מי שהיו פירותיו במגורה – מגורה היא כמו ממגורה, מהשורש אג"ר, ומשמעה מחסן; היא נזכרת פעמים רבות במקורות, וכבר במקרא (חגי ב יט). מכמה מקורות ניתן להבין שבמגורה שמרו את הפֵרות בצבר (תפזורת) ולא בכדים (איור 16). נעמוד על כך בשתי משניות להלן (פ"ד מ"ו; פי"א מ"ו). כן קובעת המשנה שאסור לברור גריסים על פי הממגורה משום שיש בכך הטעיה של הלקוחות. הוא נראה כנותן גריסים מנופים, אך למעשה הפסולת חוזרת לערמת הגריסים (משנה, בבא מציעא פ"ד מי"ב). חשש כזה הוא חמוּר כאשר במגורה נצברים הגריסים במפוזר ולא בכלים סגורים. כן נרמז בהלכה אחרת באותה משנה ובה המגורה עומדת בניגוד ליין הנשמר בפיטס. מכל מקום, המגורה גדולה הרבה יותר ובתוכה ניתן להניח גם קופות (כפי שפירשנו להלן מי"ב), ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני – כפי שראינו במסכת דמאי המשנה מדגימה לעתים את דבריה בערמה שיש בה מאה פֵרות (ראו פירושנו לדמאי פ"ג מ"ז-מ"ח). נראה שבסגנון זה כתובה גם משנתנו. אם כן, מדובר במי שהפריש כבר תרומה (בגורן, כרגיל), והפריש עשירית מהמעשרות שבהם הוא חייב. מן הסתם כבר אכל גם עשירית מהפֵרות בערמה. החשבון של המשנה אינו מדויק, שכן אם הפריש סאה מעשר ראשון נותרו בידו רק 90% מהפרי, והוא חייב רק ב-9% מעשר עני. אבל המשנה לא דייקה בפרטים אלו, וכך גם משניות אחרות, ולעתים המשנה מדייקת בחשבון (כגון דמאי פ"ד מ"ד). המשנה קובעת שאם ברצונו להמשיך ולאכול מהערמה יותר ממה שהפריש בהתחלה, ומפריש עוד שמונה סאים ואוכלן דברי רבי מאיר – משפט זה זכה לפירושים שונים, והתחבטו בו ראשונים. עד עתה הפריש הבעל את המעשרות מעשירית הערמה ומותר לו לאכול עוד שמונה סאים, שהם יתר ה-80% של מה שהפריש. אם ירצה לאכול כמות נוספת יצטרך להפריש עוד מעשרות ויאכל ללא כל בעיה, וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון – אלבק, בעקבות רבי יהוסף אשכנזי, פירש שבעל הבית הפריש כבר עשירית מהמעשר, על כן כל סאה שהוא לוקח היא עדיין ברובה טבל, שכן הופרשו רק עשירית מהמעשרות שלה, ועליו להפריש עוד שמונה עשיריות מהכמות שהוא רוצה לאכול. לפי הסבר זה המחלוקת דומה מאוד למה שהבבלי מגדיר, בדרך כלל, כ"יש ברירה" או "אין ברירה": האם התברר למפרע שהמעשר הורם מאותו חלק שהבעל ייעד לאכול, או שהוא הורם מכל הערמה. יש קשר מסוים בין משנה זו לקודמתה, שהרי בשתיהן רבי מאיר אינו מתייחס אל הפֵרות שבערמה כאילו היו מקצת מתוקנים, אלא רואה בהם פֵרות רגילים שהופרשו מהם מעשרות ותרומות.
בירושלמי למשנתנו נאמר: "עשו אותה כפועל שאינו מאמין לבעל הבית" (מב ע"ד). לפי פשוטם של דברים כוונת הירושלמי למשנה במסכת דמאי: "פועל שאינו מאמין לבעל הבית נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל..." (פ"ז מ"ג). הווה אומר, המשנה שם התירה לאדם להפריש חלק מהמעשר על מכלול פֵרות בלתי מוגדר. כך, למשל, היבול כולל אלף תאנים, והפועל אמור לאכול מאה בלבד והוא מפריש רק עשר תאנים כמעשר4ראו פירושנו שם להמשך המשנה ("וחושך גרוגרת אחת"). . אין אנו אומרים שעליו להפריש מעשר מכל התאנים, ואיננו אומרים שעל ידי הפרשת עשר תאנים הפריש רק עשירית מהמעשר, אלא רואים בכך הפרשה של מלוא המעשר על עשירית מהפֵרות והפועל פטור מלדאוג לכל יתר הפֵרות. זו למעשה שיטתו של רבי מאיר שהפרשת חלק מהמעשר מאפשרת לאכול חלק מהפֵרות כאילו הופרשו מהם המעשרות, אף על פי שיתר הפֵרות לא תוקנו, והחלק הפטור לא הוגדר. אם כן, משנת דמאי היא כרבי מאיר.
ברם, ראשונים פירשו את הירושלמי בדרך שונה. הרא"ש הסביר שמשנתנו עוסקת בפועל שראה את בעל הבית נותן שתי סאים, ואף שלא ראהו מפריש תרומה רשאי הוא לסמוך עליו שהפריש תרומה. רבי עובדיה מברטנורא הכיר כנראה את המשפט "עשאוהו כפועל" אך מכלי שני ולא מהירושלמי, והוא הסביר שוב את משנתנו בפועל שאינו מאמין לבעל הבית וראהו מפריש שתי סאים, אך אינו יודע לשם מה נתן, ורשאי הפועל להאמין ששתי סאים אלו ניתנו כמעשר אף על פי שאין לו על כך עדות אמינה. ניתן לראות כיצד הושפע פירושו מפירוש הרא"ש, בשינוי מה. עוד מפרש הרא"ש שמדובר במקרה שהלוי או העני גילו שהסאה שבידם אינה שלמה, והפועל מאמין שאכן הסאה שניתנה בשעתו הייתה שלמה.
בעל מלאכת שלמה חש בקושי של כל הפירושים הללו; משום כבוד אבות עולם לא הרחיב בכך אלא הביא כמה מפירושים אלו, ומיד הביא את פירושו של רבי יהוסף אשכנזי שהצענו לעיל5ייתכן שהראשונים לא הכירו את המשפט מהתלמוד הירושלמי אלא ציטוט שלו, וסברו שהוא פירוש עצמאי שאינו נובע ממשנת דמאי שהוזכרה. .
בתוספתא יש תוספת חשובה שאותה כלל גם הרמב"ם מדעתו בפירושו. לפי חכמים מותר לאכול לפי חשבון רק כשאותה סאה קיימת, אבל אם הסאה אינה קיימת אי אפשר לראות בה אפילו מילוי חלקי של חובת מעשרות. אבל רבי מאיר מתיר לאכול כנגד הפֵרות שהופרשו, בין אם הם קיימים ובין אם לאו (תוס', פ"ה ה"ב). במשנה אחרת שנינו: "המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות... מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת" (גיטין פ"ג מ"ח; תוס', פ"ג ה"ב).
אם כן, מותר להניח פֵרות, לאכול פֵרות אחרים וכל הזמן להשתמש בפֵרות אלו כמאגר של תרומה. כל זאת בתנאי שפֵרות התרומה קיימים. ייתכן שמשנת גיטין היא רק כחכמים, ורבי מאיר יתיר לאכול כנגד המעשרות אף שהפֵרות אינם קיימים, ואולי המשנה בגיטין מתארת מצב שונה. שם הופרשו הפֵרות כדי לשמש כמעשר בעתיד; אין הם מעשר (או תרומה) עד שייקבע עבור מה הם מעשר, וכן בשעת ביצוע ההפרשה הפֵרות צריכים להיות קיימים. אבל במשנה שלנו מדובר באדם שהפריש פֵרות כמעשר עבור יבול קיים, אלא שלא הפריש את כל הפֵרות, על כן במקרה זה אין צורך, לדעת רבי מאיר, שהפֵרות יישארו קיימים. מקרה זה דומה למקרה רגיל שבו הפריש אדם מעשרות ואחר כך הם ניזוקו או נרקבו. אבל חכמים סבורים, לשיטתם, שההפרשה אינה שלמה, אלא היא הפרשה חלקית בלבד. רק כאשר תושלם הפרשת כל המעשר יחול שם מעשר עליו, ולכן צריך שהפֵרות יהיו קיימים בשעת סיום מתן המעשרות.
אם כן, משנת גיטין היא לדעת הכול, ובמשנתנו יש מקרה מיוחד ומחלוקת עקרונית האם המעשר החלקי הוא מעשר שלם על חלק מהפֵרות או מעשר חלקי על כל הפֵרות. למחלוקת זו היבטים בשלושה נושאים הנידונים במשנה א, במשנה ב ובתוספתא.