עוקצי תאינים – עוקץ הוא החלק המחבר את הפרי לעץ. יש בו מעט לחלוחית של טעם, אבל אין הוא אוכל, וגרוגרות – עוקצי הגרוגרת. גרוגרת היא תאנה מיובשת, אם כי לעתים גם פרי התמר המיובש מכונה כך, והכליסים – בכמה עדי נוסח בליסין, בליסים (ג5, הריבמ"ץ, הערוך, מלאכת שלמה ועוד) או והלובסין (ס ומלאכת שלמה)35לובסין הם סוג תאנים הנזכר במשנה, מעשרות פ"ב מ"י, ושם נפרש את המונח. . מההקשר ומהמקורות להלן ברור שכליסים או בליסים הם פרי. נראה שהכוונה לשם הנגזר מהפועל לבלוס, שהוא צורת טיפול בפרי השקמים. כיום אין השקמים משמשים כפרי מאכל, אבל בתקופת המקרא ניצלו גם פרי זה והטיפול בפרי נקרא "לבלוס". עמוס הנביא אומר "כי בוקר אנכי ובולס שקמים" (עמוס ז יד). כפי שהראה גלילי הבליסה היא פציעת התאנה על מנת שזו תפריש את הורמון ההבשלה36גלילי, שקמה; פליקס, עצי פרי, עמ' 161. . שני טיעונים מקשים על זיהוי הכליסים עם פרי בלוס. האחד הוא שאלת הנוסח: הנוסח "בליסין" הוא בעדות אחת במשנה, וביתר המקבילות בתוספתא (שתצוטטנה להלן) תמיד "כליסין". בהלכה אחרת מופיעה תרומת הכליסים עם פֵרות אחרים: "אילו ניטלין אחד מששים גידולי תרומה ועירובי תרומה ותרומה שנטמאת בשגגה ובאונס ותרומת הקדש ותרומת חוצה לארץ הקצח והכליסין והחרובין וגמזיות" (תוס', פ"ה ה"ז). "גמזיות" הוא כינוי אחר לפרי השקמה, על כן קשה לפרש שכליסים הם הפרי הבלוס. לאו37לאו, פלורה, ב, עמ' 391. זיהה אותם עם Prosopis Stephaniana הדומה לחרוב.
והחרובין – החרוב עצמו היה עץ פרי מאיכות נמוכה, והעוקץ שלו מאיכות פחותה עוד יותר (איור 34), שלתרומה אסורין לזרים – אף על פי שהעוקץ אינו מזון בפני עצמו ואין לו ערך, הוא נחשב לחלק מהפרי לכל דבר. אבל במשנה אחרת: "עוקצי תאנים וגרוגרות והכלוסים והחרובים הרי אלו מיטמאין ומטמאין ומצטרפין. רבי יוסי אומר אף עוקץ דלעת" (עוקצין פ"א מ"ו). אם כן, המחלוקת היא רק על היקף ההלכה, אבל לכל הדעות עוקצי עצי הפרי החשובים הם כפרי.
תרומת התאנים הייתה כמובן תרומה חשובה, והמשנה באה לחדש שכך גם בתרומת העוקצים. אבל לתרומה של הבליסים והחרובים ייחסו חשיבות פחותה בהרבה: "ורבי שמעון אומר כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה, כגון תרומת הכליסין והחרובין, ניטלת אחד מששים" (תוס', פ"ה ה"ו, והשוו שם ה"ז). זו כמובן תרומה, אבל בגלל ערכה הכלכלי הנמוך אין חובה להרים אחד חלקי ארבעים אלא רק אחד חלקי שישים. החרובים מופיעים הרבה במקורות, אך בדרך כלל הם מאכל בהמה. אנשים אכלו חרובים רק בשעת הדחק. המדרש אומר: "צריכין ישראל לחרובא עבדין תתובה" (ויקרא רבה, לה ו, עמ' תתכד). כלומר, כשישראל כה עניים עד שצריכים לאכול חרובים הם עושים תשובה. צדיקים שהתענו אכלו רק חרובים, כסמל למאכל עוני, כאלה הם רבי שמעון בר יוחאי כשהסתתר במערה ורבי חנינה בן דוסא38ספרא בחוקותי, פרק יב ה"ט ומקבילות; ירו', מעשרות פ"א ה"א, מח ע"ג; בבלי, ברכות יז ע"ב. . כן מופיע החרוב כמאכל בהמה או כמאכל עניים במקורות נוספים רבים39ספראי, הכלכלה, עמ' 143-141. .
למרות כל זאת, עוקצי כליסים וחרובים הם כפרי עצמו. הכוהנים אינם מקפידים עליהם, אך הם תרומה לכל דבר.