גלעני תרומה – כך בכתבי היד נוסח ארץ ישראל. בכתבי היד של מסורת בבל ובדפוסים: "גרעיני". גרעינים או גלעינים אינם אוכל ממש, אך שוב הם חלק מהפרי.
כל זמן שהוא מכנסן אסורות – אם הוא שומר על הגרעינים, סימן שהם אוכל ואז הם נחשבים לפרי תרומה ואסורים.
אם השליכן מותרות – אם זרק הבעל את הגרעינים סימן שאין הם אוכל ואז אינם נחשבים לתרומה, וכן עצמות הקדשים – עצמות של בשר קודש, קרבן שלמים שעלה למזבח ונאכל על ידי הבעלים, כל זמן שהוא [מכנסן] אסורין ואם השליכן מותרין – המבחן המוצע הוא פשטני ביותר, אין הוא תלוי בסוג העצמות (הגרעינים) או במה שרגילים הכול לעשות, אלא בהתנהגות של בעל הבית. הדבר לא נאמר, אבל בוודאי מדובר בעצמות קטנות שנהוג לזרקן. עצמות רגילות הן כבר עצמות לכל דבר ועניין40משנה, פסחים פ"ז מ"י; זבחים פ"ג מ"ד; תוס', שם פ"ג ה"ט, ובמיוחד בבלי, זבחים פו ע"א. .
אותה הלכה מופיעה בתוספתא, אבל בהגבלה: "גלעני זתים גלעני תמרים וגלעני חרובין כולם אף על פי שאין מכנסן אסורין. ושאר כל הגלענין, מכנסן אסורין שאין מכנסן מותרין" (פ"י ה"א). גרעיני הפֵרות העיקריים הם תמיד פרי, גם אם החליט הבעל לא לנצלם. גרעיני זיתים ניתן להשרות במים חמים ולהפיק מהם עוד שמן, וכן מגרעיני התמרים, וההלכה במשנה חלה רק על יתר הגרעינים. לפי המשנה משמע שאין הדבר תלוי בדעת בעל הבית אלא בנוהג הכללי, ואף מהתוספתא משמע כן. אבל בברייתא אחרת: "גרעיני זיתים וגרעיני תמרים ששלקן41שלק הוא בישול שיש בו הוספת טעם, וכנראה זו הייתה דרך הניצול של הגרעינים. , אינו מטמא טומאת אוכלין. כנסן לאוכלן, מטמא טומאת אוכלין. גרעיני חרובין אף על פי שכינסן לאוכלן, אין מטמאין טומאת אוכלין. שלקן מטמאין טומאת אוכלין. החרצנים והזגין אף על פי שכנסן לאוכלין בטלה דעתו" (תוס', עוקצין פ"ב ה"י, עמ' 688-687). ההלכה בתוספתא זו מורכבת הרבה יותר. העיקרון הוא שמה שהוא אוכל מטמא טומאת אוכלין, כמו בשנה הקודמת, והפרטים בטבלה. רבי יוחנן מפרש שמשנתנו עוסקת "בגלעיני אגסין וקרוסטומלין" (מז ע"ד), כלומר משנתנו היא כתוספתא ובגרעיני זיתים וחרובים אסור תמיד. קשה להעמיד כך את משנתנו, אלא אם כן המשנה מתייחסת לתוספתא והיא המשך לה. נראה, אפוא, שאין זה פשט המשנה אלא ניסיון להרמוניזציה בין המקורות.
טהורים42נראה שכך יש להבין שבטלה דעתו, כלומר שהכינוס אינו הופך אותם לאוכל.
ההבדלים בן ההלכות אינם רבים, אבל רמת הפירוט שונה ומעידה על גישות שונות לרמת הפירוט הנדרשת.
כאמור, משנתנו מקלה ותולה את ההלכה בהתנהגותם של הבעלים. זו גישה שאינה רגילה בהלכה, ובדרך כלל תולים את ההלכה בהתנהגות המקובלת ו"בטלה דעתו אצל כל אדם"43ראו פירושנו לשביעית פ"ח מ"א; תוס', פ"ב ה"ז-ה"ח ותוס', עוקצין פ"ב ה"י, עמ' 688-687 שציטטנו לעיל. הכלל "בטלה דעתו" אינו קבוע, ולא תמיד מחילים אותו. .
המורסן – המורסן הוא קליפת גרעין החיטה, ובדרך כלל ניפו אותו מהקמח. ככל שהקמח היה מנופה טוב יותר כן הוא נחשב למעולה יותר, וזו הסולת44למורסן ראו להלן מ"ו. . את הקליפה עצמה ניצלו רק למאכל בהמות ולמאפה לכלבים45ראו פירושנו לחלה פ"א מ"ח; שבת פכ"ד מ"ג; בבלי, שבת קנה ע"ב ומקבילות; פסחים פ"ב מ"ז; תוס', שבת פ"ח ה"ח ועוד. . המורסן והסובין הם שני הכינויים לקליפות החיטים, אלא שהסובין הם קליפות דקות והמורסן הוא הקליפות העבות יותר. בתהליך הטחינה נשברת הקליפה ונטחנת מעט. ברוב העדויות מופיעים שני סוגי הקליפות יחד (משנה, שבת פ"ח מ"ב והמקורות להלן). אבל ההבדל ביניהם ברור. במשנתנו ברור שהמורסן אינו נחשב אוכל ולכן המורסן של גרעיני תרומה אינו תרומה, והסובין נחשבים לאוכל, חוץ מסובין ישנים. במקומות מספר הסובין נזכרים כתוצר הגרוע, אך התקני, של החיטים. הקמח הדק הוא הסולת וחלקו הגס הוא הסובין. פת סובין היא פת לכל דבר, אלא שטיבה נחות46תוס', מנחות פ"ח הי"ד, עמ' 524; בבלי, שם עו ע"ב; ספרי, דברים מח, עמ' 110; מדרש תנאים לדברים, יא כב, עמ' 42. . לעומת זאת המורסן הוא מאכל בהמה בלבד47להלן. .
מותר – המורסן אינו נחשב אוכל ולכן אינו בכלל תרומה. לכאורה ההלכה קשה, שכן הגרעין ניתן לניצול הרבה פחות מהמורסן. במורסן הרי השתמשו דרך קבע, כמאכל בהמות וכמזון לעניים, והגרעין ניתן לניצול מועט יותר. אלא שהמשנה לשיטתה. המבחן איננו הנוהג המקובל, אלא כיצד נוהג אותו אדם. אם הוא זורק את המורסן הרי שהוא בבחינת "אינו מכנסן" ואינו תרומה. זאת בניגוד לשתי הברייתות מהתוספתא שציטטנו שמייצגות את ההלכה הרגילה יותר.
סובים שלחדשות אסורות – הקליפות הדקות של החיטים, שאותן ניצלו, אסורות, שכן הן אוכל לכל דבר, ושלישנות מותרות – סובין ישנים כבר נחשבו למזון תקני פחות ואינם נחשבים אוכל, וזה חידוש גדול, שכן הם עדיין ניתנים לניצול. הדעת נותנת שסובין של חיטים חדשות ניתנים לאכילה יותר מסובין ישנים, ולא מובן למה קבעה המשנה שדווקא סובין של חיטים חדשות אסורים.
הסברנו את הדין בסובין ובמורסן כמו בראשית המשנה, ש"אסור" הוא "אסורים לזרים". אבל המשך המשנה עוסק גם בהשחתת תרומה. כידוע קיים איסור לאבד תרומה או להשחיתה, והמשנה קובעת אילו שימושים הם בבחינת השימוש הרגיל ומותרים ואילו שימושים הם בבחינת השחתה. לפי פירוש זה מותר לא להשתמש במורסן, ובסובין ישנים מותר לזרוק, אבל חדשים אסור לזרוק, וזו פרשנות סבירה יותר, שכן הסובין של חיטים ישנים שווים יותר.
בתוספתא נאמר: "סובין של חדשות אסורות של ישנות מותרות. עד מתי חדשות אסורות כל זמן שבני אדם רגילין לחבוט בין הגרנות" (פ"י ה"ד). אם כן, "חדש" זו חיטה טרייה ביותר. בתוספתא ההלכה מצויה בין ברייתות העוסקות בהשחתת תרומה, ובכך יש סיוע מה לפירוש המוצע.
בירושלמי דין קרוב של שימוש בקניבת הירק, הוא העלה שנקטף מהפרי, והירושלמי מוסיף שהדבר תלוי גם בשאלה אם זה "בשני שובע" (מח ע"א), כלומר שעודף תוצרת גורם לניצול חלקי של חלקי הצמח השוליים ואז הם מותרים. פרשנות כזאת עשויה לשנות את ההלכה ולתלותה במצב הכלכלי בכל מקום ובכל שעה.
נוהג בתרומה כדרך שהוא [נוהג בתרומה כדרך שהוא] – נמחק בקו בידי המעתיק המקורי ואף לא נוקד, וזו הכפלה מיותרת, נוהג בחולין – תהליך הסינון הוא כמו בחולין. מה שהוא נוהג לזרוק כשאריות הוא זורק גם בחולין, ואין בכך השחתת תרומה, או עירוב של תרומה בחול. משניות ו-ח מסבירות את משנתנו. העיקרון נובע מהרצון שלא להכביד על הציבור יתר על המידה. ההחלטה מתי להכביד בשם שמירת הקדושה ומתי להקל בשם נוחות הציבור היא מסודות האיזון שנקטו בהם חכמים.
המסלת קב או קבים – מסלת הוא מי שמכין סולת. הסולת היא קמח שסונן היטב כדי להוציא את הסובין או כל לכלוך אחר, לסאה (פאה) לא יאבד את השאר – הוא ניפה חלק מהכמות ואינו זקוק לשאריתה, ואף על פי כן אסור לו לאבד את השאר, אלא יניחנו במקום מוצנע – אמנם לעיל נקבע שמה שאינו מכנסו לאכילה אינו תרומה, אבל כל זה הוא רק בשאריות אוכל ולא באוכל ממש. אוכל ממש, גם אם אינו מעוניין בו, חייב להישמר עד שיירקב.