המשנה ממשיכה בסדרת ההנחיות בסגנון "אין לתרום מ-א על ב", בהמשך ישיר למשניות בפרק הקודם, ובעיקר למשנה האחרונה שהציגה כלל דומה. במשנה הקודמת דובר על פרי שנגמרה מלאכתו, ועתה על טהרה. הקִרבה נובעת מכך שפרי שנגמרה מלאכתו עשוי לקבל טומאה, ופרי שלא נגמרה מלאכתו אינו מקבל טומאה ולעולם נאכל בטהרה.
אין תורמין מן הטהור על הטמא – המשנה מעלה שאלה שיש לה גם חשיבות מעשית רבה. בפרק הקודם הסברנו שבעל בית העדיף לתרום מהטהור על הטמא כדי לאפשר לכהן לקבל תרומה בטהרה אף על פי שהוא (בעל הבית) אינו מקפיד על מצוות טהרה (לעיל פ"א מ"ח). חכמים מתנגדים לכך שבעל הבית יתרום מהטהור על הטמא, ושתי סיבות אפשריות לדבר. האחת הוגדרה בירושלמי כ"גדר מי חטאת" (ראו פירושנו לעיל מ"ח), כלומר כדי שבעל הבית לא ירשה לעצמו לוותר ולא להקפיד על דיני טהרה, והסיבה האפשרית השנייה היא שהמוצר הטהור הוא בבחינת מין אחר ושונה. כל זאת אף שההלכה מקפחת את הכהן: אם יאשרו לתרום מהטהור על הטמא יקבל הכהן תרומה טהורה, ואם לא – יקבל תרומה טמאה שאין לאכלה1על דיני תרומה טמאה ראו במבוא למסכת. . המשנה עוסקת רק בתרומה גדולה, אבל בתרומת מעשר המצב הרגיל הוא של תרומה מהטהור על הטמא, שהרי חלק מהפרי כבר נטמא ועדיין טרם הפרישו ממנו את כל המעשרות (מלאכת שלמה), ואם תרמו תרומתן תרומה – ההלכה העקרונית היא אחת, אבל אם תרם אין קונסים אותו. משנתנו סותרת לכאורה את משנה ח שבפרק הקודם שבה שנינו: "ואם תרם יחזור ויתרום", אלא שהבדל גדול ומהותי בין שתי המשניות. שם דובר על הקדמת התרומה כדי "לחסוך" את הצורך בשמירת טהרה, ואילו במשנתנו מדובר על מוצר אחד שחלקו נטמא. אין כאן מקום לקנסות, שכן אין כאן ניסיון של בעל הבית להקדים את התרומה. אדרבה, כאן פועל רק הגורם של הרצון למנוע הפסד לכהן. כפי שנראה מן ההמשך אכן מדובר במקרה שבפועל חלק מהתוצרת נטמא. בעל מלאכת שלמה מעיר שבַהמשך המשנה חוזרת על הקביעה שהתרומה מועילה, והלשון כאן מיותרת, אלא שכל משנה עומדת בפני עצמה ועורך המשנה לא חשש להכפיל את דבריו. להערכתנו ההכפלה כשלעצמה פשוטה וזו דרכה של משנה, אלא שלפנינו תופעה מורכבת יותר. במשנה ב נעשית הבחנה בין התורם כך במזיד לתורם בשוגג. אפשר היה לפרש שמשנה א קדומה ומשנה ב מאוחרת ומפרטת, אך דומה שבמקרה זה אין ראיה לכרונולוגיה שונה של המשניות. משנה א מסתפקת בניסוח הכללי, ומשנה ב מפרטת. עורך המשנה הסתפק בהבאת משניות ממקורות שונים, ולא תמיד איחד אותן. לפיכך, איננו יודעים האם משנה א מקבלת את ההבחנה בין שוגג למזיד, או שבכל המקרים תרומתם תרומה.
באמת – במעט עדי נוסח מאוחרים נוסף [אמרו]2המילה חסרה ב- א, ב, ג1, ג3, ג4, ג7, ז, ט, ל, מ, ן, פ, ץ ובכתב יד קופמן. . הביטוי "באמת" או "באמת אמרו" מופיע עוד שבע פעמים במשניות3פ"ב מ"א; כלאים פ"ב מ"ב; שבת פ"י מ"ד; נזיר פ"ז מ"ג; בבא מציעא פ"ד מי"א; בבא בתרא פ"ב מ"ג. , ומעט במקורות אחרים4תוס', ברכות פ"ה הי"ז; בבלי, שם כ ע"ב; תוס', כלאים פ"א הט"ו. . בנוסחאות ארץ ישראל כמעט תמיד הנוסח הוא "באמת" בלבד. בנוסחאות בבל ובדפוסים בדרך כלל "באמת אמרו", אך גם רק "באמת". ההבדל הטקסטואלי ברור למדי, אך חשוב יותר לברר האם יש הבדל במשמעותו של המונח. כך המצב גם במשנתנו. התוספת "אמרו" מצויה בכתבי היד הבבליים ובדפוסים5ראו לנדמן, באמת אמרו; הכהן, באמת אמרו. . בירושלמי: "כל מקום ששנינו 'באמת' הלכה למשה מסיני" (מא ע"ב; שבת פ"א ה"ג, ג ע"ב)6בנוסף לכך הוא משובץ בברייתות כגון בבלי, ברכות כ ע"ב. לאיסוף המקורות ראו הכהן, באמת אמרו. . ברור, אפוא, שהירושלמי גרס רק "באמת" בלי התוספת "אמרו".
אשר למשמעות המונח "באמת", לפי הירושלמי הוא ביטוי להבאת עיקרון הלכתי מקובל על הכול. משפט זה שמציע האמורא רבי אליעזר (אלעזר)7במקבילות, ובחילופי הנוסח בכתבי היד, מתחלפים לעתים קרובות שני השמות הללו (רבי אליעזר ורבי אלעזר), ובחלק מהמקרים היה כתוב ר"א והמעתיק פתח את ראשי התיבות כפי שפתח. בדרך כלל אי אפשר לברר מה היה הנוסח המקורי וכבר עמד על כך אפשטיין, מבוא, עמ' 1162. משובץ בכמה סוגיות בירושלמי, והיה כנראה ידוע ביותר8כגון ירו', כלאים פ"ב ה"א, כז ע"ד; שבת פ"י ה"ד, יב ע"ג; נזיר פ"ז ה"ג, נו ע"ג. , או שהועבר מסוגיה לסוגיה. המשפט מופיע בקיצור בתלמוד הבבלי: "כל באמת הלכה היא" (שבת צב ע"ב; בבא מציעא ס ע"א). ברם, המשפט חסר בכתבי היד לתלמוד ואולי הועבר מהירושלמי9ראו דקדוקי סופרים לשבת שם; ספר הישר לרבנו תם, סימן ריג. .
ההלכות המצוטטות במינוח "באמת..." אינן הלכות עקרוניות. בכל המקרים מדובר בפרט טכני שאינו בעל חשיבות מהותית, כמו במקרה שלפנינו. מסתבר כי מדובר בפריט הלכתי קדום המוכר לחכמים ומוסכם על כולם. בירושלמי מסביר, כאמור, רבי אליעזר: "כל מקום ששנינו 'באמת' הלכה למשה מסיני". הביטוי "הלכה למשה מסיני" בהקשר זה אינו בא ללמד אמת היסטורית. אין הכוונה שבאמת לפנינו מסורת עתיקה המיוחסת עד למשה מסיני, אלא זו הצהרה דתית שההלכה היא נכונה ומקובלת ויש לאמצה ללא היסוס. מבחינה מסוימת ניתן להגדיר את המונח כמטבע לשון ספרותי, כביטוי לאמת. בספרות האמוראית היו שהבינו מונח זה כמסורת היסטורית, כאילו הלכה למשה מסיני היא קבוצה של הלכות שאינן מדאורייתא ולא מדרבנן אלא ממסורת קדומה במסגרת תורה שבעל פה. אבל בספרות התנאית אין "הלכה למשה מסיני" אלא הצהרה כללית10ראו ספראי, הלכה למשה מסיני, וראו פירושנו לשבת פ"א מ"ג; כלאים פ"ב מ"ב; הכהן, באמת אמרו; לנדמן, באמת אמרו. .
העיגול של דבילה שניטמא מקצתו תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו – זו דוגמה למקרה של צורך בתרומה מהטהור על הטמא. התלמוד הירושלמי למשנתנו (מא ע"ב) מתקשה, שהרי אם נגעה טומאה בקצה של עיגול דבלה נטמא כל העיגול. על כן הוא מסביר שהעיגול אינו חיבור לטומאה, שכן הוא נילוש לא במים אלא במי פֵרות, ומי הפֵרות הם החומר המדבק. מי פֵרות אינם נחשבים לחיבור, והטומאה אינה עוברת מקצה הגוש ליתר חלקיו. הלכה עקרונית זו שנויה במקבילות (משנה, טבול יום פ"ב מ"ג; תוס', שם פ"ב הי"ג, עמ' 686), וברור שעיגול דבלה שנטמאה מקצתו לא נטמא כולו. עם זאת נחלקו חכמים מה גודל החלק שנטמא, ולא כאן המקום להרחיב בכך. ההיתר לתרום מהטהור על הטמא נובע מכך ששניהם בכלי אחד, והם בבחינת "מן המוקף". במקרה מעין זה הכול מודים שמותר לתרום מהאחד על חברו11ראו להלן פירושנו לחלה פ"א מ"ט, ושם פ"ב מ"ח. .
בירושלמי במקום אחר שנינו: "כל מקום ששנה רבי 'נראין' עדיין המחלוקת במקומה חוץ מעיגול שלדבילה, דדין מודי לדין ודין מודי לדין" (יבמות פ"ד הי"א, ו ע"א – שזה מודה לזה וזה מודה לזה). "נראים" הוא קיצור של המונח "נראים הדברים", ובדרך כלל הוא בא במחלוקת ובשם תנא שלישי הנוקט עמדת ביניים ומכריע כתנא אחד במקרה אחד, וכרעהו במקרה אחר. "ששנה רבי" רומז לכך שביטוי זה תדיר בפיו של רבי, בעיקר בתוספתא, אך גם ייתכן שזו משנה סתמית והיא נקראת על שם רבי, עורך המשנה. מכל מקום, התלמוד מכיר ברייתא או נוסח במשנה ששם הופיעה המחלוקת בעיגול של דבלה והופיע המינוח "נראים הדברים", וזו דעת הכול ששני הצדדים קיבלוה. איננו יודעים מה היה נושא מחלוקת זו. במקורות כמה מחלוקות אפשריות, ומשנתנו היא אחת מהן12המשנה להלן פ"ד מי"א היא מועמדת נוספת להיות המשנה שבה מדובר. . מכל מקום, בתלמוד יש נוסח של ברייתא שלא השתמר, ו"חבל על דאבדין".
וכן אגודה של ירק – שניטמא ירק אחד ויתר הירקות טהורים. גם כאן מדובר במקרה שהאגודה אינה נחשבת לחיבור לטומאה, כגון שאינה קשורה, וכן ערימה – של גרעיני חיטים, ושוב הערמה אינה חיבור לטומאה. אגודה וערמה הן חיבור פחות מעיגול של דבלה (רמב"ם), וכמובן די היה בדוגמה הראשונה, אלא שהעורך ביקש להוסיף דוגמאות להבהרה, וזו דרכה של משנה.
היו שני עיגולין שתי אגודות שתי ערימות אחת טהורה ואחת טמאה לא יתרום מזה על זה – ההיתר לתרום מהטהור על הטמא הוא רק באותה אגודה או ערמה, אבל לא בערמות נפרדות. מותר לתרום מערמה על ערמה, וזאת במגבלות מסוימות שנדונו במקום אחר (משנה, דמאי פ"ה מ"ז). המדובר בתרומה של טהור על טמא בלבד, ורק המשנה הבאה תעסוק בתרומה מן הטמא על הטהור, זאת אף שפירוש המילים מאפשר לכאורה לפרש שמדובר בשני המקרים (מלאכת שלמה בשם רבי יהוסף אשכנזי).
המשנה מתירה, אפוא, לתרום מהטהור על הטמא, אך רק בדיעבד ובמגבלות מהותיות. לעומת זאת בתוספתא רבי אליעזר חולק ואומר: "תורמין מן הטהור על הטמא". לחיזוק דעתו מוסיף רבי אליעזר מעשה: "אמר רבי אליעזר מעשה ונפלה דליקה בגרני כפר סגנא ותרמו מן הטהור על הטמא. אמרו לו משם ראיה, אלא שתרמו מהן עליהן? רבי אלעאיי אומר משם רבי אליעזר תורמין מן הטהור על הטמא אף בלח. כיצד, מי שכבש זתיו (בטיט) בטומאה, ומבקש לתורמן בטהרה, מביא משפיך שאין בפיו כביצה ומניחו על פי חבית ומביא זתים ונותן לתוכו ותורם, נמצא תורם מן הטהור על הטמא ומן המוקף. אמרו לו אין קרוי לח אלא יין ושמן בלבד" (תוס', פ"ג הי"ח; ירו', מא ע"ב)13ראו עוד פירושנו לחלה פ"א מ"ט, וגם שם אומר רבי אליעזר שתורמים ומפרישים חלה מהטהור על הטמא. . בכפר סגנא, שהוא כנראה סכנין שבגליל התחתון, נפלה דלקה בגרנות, וכדי לכבותה השתמשו במים. הגרעינים בגרנות נרטבו ובכך הוכשרו לקבל טומאה14זו הייתה שרפה קשה, ומן הסתם היא זו הנזכרת במשנה, כלים פ"ה מ"ד. , על כן תרמו מהטהור כדי שלא יפסידו הכוהנים. חכמים חולקים וסוברים שתרמו שם מהטהור על טהור ומהטמא על טמא. עוד אנו שומעים שרבי אליעזר מתיר אף לתרום ממוצרים לחים, וכידוע טומאת לח חמורה בהרבה מטומאת היבש. רבי אליעזר אף מציע דרך טכנית כיצד להפוך חביות שונות לחבית אחת מבלי שהטמא ייגע בטהור ויטמאו. הדרך היא ליצור חיבור דרך מרכיב שאינו מעביר טומאה. חיבור זה הוא משפך שבפיו חור קטן שאינו מעביר טומאה. נמצאנו למדים שחכמים חולקים ואומרים שבמקרה זה אין תורמים, ואולי אף בדיעבד אין תרומתו תרומה.
בתוספתא למשנת חלה שנינו: "רבי ליעזר אומר חלה ניטלת מן הטהור על הטמא. אמרו לפני רבי ישמעאל והלא פלוני יש בדרום והיה מורה בהוראה הזאת. אמר להם לבוש שלבש בו אבא, וציץ שנתן בין עיניו15הברייתא מאמצת את המסורת שרבי ישמעאל היה מזרע כהונה גדולה. , אם לא אלמד בו לכל מורה הוראות. אמרו לו משם רבי ליעזר! אמר להם אף הוא יש לו במה יתלה" (פ"א ה"י). הניסוח בתוספתא ממעיט בהיקפה של ההלכה, כאילו אמר רבי אליעזר את דבריו רק לעניין חלה, אך כאמור זו שיטתו ושיטת בית שמאי. רבי ישמעאל חולק. כאשר מספרים לו שיש פלוני זקן בדרום המורה הלכה כבית שמאי16תוספתא זו מצטרפת לרמזים בדבר הקשרים בין בית שמאי לבין אזור אדום, ואין "דרום" כאן אלא דרום יהודה, שהוא אדום. הקשר בין האדומיים ובית שמאי נזכר בהלכה אחת בספרי זוטא (ראו בן שלום, בית שמאי, עמ' 115 ואילך), והברייתא שלנו מצטרפת לתמונה זו. עם זאת, אין ללמוד מכאן אלא על כך שלבית שמאי נודעה השפעה על בני חבל אדום ואין להפריז במשמעותה של העדות, וקשה לראות בכך עיקרון מנחה בפעילותם של בית שמאי. הוא נשבע בתוקף שעליו לשרש דעה זו. אבל כאשר הוא שומע שזו דעת רבי אליעזר הוא נסוג מעט מתקיפותו, אך לא מעמדתו העקרונית. מעניין שרבי ישמעאל אינו מתייחס למחלוקת בית שמאי ובית הלל, ומתנהג כאילו דעת בית שמאי אינה קיימת. רבי ישמעאל עצמו חי בדרום, בכפר עזיז (כלאים פ"ו מ"ז)17בכתבי היד נוסחאות שונות לשם. ראו זק"ש, זרעים, למשנת כלאים פ"ו מ"ז. , ולא היה כה מרוחק מאותו זקן פלוני (איור 10).
רבי אליעזר הוא, כידוע, "שמותי". פעמים רבות הוא מהלך בשיטת בית שמאי. כפי שראינו בפרק הקודם בית שמאי מתירים לתרום מ"מין" על שאינו "מינו". הם אינם מקבלים את הגזרות של בית הלל "גזל השבט" או "גדר מי חטאת". יש להניח שהם חולקים גם על ההלכה שבמשנה הקודמת. את עמדתם של בית הלל פגשנו בפרק הקודם (ראו פירושנו למ"ד, מ"ח, מ"ט, מ"י), ומשנתנו חושפת פן נוסף של המחלוקת. עד עתה ניתן היה לצמצם את המחלוקת לשאלת הגזרות, האם גוזרים בשל "גדר חטאת" או בשל "גזל השבט", אבל במשנתנו אין כל חשש מעין זה. אף על פי כן בית הלל שוללים תרומה מפרי מסוג אחד על סוג אחר, ובית שמאי מתירים18בירושלמי יש דעות שהלכה כרבי אליעזר. עדות זו מצטרפת למקרים שבהם נפסקה הלכה כבית שמאי, או שחכמים מאוחרים מהלכים בשיטת בית שמאי. ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . בדיוננו בפרק הקודם עמדנו על כך שהניסוחים "גדר מי חטאת" ו"גזל השבט" הם אמוראיים, מעתה מותר להעלות את האפשרות שכל הנימוקים הללו הם משניים בלבד. הנימוק העיקרי הוא שאין תורמים מסוג אחד על משנהו. השיקולים האחרים רק משפיעים על ההלכה במקרה שתרם. הם מסייעים לקבוע האם תרומתו תרומה, תרומה ויחזור ויתרום או אינה תרומה כלל, אבל השיקול העיקרי הוא האיסור לתרום מסוגים שונים זה על זה. בירושלמי ובמדרשים מובאות דרשות שונות להצדקת ההלכה, אך לדעתנו כל אלו הן בעלות חשיבות משנית, לאישוש ההלכה.
המשנה הבאה דנה באפשרויות שונות של שוגג ומזיד. עד עתה לא עלו הבחנות משנה מסוג זה, ומן הסתם אלו אינן משמעותיות במקרה שלנו.