במי דבר אמור – המשנה מפרשת את המשנה הקודמת; במקרה שלשדה שני שותפים ושניהם תרמו תרומתם תרומה, אבל אם אחד מהם הרשה לחברו לתרום – רק תרומתו של השני תרומה. זה הסבר מאולץ במקצת, ולהלן נציע הסבר אחר. במשנתנו ברור ש"במה דברים אמורים" הוא פרשנות, וכן הובאו פרשנויות בסגנון כזה מהתוספתא במשניות לעיל. הבבלי מציג את השאלה כשאלה סגנונית כללית, לפחות על מימרותיו של רבי יהודה: "והאמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתנו – אינו אלא לפרש דברי חכמים" (עירובין פא ע"ב; פב ע"א). המקבילה בסנהדרין כה ע"א מוסיפה: "רבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק". במהלך פירושנו עסקנו במונחים אלו במשניות השונות, וראינו כי יש שהם מתארים מחלוקת ויש שהם בוודאי פרשנות (כגון פאה פ"ז מ"א), או שינוי הלכתי מוסכם (כגון משנת מגילה פ"א מ"ג). כך, למשל, במשנת שבועות (פ"ז מ"ו) יש מחלוקת במשנה; בתוספתא שם (פ"ו ה"ד) מנוסחים דברי רבי יהודה בלשון "במה דברים אמורים", ובתלמודים בלשון "אימתי" (ירו', לח ע"א; בבלי, מח ע"א), וברור שזו מחלוקת לכל דבר. הוא הדין במשנת עירובין (פ"ז מי"א) ש"במה דברים אמורים" בא לציין מחלוקת. במקומות אחרים שהמשפטים משובצים בהם לעתים עדיף לפרשם כמחלוקת ולעתים הם באמת פירוש. לא מצינו הבדל שיטתי בין משמעות השימוש במונח בדברי רבי יהודה, לבין משמעות שימושו בפי חכמים אחרים.
מכל מקום, הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו, ואכן המונח "אימתי" מופיע במשנה כ-55 פעמים, שליש מהן קשור לרבי יהודה. הווה אומר, חכם זה הרבה להשתמש במונח, אם כי הוא לא ייחודי לו. לעומת זאת המונח "במה (במי) דברים אמורים" מופיע מספר פעמים קרוב, אך רק פעמיים בשמו של רבי יהודה, ודומה שאין זה מונח ייחודי לו.
בשלא דבר – "דיבר" משמעו הרשה או הסכים, כמו "קטן... תורם ואביו מדבר על ידיו" (תוס', פ"א ה"ד)14אלבק, עמ' 386. . מהמשנה ברור ש"לא דבר" הוא הניגוד ל"הירשה", אבל הירשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה – בכך הופכים הבן או השפחה לשליח של בעל הבית. במשנה הראשונה בפרק הראשון נאמר שגוי אינו יכול להיות שליח. עבד בהקשר זה הוא עבד נכרי, שהרי עבד יהודי הוא עצמאי כפועל לכל דבר, והשפחה היא בוודאי נכרית, שהרי אין שפחה ממוצא יהודי. שני אלו קיבלו עליהם מצוות והם כיהודי למצוות רבות, או נכון יותר כאישה.
"בן בית" בהקשר של משנתנו עשוי להיות אחד משניים: או כינוי לאישה, או למשגיח על האחוזה. נפתח בפירוש השני. באחוזות גדולות היה אפיטרופוס שניהל את האחוזה בפועל15ראו הנספח למסכת דמאי. . במשנה נאמר שניתן להשביע את בן הבית שבועה שלא שלח יד ברכוש הבעל "שבועה שלא בטענה", כלומר ללא טענה ספציפית על גנבה. ברשימה שם מדובר על אישה או אפיטרופוס (של יתומים) או אריס או בן בית (משנה, שבועות פ"ז מ"ח), והתוספתא מסבירה: "בן בית שאמרו לא זה שנכנס ויוצא אלא מכניס פירות ומוציא פירות, שוכר פועלין ופוטר פועלין"16תוס', כתובות פ"ט ה"ג; ירו', שבועות שם, לז ע"ג; בבלי, מח ע"ב. . במשמעות זאת נזכר גם אליעזר שהיה בן ביתו של אברהם (בראשית טו ג), ובפסוק הקודם הוא מכונה "בן משק ביתו", והוא הוא (בראשית טו ב). לבן הבית יש פטרון, שהוא האדון (ירו', ברכות פ"ט ה"א, יג ע"א), והמדרש מספר על מלך שהשליט את בן ביתו על כל רכושו (שמות רבה, מג ו). מכאן התגלגל המונח לסתם חבר קרוב (כגון ספרי מדבר, קלא, עמ' 171 ומקורות נוספים), ובחלק גדול מהמקורות אי אפשר להבחין האם מדובר בחבר קרוב או בידיד. המעתק ברור: האפיטרופוס שפעל בבית האדון בעיר היה גם מקורב אליו, נציגו האישי לכל עיסוק, ונכנס ויצא תכופות בבית. בן בית כידיד מופיע כבר במקורות תנאיים, אך נראה שזו הרחבה של המונח הקדום המופיע כבר במקרא. במקרא בן הבית היה העבד הראשי, מונח זו הועתק לחברה היהודית שהושפעה בעניין מהחברה הרומית, והותאם למסגרת חברתית חדשה. לאחר מכן הורחב המונח. בהקשר שלנו קשה לפרש שהכוונה לחבר קרוב, שהרי בכך אין כל ייחוד. המיוחד הוא דווקא בכך שהממונה על האחוזה אינו תורם דרך קבע, אלא אם כן קיבל רשות והנחיה מבעל הבית. זאת אף על פי שהוא מנהל את כל עבודות השדה.
הפירוש האחר הוא שבן ביתו הוא אשתו. בהקשר זה מופיע המונח בצורה "בן בתו" (בכתב יד לונדון של התוספתא "בן ביתו") בדיני פסח שני. מסופר שם שיוסף הכהן העלה את בן ביתו לעשות פסח שני והחזירוהו, "שאין האשה עושה פסח שני"17תוס', פסחים פ"ח ה"י; כן נזכר אולי המונח בתוס', שם פ"י הי"א, לפי אחת הנוסחאות של המעשה. בתוספתא לא נזכר בן הבית, אך הוא מופיע בכתב יד ערפורט ובציטוט של הראבי"ה, וראו ליברמן לפסחים, עמ' 655. ברם, בכתב יד ערפורט נאמר רק שחייב לעסוק בהלכות הפסח אפילו בינו לבין עצמו או בינו לבין ביתו, אם כן אין מדובר על "בן בית" אלא על "ביתו", וביתו זו כידוע אשתו. . נראה שלפנינו פיתוח לשוני. כידוע "ביתו זו אשתו" (משנה, יומא פ"א מ"א וראו פירושנו לה, ומקבילות), ומכאן התגלגלה הצורה "בן ביתו". בהקשר של משנתנו דומה שאין לפרש שבן הבית הוא האישה. ראשית, שימוש זה נדיר ביותר, יתר על כן, מתאים יותר לצרף את האפיטרופוס לרצף של עבד ושפחה. אבל הוא הדין באישה, כפי שנראה להלן בסוף פירושנו למשנה זו.
בתוספתא המקבילה למשנתנו18ראו על כך להלן. נקבע שבן ואישה אינם תורמים במקום הבעל, אך מותר להם לתרום את אשר הם אוכלים (תוס', פ"א ה"ו). לאישה מותר אף לתרום את מה שהיא מבשלת, "מפני שהן תורמין ברשות". הרשות היא הרשות לאכול, והיא כוללת גם הפרשת תרומות ומעשרות שהיא תנאי לאוכל.
באופן ממשי האישה היא זו שניהלה את משק הבית ואת הבישול. באופן טבעי היא גם זו שמעשרת. ואכן, הבעל נדרש לבדוק לפני שבת אם אשתו התקינה מעשרות למזון המשפחתי (משנה, שבת פ"ב מ"ז, וראו פירושנו לה), אבל המשנה שם מניחה שהרמת המעשרות בפועל היא בתחום אחריותה של האישה. לא כן לגבי תרומה. תרומה הורמה בגורן, כלומר במקום העבודה, באופן פומבי במידה חלקית וצמוד לקציר. את הקציר ניהל הבעל, וממילא הייתה הרמת התרומה בתחום אחריותו הבלעדית. כל זאת ללא קשר לכך שאישה רשאית להרים תרומה, אלא שבמקרה זה היא בבחינת תורם משאינו שלו (לעיל פ"א מ"א).
ביטל – זו כותרת; אם ביטל, ובאה רשימה של אפשרויות מתי ביטל, אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה – השליחות בוטלה וההרשאה עמה, ואין לשליח אלא מה ששלחו אותו, כל זמן ששליחותו קיימת, ומשתרם ביטל – אם ביטל לאחר ששליח תרם, תרומתו [ביטל תרומתו] תרומה – המילים שבסוגריים אינן מנוקדות וכנראה רצה המעתיק למחקן, והן מיותרות. הביטול בא לאחר המעשה, ואי אפשר לבטל את המעשה. בתוספתא המקבילה במקום ביטל כתוב "עיכב" (תוס', פ"א ה"ז).
התלמודים מקשרים את משנתנו לשאלה של ביטול גט. שם מדובר בשליח שקיבל גט למסרו לאישה, ובוטלה שליחותו. ריש לקיש טוען שם: "אין אדם מבטל שליחותו בדברים" (ירו', מב ע"א; בבלי, קידושין נט ע"א), ברם אין נושא הגט עניין לכאן. שם השליחות לוותה במעשה, כתיבת הגט ונתינתו לשליח וכאילו גם לאישה, והשאלה היא האם ניתן לבטל שליחות זו ללא מעשה מקביל. השאלה שם גם קשורה למצב מיוחד העלול להתהוות שהשליח ביצע שליחותו והאישה אינה יודעת על הביטול. שאלה זו נדונה במקורות בהרחבה (משנה, גיטין פ"ד מ"א ומקבילותיה, ודיוני התלמודים עליה), ואילו אצלנו ההרשאה היא בעל פה, וברור שלבעל הבית אפשרות לבטל את השליחות. השאלה מה יקרה אם השליחות בוטלה בלי שהשליח ידע לא נדונה כאן.
הפועלים אין להם רשות לתרום – הפועל אינו שליח, אלא אם כן מינוהו לכך. התוספתא מוסיפה שיש מקרה שבו תרומת הפועלים מועילה, כשאמר לפועל "כנוס לי גרני" (פ"א ה"ז), כלומר כשאמר לו להכניס את החיטים מהגורן לבית. בדרך כלל הפרישו תרומות בגורן, ועל כן מי שקיבל עליו להביא את התבואה לבית הוטל עליו גם לתרום מהתבואה, חוץ מן הדרוכות שהן מטמין את הגת מיד – הדרוכות הם דורכי הענבים בגת. בתוספתא לעיל נקבע שהענבים נטמאים ברגע שהדרוכות הילכו בגת שתי וערב (פ"ג הי"ב, ראו פירושנו לפ"א מ"ח). בעל הבית מעוניין היה לתרום בטהרה, אף שהוא עצמו לא שמר על טהרה (ראו במבוא לפירושנו למסכת), אבל הדרוכות מטמאים את היין בעבודתם. על כן נקבע, כנראה בהסכמה חברתית, שלדרוכות מותר לתרום את הענבים על היין שיצא מהם. זה היתר מיוחד המסמיך את הדרוכות לתרום, והמתיר לתרום מענבים על יין כדי שהכוהנים לא יפסידו. קשה לדעת האם באמת דברי חכמים משקפים הסכמה חברתית, או שזו קונסטרוקציה הלכתית מלאכותית כדי להרבות בתרומה טהורה. התלמוד הירושלמי (מב ע"א) מסביר שדין זה מיוחד לדורכי היין, ולא לבדדים הכובשים את הזיתים. זאת משום שהדרוכות הטמאים יטמאו את היין בוודאות ואילו הבדדים יכולים להיזהר ולא לטמא את השמן, שכן הם אינם אמורים לנגוע בו בגופם, וכך זו טומאה עקיפה שחומרתה פחותה. הם ייגעו בעץ או בכלי שבו שואבים את השמן, והכלי יהפוך בכך לשני לטומאה ושני לטומאה מטמא רק בטומאה קלה. הירושלמי מביא הסבר זה כתירוץ לסתירה בין משנתנו לברייתא האוסרת על פועלים לתרום את הבור (תוס', פ"א ה"ח).
דומה שניתן לתרץ את קושיית הירושלמי בדרך שונה. לדרוכות התירו לתרום, אך לא תמיד הם עשו זאת. כך, למשל, ודאי שבעל הבית יכול היה לאסור זאת עליהם. לאחר מכן באו פועלים אחרים לתרום את היין שבבור, ולהם הדבר אסור, שוב משום שאינם חייבים לגעת ביין בידם, שהרי את השמן שואבים בכלי. הווה אומר, יש להבחין בין "דרוכות" שבמשנה ובין סתם פועלים שבתוספתא. על כן יש להסביר שהירושלמי הציע את השאלה כדי להגיע לאבחנה בין דרוכות היין לבין בדדי השמן. אך אבחנה זו אינה תלויה בקושיה. את הקושיה ניתן היה לתרץ בדרך אחרת, והתירוץ עומד בפני עצמו.
עוד יש להבחין בין דרוכות, שהם פועלים אישיים ששכר בעל הבית, לבין הבדדים. הגת הייתה מתקן אישי, ואילו בית הבד היה מתקן המשרת ציבור בתשלום. לדרוכות קשר אישי לאדון, לא כן לפועלי בית הבד, וודאי שאין הם יכולים להיות שליחים שלו, אלא אם כן מינה אותם במפורש.
כפי שאמרנו, המשנה מוצגת כאילו הייתה פירוש למשנה הקודמת, אבל למעשה אין היא כזאת. דומה שהיא הועברה לפרקנו ממקור אחר. היא באה להסביר דברים אחרים הקרובים למשנתנו. תופעה זו זיהינו גם לעיל (פ"א מ"ג), משנה העוסקת בנושא מפן שונה שהועתקה ממקור אחר והועברה כאילו הייתה הרחבה של המשנה הקודמת. כך יש לפרש גם משניות אחרות19כגון שבת פי"ז מ"ח, וראו פירושנו לה. דוגמאות מובהקות פחות הן פאה פ"ד מ"י; פ"ז מ"ג; מעשרות פ"א מ"ה. . עם זאת, בדרך כלל "במה דברים אמורים" בא להסביר את המשנה או את ההלכה הקודמת.
במקרה שלפנינו דומה שאנו יכולים לזהות את מקורה של המשנה. בתוספתא פ"א ה"ו-ה"ט רצף ברייתות המרחיבות את משנתנו, והן באות להסביר ולהרחיב את המשפט במשנה הראשונה במסכת, "התורם את שאינו שלו". רצף הנושאים מקביל למשנתנו במידת מה, כפי שאפשר לראות בטבלה.
התורם את שאינו שלו
סדר הנושאים
הקשר בין התוספתא שם למשנתנו ברור. בדיוננו במשנה שם (פ"א מ"א) עמדנו על כך שהמשנה מסבירה שניים מחמשת המונחים הנזכרים בה (חירש וקטן), והתוספתא את שלושת האחרים. מעתה יש מקום להשערה שמשנתנו היא הרחבה אחרת לאחד המונחים הנזכרים במשנה הראשונה של הפרק הראשון. עורכי התוספתא הכירו את משנתנו (לעיל פ"א מ"א-מ"ב) בנוסחתה המקורית (ללא ההרחבות המסבירות שחלקן במשנה שלפנינו וחלקן בתוספתא), אולי כמשנה ד בפרק א. רק לאחר עריכת התוספתא הועברה המשנה (מ"ד) לפרקנו כדי להסביר מונח הנזכר במשנה הקודמת. אם אכן נכונים הדברים, הרי שזה פרק מאלף במערכת היחסים בין שני החיבורים. עריכת התוספתא במקרה זה מאוחרת למשנה, אך היא מכילה גם חומרים קדומים למשנה. עם זאת, גם לאחר העריכה המקורית נמשכו תהליכי סידור ועריכה של שני החיבורים, ומשנתנו הועברה מפרק לפרק.
לפי פירושנו הדרוכות הם פועלים מיוחדים. יש מהמפרשים (הר"ש) המדגישים שבעל הבית הוא עם הארץ, אבל הוא שוכר דרוכות חברים כדי למנוע טומאה מתרומתו. פירוש זה אינו הכרחי, שהרי ייתכן שהם גם אלו העלולים לטמא את היין, אבל עושה רושם שהם שומרים על טהרה, כלומר שהם חברים, בניגוד לפועלים אחרים ולבעל הבית עצמו.
אם אנו מהלכים לפי פירוש זה הרי שזו דוגמה מאלפת לכלל "אימת קודש עליו", שעמי הארצות נשמרו להרים את התרומות בטהרה אף שלא שמרו על טהרה בעצמם20ראו על כך בנספח למסכת שקלים. (איור 14).