התורם קישות ונימצאת מרה – הקישות אינו הקישוא של ימינו. הקישוא הוא אחד הירקות שהגיעו לאירופה ולמזרח התיכון רק בשלהי המאה השש עשרה, מאמריקה, על כן ודאי אינו מתאים כזיהוי לקישות. היו שהציעו לזהות את הקישות עם קישוא הגינה, המכונה כיום מלפפון1ראו דיונו של פליקס, כלאים, עמ' 51-50. . בארמית שימש השם "קתא", וכך גם מתורגמת המילה "קשואים" בתרגום יונתן2תרגום יונתן לבמדבר יא ה. . הקתא הוא מסוגי המלון. זיהוי זה אינו מסביר את כל האזכורים והתיאורים של פרי זה בספרות חז"ל3כך, למשל, נאמר שהקישוא (קישות) הוא פרי שנאכל ליום אחד והמלפפון נשמר שלושה ימים (תוס', תרומות פ"ד ה"ה). לכאורה בתחום זה של שימור הפרי אין הבדל בין המילון והקתא. גם המימרה שתצוטט להלן, שאוכלים את הפֵרות הללו מבושלים, אינו מתאים. במשנה מעשרות (פ"א מ"ה) נקבע שגמר המלאכה של קישות ומלפפון הוא פיקוס, ואילו של אבטיח שליקה. כפי שנראה בפירושנו שם הכוונה להסרת השערות שעל הפרי, או העוקץ הדק שלו באבטיח. . מכל מקום, מההקשר ברור שקישות מרה אינה ראויה למאכל.
אבטיח ונימצאת סרוח – האבטיח הוא האבטיח בן ימינו, וסרוח הוא רקוב. הירושלמי למקום אומר שקישות מרה הייתה תמיד פסולה למאכל, אבל אבטיח סרוח היה ראוי למאכל לפני שסרח, על כן נראה שסרוח הוא פשוט רקוב. כמובן אי אפשר לדעת האם האבטיח ראוי למאכל עד שייפתח, תרומה ויחזור ויתרום – כפי שנראה להלן בכל המקרים שבהם נקבע "תרומה ויחזור ויתרום" זו תרומה מספק (ירו', מב ע"א; יבמות פט ע"א)4הבבלי שם מדגיש שזו תרומת ספק רק אם זה בשוגג, אבל במזיד אין תרומתו תרומה. אבחנה זו שאובה מהמשנה לעיל (פ"א מ"ב). ברם, כבר הערנו (לעיל בפירושנו לפ"א מ"א) שלא כל המקורות עושים שימוש בהבחנה זאת, ואיננו יודעים אם זו הייתה מקובלת עליהם. .
התורם חבית של יין ונמצאת שלחומץ – היין החמיץ, ולא שנועד להיות חומץ מלכתחילה, אם ידוע שהיתה שלחומץ עד שלא תרמה אינה תרומה – אפשר היה להסביר את האיסור בכך שצריך לתרום מן היפה ואי אפשר לתרום חומץ על יין, שכן זו תרומה מן הרע על היפה5כך יוצא מסוגיית הבבלי, בבא בתרא פד ע"ב, אם כי הדבר לא נאמר במפורש ורק משתמע מעריכת הסוגיה. זאת אף שהבבלי גם מזכיר את עניין שני המינים, וסוגיית הבבלי לא ראתה כנראה הבדל בין ההגדרות השונות. מכל מקום, הבבלי מנסה לקשר את משנתנו לשאלות בתחום קנייה ומכירה (מי שקנה יין ונמצא של חומץ וכו'). הבבלי דוחה בצדק את ההשוואה. . נושא זה נידון במשנה הקודמת, וראינו שהאיסור אינו חד-משמעי ויש החולקים עליו. מכל מקום, התוספתא מסבירה שהאיסור הוא משום שחומץ ויין הם שני מינים, וזו דעתו של רבי (תוס', פ"ד ה"ז). כידוע ערך רבי את המשנה, אבל דעותיו האישיות אינן נזכרות בדרך כלל במשנה. אדרבה, מצינו משניות רבות סתומות (ללא שם תנא) שאינן כדעתו של רבי המופיעה במקבילות, אבל במקרה שלפנינו משנתנו היא כרבי. בתוספתא לא נזכר מי החולק על רבי, והם מכונים סתם "חכמים". אין אלו בית שמאי המקלים בתרומה של מין על שאינו במינו (ראו פירושנו לעיל פ"ב מ"א), שכן כאן המחלוקת היא האם יין וחומץ הם שני מינים או מין אחד, ולכל הדעות אין תורמים ממין על משנהו. אבל דעתם של חכמים קרובה לבית שמאי המקלים באבחנות שבין המינים. בתוספתא הקודמת מנוסחת אותה הלכה באופן שונה: "רבי ישמעאל בי רבי יוסה אומר משם אביו תורמין יין על חומץ, ואין תורמין חומץ על יין. אפילו תורמין, אין תורמין אלא לפי חשבון" (פ"ד ה"ו)6"לפי חשבון" משמעו שאין להעריך את שווי החומץ ולתרום חומץ שערכו הכספי אחד חלקי שישים או ארבעים מערך היין. כמות התרומה תבורר להלן פ"ד מ"ג. . הניסוח של ההלכה קשה. אם נאמר שאין תורמין, מה פירוש אפילו תורמין? ייתכן שכוונתו היא שאם עבר ותרם תרומתו תרומה, וכן פירשו בירושלמי (כלאים פ"א ה"א, כה ע"ד), ובניסוח אחר שההלכה היא לכתחילה, ובדיעבד תרומתו תרומה. אפשר גם שכוונת התוספתא היא להלכה שבמשנה, אם תרם ורק אחר כך התברר שהיין החמיץ ואין ידוע מתי החמיץ. מכל מקום חשוב להעיר שרבי יוסי מקבל את הדעה שאין תורמים מחומץ על יין, אף שבנושא זה הוא משקף גם מעט מהתפיסות של בית שמאי (ראו פירושנו לפ"א מ"ד). לדעתנו סביר יותר שדברי רבי בתוספתא (ומשנתנו) הם לפי הדעה שאם תרם מחומץ על יין תרומתו תרומה ויחזור ויתרום, כדעת בית הלל והמשנה לעיל פ"א מ"ח.
מבחינת המשנה ההלכה שבתוספתא היא החוליה המקשרת בין שני חלקי המשנה. המשנה כמות שהיא לפנינו מניחה בפשטות שאין תורמים חומץ על יין, הנחה שהיא כאמור לדעת רבי ורבי ישמעאל ברבי יוסי, ולא לדעת "חכמים". אבל ההלכה עצמה בדבר איסור תרומה מעין זו לא נאמרה אלא בתוספתא. במקרה זה בהחלט ייתכן שעורך התוספתא הביא ברייתא מוכרת כדי לגשר על הפער ולפרש את הנחת היסוד של המשנה, ברם ייתכן גם שעורך התוספתא מלקט ממשנה קדומה וערוכה כהלכה.
הדיון כאן הוא האם חומץ ויין הם מין אחד או לא. שאלה דומה מתעוררת גם בתחומים הלכתיים אחרים, כגון בדיני מכירה. למרות הדמיון במינוח אין להקיש מתחום המעשרות על תחומים אחרים (בבלי, בבא בתרא פד ע"ב והר"ש למשנתנו).
אם משתרמה החמיצה הרי זו תרומה – בשעת התרומה היין היה טוב, אם ספק – לא ידוע מתי בדיוק החמיץ היין, תרומה ויחזור ויתרום – מתוך ספק הוא תורם פעמיים, הראשונה אינה מדמעת בפני עצמה – פתרון זה נזכר פעמים מספר בפרק הקודם, אך עתה המשנה מגדירה ביתר דיוק את טיבו של הפתרון. תרומה בשנית נובעת מספק, ושתי התרומות הן ספק. הראשונה ספק אם התרומה כשרה, והשנייה ספק אם היא כשרה שכן היא תרומה אחר תרומה, ואף זה נאסר (להלן משנה ג). פירוש המונח "מדמעת" יוסבר להלן במשנה הבאה.
ואין חייבין עליה חומש וכן השנייה – אם אכל את התרומה בטעות חייב לשלם לכהן את מחיר התרומה וקנס נוסף בערך של חמישית מהפרי. אין משלמים חומש על ספק תרומה.