האומר תרומת הכרי זה בתוכו – סדר ההפרשה המובהק והרגיל הוא שהבעל מכריז על התרומה, "קריאת שם" בלשון חכמים, ואחר כך מרים את התרומה ונותן אותה לכהן. השלב השלישי והאחרון אינו מעכב; באופן תאורטי ניתן להרים תרומה ואז חלק זה אסור באכילה, אך נתינתו לכהן היא מצווה בפני עצמה. לפי ההלכה המשתמעת ממשנתנו "קריאת השם" מספיקה, ומותר להתחיל לאכול מערמת הפֵרות. אסור, כמובן, לאכול את החלק שהוקצה לתרומה או לסיים את אכילת כל הפֵרות. סדר הפרשה זה נדון במסכת דמאי (פ"ז מ"א-מ"ה). המחלוקת במשנתנו היא מה כוללת אותה "קריאת שם". לפי רבי שמעון די בהצהרה שהתרומה היא בתוך כרי זה, ומעשרותיו בתוכו – ההכרזה כוללת הודעה שהמעשר בתוך הכרי, [ו]תרומת מעשר זה בתוכו רבי שמעון אומר קרא שם – מעשה זה ערכו זהה ל"קריאת שם".
וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו ובדרומו – חכמים דורשים שבעל הבית יגדיר היכן נמצא המעשר או התרומה, רבי לעזר חסמה אומר האומר21א, ב, ז, ט, ן – אף האומר, וכן הגיהו בעל מלאכת שלמה ור"ש לירמה. המילית "אף" נוספה וירדה בידי מעתיקים, ובדרך כלל אין לכך משמעות מבחינת התוכן. תרומת כרי ממנו עליו קרא שם – הניסוחים של רבי אלעזר חסמא ורבי אליעזר בן יעקב אינם בניגוד לדברי התנאים הקודמים, אלא הם עומדים בפני עצמם. "תרומת כרי ממנו" היא מקבילה להכרזה "תרומתו בתוכו". אין צורך לחפש הבדל בין הניסוחים, אלו ניסוחים מקבילים שאמרו חכמים שונים בהזדמנויות אחרות22בכך אנו עונים על סדרת הצעות שהציעו ראשונים שביקשו לדקדק בלשון התנאים. כבר כתבנו במבוא לפירושנו שהמשנה נלקטה ממקורות שונים, ואינה ערוכה כמסמך משפטי אחד מלא ומדוקדק. התלמודים התייחסו כמובן למשנה כמסמך אחיד ומדויק, וכן מרבית הראשונים, ברם בפועל אי האחידות ניכרת, והמשנה האחרונה היא אחת הדוגמאות לכך. , והעורך כינסם למשנתנו.
רבי אליעזר בן יעקב אומר האומר עישור מעשר זה עשוי תרומת מעשר עליו קרא שם – זהו כאמור נוסח אחר; רבי אלעזר חסמא, רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון שיטה אחת היא, שדי בהכרזה כללית ללא זיהוי מקום מדויק של המעשר והתרומה. בתוספתא מובאים דברי רבי שהאומר "תרומת כרי זה בצפונו", כלומר שהכריז לפי שיטת חכמים, מחציתו כלפי צפון מדומע (פ"ד ה"ט). כלומר, אסור לו לאכול את החלק הצפוני של הכרי עד שירים בפועל את התרומה23הבבלי בעירובין ל ע"א צירף את משנתנו למקרים הקשורים לשאלה אם יש "ברירה" או לא, עיינו שם. . הניסוח של התוספתא הוא על בסיס המשנה, וללא המשנה הוא לקוי ובלתי שלם. חכמים חולקים על רבי ואומרים שעושה אותו "כמין כי". ליברמן מביא סדרת פירושים בשם ראשונים, אך ברור שהכוונה לאות כ ביוונית הנכתבת X, ואכן הירושלמי (מב ע"ב) מסביר שבמקרה זה רבע מהכמות חשודה כתרומה ואסורה במאכל עד שירים את התרומה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: "נוטל את התרומה בצפון צפונו" (תוס', שם). לפי פשוטם של דברים הכוונה שרשאי לאכול מהכרי עד שיגיע לפס הצפוני, ושם עליו להפריש מהתרומה. הירושלמי מסביר שהכוונה לאחד משמונה. נראה שהפירוש מבוסס רק על ניתוח קודמיו בתוספתא. רבי אומר שחצי מדומע, חכמים אומרים שרבע מדומע ומכאן נגזר שרבן שמעון בן גמליאל מדבר על שמינית. ברם, ייתכן גם שלדעת הירושלמי רבן שמעון בן גמליאל מתכוון לחלוקה נוספת של ארבעת רבעי ה"כי", בצורה לא ברורה.
הירושלמי מוסיף שדברי רבי שמעון הם כבית שמאי האומרים ש"קדשו (קודשיו) מדומעין" (שם). לא ברור לאיזו הלכה של בית שמאי הדברים רומזים. הרש"ס מפרש שהכוונה לדבריהם "תרומת עצמן בהן" (לעיל פ"א מ"ד). דומה שהכוונה לא למשפט מסוים שאמרו, אלא לגישתם הכללית שאם אדם תרם תרומתו תרומה, ואין היא נפסלת משום שזו תרומה מהרע על היפה או ממין על שאינו מינו24לעיל פ"א מ"ד, מ"ח, מ"ט, פ"ב מ"א ובעיקר פ"ד מ"ה. . ייתכן גם שהתלמוד הכיר ברייתא נוספת ובה דברי בית שמאי שאמרו "קודשיו מדומעים" בהקשר כלשהו. ברייתא כזאת לא נשמרה בידינו. לאפשרות שיש לתלמוד מידע נוסף שאינו בידינו כיום השלכות נרחבות. מכל מקום, בדעה זו של רבי שמעון מהלך גם רבי אלעזר בן ערך ואולי גם רבי אליעזר (תוס', חלה פ"ה הט"ו, ראו פירושנו לחלה פ"ג מ"י).
מכל מקום, לפי התלמוד לא נעלמה דעת בית שמאי מההלכה ונותרו לה תומכים. כבר הערנו כי העמדה שלפיה תמיד ההלכה כבית הלל ודעת בית שמאי אין לה עוד עמידה בהלכה לדורותיה היא מוגזמת25ספראי, הכרעה כבית הלל. . לעתים חכמים מאוחרים פוסקים כבית שמאי, משניות מהלכות בדרך זו, או שמרכיבים מדעת בית שמאי חדרו להלכה המאוחרת גם אם זו (דעת בית שמאי) לא התקבלה.
כמחלוקת במשנתנו המחלוקת בתוספתא: "האומר מעשר שיני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום. רבי שמעון אומר קרא שם. וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו" (מעשר שני פ"ג הי"ז). בהלכה הבאה בתוספתא מובא סיפור הממחיש את המחלוקת: "מעשה ברבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה ורבי יוסי שנכנסו אצל בעל הבית לכזיב. אמרו לא נדע היאך בעל הבית זה מתקין את פירותיו. כיון שהרגיש בהן הלך והביא לפניהן דלוסקיס מלא דינרי זהב. אמרו לו היאך אתה מתקן את פירותיך? אמר להם כך וכך אני אומר, מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה. אמרו לו צא ואכול את פירותיך (צריך להיות מעותיך כבכתב יד ערפורט) נשתכרת במעות איבדתה נפשות". חטאו של בעל הבית הוא שעשה כרבי שמעון. הטענות נגדו מופרזות. אמנם הוא אולי לא פדה מעשר שני כהלכה, אבל לא משום שהשתכר במעות. דומה, אפוא, שחכמים נקטו כאן בלשון חריפה בהרבה ממה שמתבקש, ויש בכך ביטוי עד כמה נדחתה דעת רבי שמעון כבר בימיו.