המערה מכד לכד – שמן של תרומה שהוא מעביר מכד לכד. השאלה היא עד כמה הוא צריך להתאמץ כדי שכל התרומה תזרום לכד השני, וניטף שלש טיפים נותן לתוכה חולין – צורת המכירה הרגילה כשחנווני מוכר כד שמן ללקוח. הוא נוטף שלוש פעמים, כלומר מטה את הכד ומניח שלוש פעמים לטיפות האחרונות לזרום, או שנותן לשלוש הטיפות האחרונות לטפטף. כל ההגדרות הללו הן לעניין תרומה בלבד. אין ללמוד מהן על כלי של בשר שרוצה להכניס בו חלב, או כלי טמא שרוצה להכניס בו מזון טהור. לאלו הגדרות כמותיות אחרות (ירו', מח ע"א).
הירכינה ומצאת הרי זו תרומה – אם הרכין את הכד ומיצה, כלומר השלים את ניצול הכד. אחרי שהטיף שלוש טיפות כופף את הכד והצליח למצוא עוד מעט שמן. כל מה שיוצא מהכד הוא תרומה. כל אלו (הרכינה ושלוש הטיפות) הן דרכי המכירה הרגילות, שכן שנינו: "המוכר יין ושמן לחבירו... וחייב להטיף לו שלש טפין, הרכינה ומיצה הרי הוא של מוכר, והחנוני אינו חייב להטיף שלש טפין" (משנה, בבא בתרא פ"ה מ"ח). אם כן אלו הנוהגים של בעל בית המוכר מעט לשכנו, והסוחר אינו ממצה את מידותיו עד כדי כך.
כמה תהא בתרומה מעשר שלדמיי ויוליכנה לכהן – את התרומה יש לתת לכהן, אבל בעצם אין חובה להעביר אותה לכהן. רק אם הכמות היא משמעותית יש לטרוח ולתת אותה לכהן. כמות קטנה יותר רשאי הבעל להניח וכך למעשה לאבדה, אם כי אין לאבדה בידיים.
אחד [משמונה ל]שמינית – אחד חלקי 64 של משהו, אך לא נאמר של מה – של סאה, של קב או של לוג. בדרך כלל המידות של שמינית או רביעית הן רביעית הלוג48כגון תוס', בבא בתרא פ"ה ה"ח, שם ה"י ועוד. . הלוג הוא אחד חלקי עשרים וארבעה של סאה, ולמעשה מדובר באחד חלקי 1536 של סאה, בערך 6 מ"ג (לפי חישוב שסאה היא עשרה ליטר), או מעט יותר בסאים גדולות יותר49לחישובים ראו בנספח למסכת פסחים, ולעיל פ"י מ"ח. . שמינית של שמינית הלוג היא קורטוב (תוס', בבא בתרא פ"ב ה"י). "קורטוב" הוא גם הכינוי למידה מינימלית. גם כמות כזאת הייתה חשובה מבחינה כלכלית ולא בזבזו אותה. המילה "שמונה" בשמינית חסרה בכתב יד קופמן ונוספה בידי מעתיק בשוליים, וכנראה נשמטה, שכן היא מצויה ביתר עדי הנוסח, ומטבע הלשון מצוי במקבילות שציטטנו.
התוספתא מצטטת את ההלכה של משנתנו ומוסיפה: "במי דברים אמורים בשל דמיי, אבל בשל ודיי הרי זה אסור. במי דברים אמורים בטהורה, אבל בטמאה אפילו כל שהו. וכן אתה אומר בתרומת מעשר שבשאר כל הפירות. אם יש כשיעור הזה נותנה לכהן, ואם לאו משליכה לאור ושורפה" (פ"י ה"ו). תרומת ודאי אין לאבד ויש להעבירה לכהן, אבל תרומת מעשר של דמאי היא בבחינת ספק, ועל כן אין צריך להתאמץ כל כך. עיקרון דומה שנינו לגבי חלה. חישוב החלה הוא כדי שהנתינה (אחד חלקי עשרים וארבעה) תהיה משמעותית. חמישה רבעים קמח חייבים בחלה (משנה, חלה פ"ב מ"ד), ואחד חלקי עשרים וארבעה הוא בערך חמישית קב. כל זה בחיטים, ומשנתנו קובעת את כמות השמן שהיא המינימום הסביר.
עוד אנו לומדים ממשנתנו שכמות קטנה יותר מותר וצריך לאבד בידיים (בשרפה). הסברנו את משנתנו כהנחיה כללית, אבל הרש"ס מדגיש שההלכה במשנה היא המשך לדין "הרכינה": אם הרכינה ויצאה כמות גדולה יותר יש להובילה לכהן. הפירוש אינו נראה, שכן המדובר ב-6 גרם לערך, וזו כמות גדולה למיצוי אחרי הטפת שלוש טיפות. בשלב ההרכנה כל מה שיוצא אלו טיפות מעטות, והן מצטרפות לשמן התרומה שכבר היה בכד קודם, ואינן נמדדות בפני עצמן.