האומר לשלוחו צא ותרום – עצם האפשרות של תרומה על ידי שליח אינה מעוררת כל הסתייגות, שהרי כל מעשה, לרבות מעשים שבקדושה, ניתן לעשות על ידי שליח. אף לקדש אישה ניתן באמצעות שליח (משנה, קידושין פ"ב מ"א). רק מעשי מצווה אישיים צריך האדם לעשות בעצמו, כגון נטילת לולב או התעטרות בתפילין. האיסור לתרום את של חברו הוא רק כשלא נתן לו רשות (לעיל פ"א מ"א), תורם בדעתו שלבעל הבית – וכן בסדרת עדי נוסח28כ, מ, נ, ץ. , וביתר עדי הנוסח: "כדעתו של בעל הבית". "בדעתו" משמעו שדעתו של בעל הבית היא מקור הלגיטימציה של התרומה, ואילו הנוסח "כדעתו" הוא יותר טכני ומתייחס לשיעור התרומה בלבד. מכל מקום, הכוונה היא שהשליח יתרום בשיעור שאמר בעל הבית, ואם סטה ממנו פגע בשליחותו. התוספתא אומרת שאם אמר לו "תרום בבינונית" – חייב לתרום בבינונית, אבל אם אמר לו "תרום אחד מחמישים" וסטה כדי עשירית – תרומתו תרומה. אולם אם רצה השליח להוסיף, כלומר הסטייה היא מכוונת – אין תרומתו תרומה, ולכך נשוב להלן (תוס', פ"ה ה"ד). עושה רושם שאם ביקש השליח לתרום פחות אין תרומתו תרומה, אם כי הדבר לא נאמר במפורש (ר"ש), ואם אינו יודע דעתו שלבעל הבית תורם בבינונית אחד מחמשים פחות עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה – המשנה מניחה שהתרומה היא מאומד, ולכן סטייה של אחד מעשרה אפשרית. כאמור לעיל, התוספתא אמרה דין זה למקרה שהשליח ידע את רצונו של בעל הבית.
אם נתכוון – השליח, להוסיף אפילו אחד אין תרומתו תרומה – המשפט עשוי להתייחס לסיפא בלבד, כלומר אם השליח אינו יודע את רצונו של בעל הבית ורצה להוסיף ולתרום יותר מבינונית, או לרישא, כלומר הבעל אמר לו לתרום כך וכך והשליח רצה להוסיף על מה שאמר לו בעל הבית. במקביל, המילה "להוסיף" עשויה להתייחס להוראתו של בעל הבית, לכמות הרגילה שבעל הבית נוהג לתת, או להוסיף מעל לבינונית. בכך נחלקו ראשונים, ואלבק הקדיש לכך דיון ארוך29אלבק, עמ' 388-387. .
גם הירושלמי (מב ע"ד) מבהיר שאם רצה להוסיף אין תרומתו תרומה, ואם פחת תרומתו תרומה ובלבד שלא יפחות יותר מדי, פחות מעשירית ממה שצריך היה לתרום (לפי מידה בינונית), או פחות מהשיעור המזערי, אחד משישים. עוד אומר הירושלמי שכל זה רק אם אמר "תרום כדעתי", אבל אם לא הגדיר זאת רשאי התורם לתרום כרצונו.
מציאות זו שבה השליח רצה להוסיף נראית לכאורה בלתי רֵאלית. קשה עוד יותר הוא שהבעל צריך להדגיש "תרום כדעתי". הרי הוא מקור סמכותו של השליח, ולשליח לא אמור להיות רצון משלו. דומה שהמקורות מעלים לפנינו מציאות שונה משליחות רגילה. מסתבר שהיו אנשים שהיו מומחים להרמת תרומות ומעשרות. המתינו להם כדי שיתקנו את הפֵרות כהלכה. מן הסתם הם גם הרימו את התרומה בטהרה, בניגוד לבעל הבית שהוא עם הארץ, שאינו שומר על טהרה. אפילו אם הוא שומר על טהרה, הרי אין מאמינים לו בכך. מציאות זו עולה מעדויות מספר. "בעל מקצוע" כזה הוא גמליאל זוגא. הוא מתקן את התבשיל של בית אסי (ירו', פאה פ"ח ה"ד, כ ע"ד, וראו פירושנו למשנה שם). אף על פי שלא היה חכם חשוב (אפילו לא נשא את התואר "רבי") שואלים אותו שאלות בתיקון פֵרות (ירו', ערלה פ"ב ה"א, סא ע"ד), ופעם הוא מברר את דינו של מטען יבוא שהגיע לעיר (ירו', נדרים פ"א ה"ה, מא ע"ד). מסתבר, אפוא, שתפקידו היה לתקן פֵרות לציבור וליחידים שרצו בכך, אם כי לא ברור האם הייתה זו מעין מומחיות במישור החברתי הבלתי-פורמלי או אולי הייתה לו משרה רשמית, כאגורנומוס מטעם הקהילה. יש להניח שלעתים היה זה הכהן שנחשב למומחה לתיקון הפֵרות.
באופן כללי, הרמת התרומה הייתה לא רק חלוקה של פֵרות אלא גם מעמד מעין דתי. הכוהנים הסתובבו בין הגרנות וליקטו תרומות ומעשרות, ולעתים בירכו את נותני המעשרות. תמונה רֵאלית כזאת עולה מהמדרש: "משל לכהן שיצא לגורן ליטול תרומה ומעשר, ובא בעל הגורן נתן לו תרומה, ולא החזיק לו טובה. נתן לו מעשר, ולא החזיק לו טובה. לאחר שנתן לו כל מה שהיה ראוי לכהן ליטול, עמד בעל הגורן והוסיף לו מדה אחת של חולין, החזיק לו טובה ונתפלל עליו. אמרו לו למה כשנתן לך בעל הגורן התרומה והמעשר לא החזקת לו טובה, ועכשיו על מעט מדה אחת של חולין החזקת לו טובה? אמר להן הראשונות התרומה והמעשר שלי הן, ושלי לקחתי. אבל אותה המדה שהוסיף לי משלו. לפיכך אני מחזיק לו טובה" (תנחומא, ויצא ט). אם כן, הכהן מקבל תרומות ומעשרות, ודרכו של עולם היא שהוא מברך את בעלי הבתים ומתפלל עבורם, ואלו גומלים לו במתנות נוספות. במדרש זה הכהן אינו שליח להפרשת התרומה, אך יש במסורת זו כדי להצטרף לתמונת המעמד הדתי ולכן הבאנו מקור זה כאן.
מכל מקום, שליח מעין זה אינו רק שליח אלא יש לו מגמה, והוא בבחינת מורה דרך לציבור. על כן מובן מדוע יש לשליח זה מה לומר לגבי שיעור התרומה, וחכמים הם המצמצמים את תפקידו לשליחות טכנית בלבד. יש להדגיש שרוב מקורות חז"ל עוסקים במי שמפריש את מעשרותיו ואת תרומתו בעצמו. לחכמים חשוב להעמיד ולתאר את המציאות כאילו בעל הבית תורם, שכן עליו החובה לתרום. זאת משום שמבחינה הלכתית החובה מוטלת על בעל הבית, והוא המחליט האם לתרום ובאיזה שיעור. אין בכך כדי ללמד על מידת תפוצתם של השליחים הללו, וייתכן שבפועל הייתה תפוצתם של השליחים הללו רבה יותר מהמשתמע ממיעוט העדויות עליהם.