ותורמין זיתי שמן על זיתי כבש – זיתי שמן הם זיתים המיועדים לעצירת שמן, וזיתי כבש מיועדים לכבישה כדי לשמש כזיתי אכילה. כפי שאמרנו, לעתים יועדו אותם זיתים לשמן או לכבישה, אבל בדרך כלל זיתי מאכל היו זן שונה של זיתים30ראו הרע"ב ורבי יהוסף אשכנזי כפי שמצטטו בעל מלאכת שלמה. רבי יהוסף אשכנזי הגיע לפירושנו בדרך עיונו, אף שאין בדבריו הכרה של המציאות החקלאית. . המשנה מבוססת על ההנחה שזיתי כבש טובים פחות, על כן מותר לתרום מן היפה על הרע, אבל לא להפך, אבל לא זיתי כבש על זיתי שמן – שכן זיתי מאכל הם זן טוב פחות, והם בבחינת "רע על יפה". בתוספתא (פ"ד ה"ב) מוזכרים "זיתי קלופסין", והיא מילה יוונית (kolumbas – κολúµβασ) שמשמעה זית צף, והכוונה לזית כבוש הצף ברוטב שלו31ליברמן, עמ' 333, ופירושנו שונה במקצת משלו. , כדוגמה לזיתי כבש. עוד מובא בתוספתא שרבי יהודה חולק ואומר שתורמים גם מקלופסין על זיתי שמן, כלומר מהרע על היפה. כן מובא שם שאין לתרום מן הצלול (יין צלול) על יין שאינו צלול, ורבי יהודה שוב חולק: "ובלבד שיתרום מן היפה", כלומר מותר לתרום מן "הרע" על "היפה", אבל גם "הרע" צריך להיות יפה בפני עצמו. לעמדתו של רבי יהודה נחזור להלן. בירושלמי (מא ע"ד) מובאת מחלוקת רבי ורבי ישמעאל ברבי יוסי האם מותר לתרום מיין על החומץ. משנתנו קרובה לשיטת רבי ישמעאל ברבי יוסי האוסר, ואם כך לפנינו דוגמה נוספת למשנה שאינה כשיטת רבי, וחכם נוסף המתיר לתרום מן הרע על היפה ואולי גם ממין על שאינו מינו.
ויין שאינו מבושל על המבשל אבל לא מבשל על שאינו מבושל – יין מבושל הוא אותו סוג של תוצרת, אלא שבושל בחום נמוך יחסית. הבישול עוצר את תהליכי התסיסה וכאילו מקפיא את ההתפתחות הפנימית של תאי הפרי. יין חי ככל שהוא ישן יותר טעמו משתבח; יין מבושל אינו משתבח יותר, אך כמובן גם אינו מתקלקל. יין מבושל נחשב לטעים פחות וטוב פחות, וכך גם היום. הוא אינו נחשב ליין נסך מתוך הנחה שאין משתמשים בו לניסוך (תוס', פ"ד הי"ד), ויש להדגיש שהוא כשר לשתיית יין מצווה (בקידוש או בליל הסדר), וזו עדות לכך שטיבו מפוקפק (ירו', שבת פ"ח ה"א, יא ע"א; פסחים פ"י ה"א, לז ע"ג ומקבילות נוספות). להלן שנינו: "אין מבשלים יין שלתרומה מפני שהוא ממעיטו, רבי יהודה מתיר מפני שהוא משביחו" (פי"א מ"א). אם כן, המחלוקת היא האם בישול היין הוא השבחתו או קלקולו. פירשנו "ממעיט" כמוריד מערכו, אבל אפשר גם לפרש שהכוונה להפחתת הכמות עקב הבישול, ובכך נחלקים אמוראי ארץ ישראל (מא ע"ד). ברם, כפי שנראה בפירושנו להלן32להלן פי"א מ"א. , נימוק זה נאמר רק כהסבר למשנה הראשונה בפרק יא (ירו', מז ע"ג), והועבר לסוגייתנו אף שאצלנו אין כלל הפחתת כמות. ההגבלה על תרומת יין מבושל נובעת, אפוא, מכך שיין זה טוב פחות, והיא מעין האיסור להפריש מהיפה על שאינו יפה. מכל מקום, השבחת היין אינה אובייקטיבית; לא תמיד יין מבושל טוב יותר, אבל הוא טוב יותר עבור אותו אדם הרוצה בכך. בוודאי היו שהעדיפו את היין המבושל שהיה חריף פחות וחי פחות. מכל מקום, אולי יין חי טעים יותר למרבית האנשים, אבל ברור שהאדם המיוחד שמדובר בו כאן רוצה ביין מבושל, אחרת לא היה רוצה לבשלו. השאלה היא, אפוא, האם השחתת תרומה היא מושג מוחלט הנקבע לפי דעת רוב בני אדם (בבחינת "בטלה דעתו אצל כל אדם"), או שמא נקבע הדבר לפי רצונו של בעל היין באותו זמן ובאותם תנאים מיוחדים.
בירושלמי אומר רבי יוחנן "דרבי יודה היא" (מא ע"ד), ומצטט את משנת תרומות להלן. אנו מפרשים את דבריו כביטוי לכך שרבי יהודה חולק על משנתנו, או שהוא התייחס לעמדתו החולקת של רבן שמעון בן גמליאל שבתוספתא, ובהמשך דברי רבי אלעזר המנסה לתרץ את ההבדל.
יין מבושל ושאינו מבושל הם בבחינת מין על שאינו מינו, אבל אלו מינים קרובים על כן מותר לתרום מזה על זה, ובלבד שלא יהא זה מן הרע על היפה.
כאמור רבי יהודה חולק על ההנחה שיין מבושל טוב פחות, אך עדיין ניתן להעמיד את דעתו כמחלוקת מצומצמת על טיבו של יין מבושל. ברם, קשה להניח שהמחלוקת היא סביב שאלה מציאותית, מה טיבו של יין מבושל. נראה, אפוא, שרבי יהודה סבור שלכל אדם שיקולים פרטיים משלו. יש המעדיף יין מבושל ויש המעדיף יין אחר. זו כבר גישה עקרונית, שלמעשה אין כל "רע" ו"יפה" אלא לכל מין עדיפויות אחרות. עמדה זו קרובה לעמדת בית שמאי שמותר לתרום מסוג אחד על משנהו33לדעתנו אין קשר בין עמדה זו של רבי יהודה לבין העמדה התובעת להתעלם משאלת ה"מתקיים" (לעיל מ"ד). הקשר היחיד הוא שבשתי המשניות רבי יהודה תובע שיתרום מן היפה, אך לא שיעדיף מן היפה על משהו אחר. זאת בניגוד מה לליברמן, עמ' 340. . להלן נראה שרבי אלעאי חולק על ההגבלה שאין לתרום מן הרע על היפה. רבי אלעאי היה אביו ומורו של רבי יהודה, ותלמידו של רבי אליעזר השמותי (המהלך בשיטת בית שמאי). על כן נראה שלפנינו שרשרת של חכמים המהלכים בשיטת בית שמאי: רבי אליעזר (לעיל מ"א), רבי אלעאי (להלן) ורבי יהודה. בתוספתא (פ"ד ה"ד) מובאים גם דבריו של רבן שמעון בן גמליאל החולק על משנתנו ומתיר לתרום מיין שאינו מבושל על המבושל. לא ברור האם הוא חולק על הכלל ומהלך בשיטת בית שמאי, או שדבריו נאמרו רק לעניין היין, וכרבי יהודה שיין מבושל אינו בבחינת "רע"34ליברמן סבור שההלכה שאין תורמים יין מבושל על שאינו מבושל, המצויה גם במשנתנו, היא דברי רבי יהודה, אך אין הוא מנמק טיעון זה. .
בשני הפרקים האחרונים שזורה עמדת בית שמאי שנדחתה מהמשנה, אך נותרו ממנה שרידים. בדרכם מהלכים רבי אליעזר, רבי אלעאי, רבי יהודה ובמידת מה גם רבי יוסי, רבן שמעון בן גמליאל ובנו רבי יהודה הנשיא. עמדתם של בית שמאי לא נדחתה, אפוא, לחלוטין, היו חכמים שדבקו בה, והיו שקלטו מרכיבים ממנה ושיבצו אותם בתפיסתם ההלכתית. בספרות חז"ל מוצגת התמונה כאילו ההלכה נפסקה כמעט תמיד כבית הלל, ברם כבר הערנו שזו תמונה כוללת בלבד, ובפועל היו נושאים רבים שעמדתם של בית שמאי התקבלה בהם במידה מלאה או חלקית35ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . במשנת בכורות (פ"ט מ"ח) מהלכת סתם המשנה בשיטת בית שמאי, והקדשת מעשר הבהמה שנעשתה בטעות ושלא לפי הכללים תופסת.
זה הכלל – "זה הכלל" הוא בדרך כלל ניסוח מאוחר הכולל פרטים. הוא מופיע כמשפט עצמאי או כפתיחה, או כסיכום לסדרת פרטים. במקרה זה הכלל הוא סיכום של ההלכות הקודמות.
כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה – המשנה באה להציע הגדרה בוטנית ל"מין" על שאינו "מינו", ומשתמשת בהגדרת המינים המקובלת בדיני כלאיים. כל זוג הנחשב לכלאיים הוא מין בשאינו מינו, ומין שאינו כלאיים זה בזה הוא בבחינת מין אחד. המשנה מפנה בזאת למשניות הראשונות של מסכת כלאים המונות את רשימת המינים השונים. כל הדוגמאות להלן הן מאותה רשימה בראש מסכת כלאים. עם זאת, אי אפשר להוכיח שימוש של משנת תרומות במשנת כלאים. בעל ההלכה שלנו הכיר את ההלכות של מסכת כלאים, אך ייתכן שהכיר אותן מקובץ הלכות קדומות ולא מהמשנה הערוכה שבידינו36להשוואה בין תרומות לכלאים וחלה ראו דברינו בפירושנו לכלאים פ"א מ"א, ובעיקר לחלה פ"ד מ"ב. .
אפילו מן היפה על הרע – לכאורה הכהן מרוויח מהתרומה של מין על שאינו מינו, אבל העיקרון של האיסור לערבב מינים כוחו יפה יותר, ועל שאינו כלאים בחבירו – בכל עדי הנוסח "וכל", כלומר שני המינים קרובים ביותר, תורם מן היפה על הרע אבל לא מן הרע על היפה ואם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה – כפי שראינו לעיל נקטה עד עתה המשנה בעמדה שאין לתרום מן הרע על היפה, אלא שעתה היא מוסיפה שתרומתו תרומה, כמו מי שתרם מטמא על הטהור. במשנה א ראינו מחלוקת שפירשנוה כמחלוקת בית שמאי ובית הלל האם מותר לכתחילה לתרום מן הטהור על הטמא, שבית שמאי מתירים ובית הלל אוסרים, אם כי בדיעבד התרומה תרומה. משנתנו מנוסחת בלשון של לכתחילה, "תורם", והיא קרובה יותר לדעת בית שמאי. ברם, ייתכן שבית הלל מודים במקרה זה, שהרי ה"רע" אינו חסר ערך כמו "טמא".
במקורות יש מחלוקת ברורה בנושא של התרומה מהרע על היפה. התלמוד הבבלי מצטט ברייתא בשם רבי אלעא (אלעאי): "מיכן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה"37בבלי, יבמות פט ע"ב; קידושין מו ע"ב; בבא בתרא פד ע"ב; קמג ע"א; תמורה ה ע"א. . הדרשות המובאות שם אינן מקור ההלכה, אבל עמדתו של רבי אלעאי ברורה. בירושלמי מובאת אותה עמדה, אך ללא קשר לרבי אלעאי (ירו', חלה פ"ד ה"ו, ס ע"א38ראו עוד פירושנו למשנת דמאי פ"ה מ"ג. ). כפי שאמרנו, רבי אלעאי (אביו של רבי יהודה) היה תלמיד מובהק של רבי אליעזר הקרוב לבית שמאי; בית שמאי הם המתירים לתרום מסוג אחד על סוג אחר (לעיל פ"א מ"ד, מ"ח, מ"ט ומ"י). בדרכם הולך רבי אליעזר (לעיל מ"א), וסביר שרבי אלעאי ממשיך בדרך זו. אם כן משנתנו כבית הלל, ובית שמאי מתירים לתרום מן הרע על היפה אף לכתחילה. כפי שראינו, גם רבי יהודה שייך לרצף זה של חכמים המהלכים בשיטת בית שמאי.
חוץ מן הזונים על החיטים שאינן אוכל – במסכת כלאים (פ"א מ"א) נקבע שזונים וחיטים אינם כלאיים זה בזה. הזונים הם צמח בר מזיק הדומה לחיטה אך טעמו רע, ובצק אשר התערבו בתוכו מזרעיו ניזוק. זונים וחיטים אינם כלאיים לא משום שהם קרובים אלא משום שזונים אינם אוכל אלא צמח מזיק, הגדל נגד רצון הבעלים, וכפי שפירשנו את המשנה בכלאים. משנתנו באה לומר שאף על פי שאין הם כלאיים אסור לתרום מזונים על חיטים, שהרי הסיבה לכך שאין הם כלאיים היא שזונים אינם אוכל. לפי פירושנו "אינן אוכל" הוא ההסבר לכלאיים, והמשנה מסיבה אותו בהשאלה גם על הנושא שאנו עוסקים בו. היו מפרשים שלמדו את משנתנו שלא בזיקה למשנת כלאים, ואלו התקשו בנימוק "שאינן אוכל", לשם מה יש צורך בנימוק זה, הרי זונים הם פשוט מין אחר מחיטים! הרמב"ם, למשל, הסביר שזונים הוא מין ממיני החיטה, וכאמור פירוש זה קשה מבחינה רֵאלית, ואין בו צורך39פרשנים רבים (ר"ש, רא"ש, מלאכת שלמה ואחרים) לא חשו בבעייתיות של הנימוק "שאינם אוכל" במשנתנו. .
הקישות והמלפפונות מין אחד רבי יהודה אומר שני מינים – שוב זו מחלוקת במסכת כלאים (פ"א מ"ב). תנא קמא שם וכאן סבור שהם כלאיים זה בזה, ולכן אסור גם לתרום מזה על זה, ורבי יהודה חולק ואומר שמין אחד הם ותורמים מזה על זה (ירו', מא ע"ד).
המחלוקת העקרונית בין בית שמאי ובית הלל היא בשאלה האם הדיבור או ההקדשה יוצרים מעשה, או שמשום שלא נעשו כהלכה המעשה בטל. בניסוחו של הבבלי: האם אדם מוציא את דבריו לבטלה (בית הלל – בבלי, כתובות נח ע"ב; נזיר ט ע"א ועוד), או שאין אדם עושה כן, ואם נדר או הקדיש שלא לפי כללי ההלכה עדיין התכוון שהקדשו יהיה תקף40ראו על כך במבוא למסכת קידושין. (איור 13).