המשנה ממשיכה בדין תרומה בין טהור לטמא, אך בניגוד למשנה הקודמת כאן מדובר בתרומה מן הטמא על הטהור. חכמים מתנגדים באופן תקיף לתרומה מעין זו, משום שיש בה פגיעה ישירה בלוי. תרומה טהורה ניתנת לאכילה ואילו תרומה טמאה אין לאכול; רק בשמן ניתן להשתמש לבעירה (תאורה), אך ביתר המוצרים אין כל הנאה.
אין תורמין מן הטמא על הטהור – האיסור הוא מוחלט וחמור בהרבה ממצב של תרומה מטהור על טמא, ואם תרם שוגג תרומתו תרומה – משום שזו טעות, ומעיקר הדין הורמה תרומה.
מזיד לא עשה כלום – זהו קנס הקובע שהמעשה מעיקרו בטל. מבחינת השתלשלות ההלכה זו גזרה מיוחדת, שכן חכמים קונסים ומבטלים למעשה מעשה הלכתי שנעשה. לכאורה אם התרומה תרומה, אזי לכל היותר מותר לדרוש שיתרום עוד פעם. אבל כיצד אפשר לבטל מעשה שנעשה? הירושלמי (מא ע"ג) מסב את תשומת הלב למרכיב זה של ההלכה.
וכן – המשנה נותנת דוגמה נוספת, והיא זהה. אין צורך לחפש חידוש בדוגמה זו, דרכה של משנה להביא דוגמאות מספר לאותו עניין. לא מן הנמנע שריבוי הדוגמאות נובע לעתים מכך שאלו היו שאלות שונות שהתעוררו הלכה למעשה במקומות שונים, והעורך אסף את התשובות ממקורות שונים.
בן לוי שהיה לו מעשר טבל היה מפריש עליו והולך – לפי ההקשר המעשר טמא והוא מפריש ממנו על הטהור. הטהור אינו תרומה של יבול אחר אלא של אותו יבול, וכן עולה מהתוספתא המציגה את המקרה כ"מפרישין תרומת המעשר מן הטמא על הטמא... אבל לא מן הטהור על הטמא" (פ"ג הי"ט). אלבק פירש כך גם הוא, כמו מפרשים אחרים (מלאכת שלמה ואחרים), ותיקן "מעשר טמא" במקום "טבל". המשמעות מסתברת, אבל אין צורך בתיקון. עם זאת המילה "טבל" מיותרת, הרי "מעשר" כאן משמעו שטרם הורמה תרומה, ואין הוא "טבל" רגיל, שכן טבל הוא מה שטרם הופרשו ממנו מעשרות כלל. רבי יהוסף אשכנזי לא גרסה, אך היא מצויה בכל יתר עדי הנוסח. דומה שהחכם הגיה את הטקסט מדעתו, וקשה לקבל את ההצעה כנגד כל עדי הנוסח. בעל מלאכת שלמה מסכם: "ואפשר לישב בדוחק לשון טבל". להערכתנו אין המשמעות של המונח "טבל" במשנתנו המשמעות ההלכתית הרגילה אלא משמעות מושאלת, מעשר שטרם הורמה ממנו תרומת המעשר. המשנה התגבשה לפני שהמינוח ההלכתי עוצב סופית, ואין להקשות על המשנה מהמינוח שאחר זמנה.
שוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה כלום – כמו ברישא. למעשה אין במקרה זה חידוש, אבל בירושלמי יש גם מי שחולק או מצמצם את הדין במשנה: "במה דברים אמורים בתרומה גדולה שהיא צריכה לתרום מן המוקף, אבל בתרומת מעשר אפילו שאר כל הדברים שלום הם" (מא ע"ג). אם כן, ההגבלה על תרומה מן הטמא היא בגלל הצורך שכל הפֵרות שתורמים מהם יהיו יחד, והחשש הוא שמא בכך יטמא את הטהור. אמנם בסוף הפרק הקודם הובאה דרך כיצד ניתן לבצע את הדבר מבלי לטמא את הטהור, אך זה הסדר מסובך והחשש המעשי גדול. אבל בתרומת מעשר שהפרי כבר נמצא יחדיו אין חשש של הגדלת הטומאה, ולכן מותר. על כן יש חידוש בדוגמה של בן לוי. גם בתוספתא (פ"ג ה"ט) דובר במפורש על "מפרישין תרומת מעשר מן הטמא...", תרומת מעשר ולא תרומה גדולה.
רבי יהודה אומר אם היה יודע בו מתחילה אף על פי שוגג לא עשה כלום – רבי יהודה מחמיר מעט אבל מקבל את עיקר הדין. לדעתו שוגג הוא רק אם לא ידע שהפרי טמא, אבל אם ידע שהפרי טמא ושכח או שסבר שמותר לתרום מטמא על טהור, אין זה שוגג אלא דינו כמזיד. הירושלמי (מא ע"ג) מוסיף שהבחנה זו היא רק לשיטת רבי יהודה. רבי יוסי המתיר לתרום מהאחד על האחר אינו מכיר בהבחנה זו.
בתוספתא (פ"ג הי"ט) ובירושלמי (מא ע"ג) מובאות דעות החולקים. רבי יוסי אומר שגם במזיד מה שעשה עשוי. רבי יוסי הוא שהביא לעיל (פ"א מ"ד, מ"ח) את דעתם של בית שמאי ורבי אליעזר (ראו במשנה הקודמת) שמותר לתרום מסוג אחד על משנהו19בירו', לעיל פ"א ה"ד, מ ע"ד, התלמוד מקשר בין דעת רבי יוסי שם ובין דעתו בתוספתא שלנו. , ואין להתחשב בשיקולים צדדיים כמו הפסד הכוהנים. לדעתו גם במזיד אם עשה מעשה התרומה תרומה, ונימוקו הוא "מה נשתנה זה מן התורם מן הרעה על היפה". עוד מחלוקת היא על הפרשה מן הטמא על הטמא, ובכך לא נרחיב (תוס', שם; ירו', שם).
השיקולים השונים המועלים על ידי התלמוד הירושלמי (פ"א ה"ד, מ ע"ד) הם הפסד כוהנים או החשש שמצויים לִטעות, כלומר הרואה יחשוב שמותר לתרום גם לכתחילה מהאחד על האחר. דומה שמעבר לכך מצוי השיקול המופשט יותר, שיש בו שילוב של תחושת הקדושה והצד הטכני. אין זה מן הראוי שהקודש ייגע בטמא, ובכלל אין ראוי שיתרמו מסוג אחד על משנהו. שיקולים אלו עלו גם בפרק הקודם. הבבלי אף מצא סימוכין בתורה לשיקול של "הפסד כהן", "תתן לו – ולא לאורו" (פסחים ג ע"א; שבת כה ע"ב). זו דרשה מאוחרת המצויה רק בתלמוד הבבלי.
ההלכה בדבר תרם בשוגג ובמזיד תידון בפירושנו למשנה הבאה.