דבש תמרים – דבש תמרים נזכר פעמים רבות במקורותינו. הבנת ההלכה במשנה תלויה ביחס למוצר מזון זה. פרי התמר מכיל פרוקטוז בכמויות גדולות ולכן הוא מתוק יותר מפֵרות רבים. את התמר אכלו בדרך כלל חי או מיובש בגרוגרות. ניתן היה גם לרסק את הפרי ולהכין ממנו עיסה המכונה בערבית "דיבס". בהעדר סוכר שימש הדיבס כממתיק הרגיל והרווח. את הדיבס ניתן להכין גם מפֵרות מתוקים אחרים כענבים, תאנים או חרובים. עם זאת, הרושם העולה ממשנתנו הוא שדבש התמרים נחשב שימוש נחות וניצול לא יעיל של הפרי. בדיקה קפדנית של אזכורי דבש התמרים מצביעה על כך שהוא נחשב למוצר לוואי נחות של התמרים. מעמדו זה הוא הקובע את סדרת ההלכות במשנתנו ובמשנה הבאה. שלוש ההלכות משקפות את התפיסה שדבש תמרים, יין מתפוחים וחומץ מסתווניות אינם שימוש יעיל וראוי בפרי. כידוע, האוכל תרומה מזיד חייב בקרן וחומש (לעיל פ"ז מ"א), אך אכילת דבש תמרים אינה נחשבת לאכילה. הוא אמנם אוכל (להלן), אך לא אוכל רגיל. לדעת רבי אליעזר הם "משקה" הנחשב כנוזל שאם הוא נוגע בפרי הוא מכשירו לקבל טומאה, ולדעת רבי יהושע אין הוא "משקה" במובן זה. במשנה הבאה: "אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים [ולא תפוחי] יין ולא סיתווניות חומץ ושאר כל הפֵרות אין משנין אותן מיבירייתן בתרומה ובמעשר שני אלא זיתים וענבים בלבד" (להלן מ"ג). אסור להוריד פֵרות תרומה ומעשר שני מקדושתם ולהשתמש בהם שימוש נחות. יין הוא שימוש ראוי בענבים, אך לא דבש בתמרים או תפוחים ביין. איננו יודעים האם הלכה זו היא לשיטת הכול או לשיטת רבי יהושע בלבד.
לפי הסבר זה, שיוכח להלן, דבש התמרים במשנתנו אינו דבש, שכן דבש הוא אוכל טוב וראוי, ודבש התמרים לא רק שיש לו שם לוואי אלא שטיבו נחות. במשנת נדרים נקבע שמי שנודר לבל יאכל תמרים מותר בדבש תמרים, ביין תפוחים ובחומץ סתווניות (פ"ו מ"ח-מ"ט ומקבילותיה). שם הנימוק הוא שדבש תמרים הוא שם לוואי ואינו דבש ממש, ולפי משנתנו יש להוסיף לפירוש שם את הטיעון ש"דבש תמרים" גם אינו אוכל ממש. רשימה זו, המופיעה גם במשנתנו, כוללת אפוא מוצרים משניים שאינם בבחינת הניצול הרגיל של הפרי. נמצאנו למדים שסתם דבש לא נעשה מתמרים אלא מפֵרות אחרים. ברייתא אחרת מבחינה בארבעה סוגי מוצרים נוזליים לפי רמת סמיכותם: "1. דבש הזב מכוורת דבורים, מטמא טומאת משקין. חישב עליו לאוכלין, מטמא טומאת אוכלין. 2. שמן לא אוכל ולא משקה, חשב עליו לאוכלין ולא למשקין, בטלה דעתו. 3. הדם שקרש לא אוכל ולא משקה. חישב עליו לאוכלין, מטמא טומאת אוכלין ולמשקין, בטלה דעתו. 3א. דבש תמרים לא אוכל ולא משקה, חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין, ולמשקין בטלה דעתו. 4. ושאר כל מי פירות לא אוכל ולא משקה. חישב עליו בין למשקין בין לאוכלין, בטלה דעתו" (תוס', טהרות פ"ב ה"ה, עמ' 662). הגורם הקובע בהגדרת מזון כאוכל או כמשקה הוא מידת סמיכותו. אוכל מוצק הוא תמיד מזון, גם אם אדם פלוני משתמש בו כמשקה (מכין ממנו עיסה נוזלית). מהדיון שם מסתבר שדבש התמרים סמיך יותר מדבש דבורים ומשמן וסמיך פחות ממי פֵרות. דבש התמרים סמיך כמו דם שנקרש. נראה, אפוא, שאין מדובר כאן בפרי התמר שנטחן או רוסק, אלא בנוזלים שזבו מן התמר. כל זאת בניגוד לדבש סתם שהוא אחד משבעת המשקים הידועים (משנה, מכשירין פ"ו מ"ד). כפי שנצטט להלן (המשך המשנה ותוס', פ"ט ה"ח), רבי אליעזר חולק וסובר שדבש תמרים הוא משקה לכל דבר, אך כפי שנראה דבריו מתייחסים לנושא אחר.
גם הבבלי שנביא להלן מכיר את דבש התמרים כמה שיוצא מהפרי, ולא כפרי עצמו. את הפסוק "ארץ זבת חלב ודבש" מסביר התנא "חלב זה חלב פירות, דבש זה דבש התמרים" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יג ה, עמ' 38). גם כאן הרושם הוא שאין הכוונה לפרי עצמו אלא למה שזב ממנו. לדרשה זו נשוב להלן.
על כן אין מברכים על דבש תמרים ברכת "בורא פרי העץ" אלא "שהכל נהיה בדברו", שכן אין הוא השימוש הרגיל של הפרי (תוס', ברכות פ"ד ה"ב; בבלי, שם לח ע"א). כמו כן: "דבש תמרים רבי ליעזר מחייב במעשרות. אמר רבי נתן מודה רבי ליעזר שפטור מן המעשרות אבל אומר היה רבי ליעזר שלא יאכל מן הדבש עד שיתקין את התמרים" (תוס', פ"ט ה"ח). מהתוספתא משמע שלדעת חכמים ודאי שדבש תמרים אינו מאכל המתחייב במעשרות. גם רבי אליעזר מודה שדבש תמרים אינו נחשב למאכל של ממש, אבל הוא מחייב במעשרות כצעד של סייג וזהירות. עם כל זאת, דבש התמרים לא היה מוצר נדיר. התמר מוגדר כמזון: "כל שדרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול כגון תמרים ודבש תמרים" (בבלי, נדרים נג ע"א). ייתכן שהגדרה חיובית זו משקפת רק את יהדות בבל שעבורה היה התמר מקור מזון חשוב יותר מאשר ברחבי ארץ ישראל, שכן בבבל היה התמר גידול נפוץ וזול במיוחד (בבלי, תענית ט ע"ב), וכמובן גם מזין ועתיר קלוריות. כל זאת בניגוד לארץ ישראל שבה היה התמר נפוץ באזור קטן ומוגדר בלבד. אם יזכנו החונן לאדם דעת נראה בפירושנו למשנת נדרים שיש להבין את דברי הבבלי כטיעון אפשרי ודיאלקטי ולא כהערכה רֵאלית.
אם כן, מרוב המקורות (כל המקורות הארץ-ישראליים) שהבאנו מצטייר שדבש התמרים הוא שימוש משני של התמר. מעתה עלינו לחזור לפסוקי המקרא כפי שפורשו על ידי חכמים. כידוע נזכר הדבש כאחד המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל. הדבש מופיע בשני הקשרים שהם ביטויים ספרותיים רווחים. הראשון הוא "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח, ועוד בסך הכול כעשרים פעם בתנ"ך), והשני הוא ברשימת שבעת המינים: "...ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח ח). הפסוק הראשון נדרש: " 'ארץ זבת חלב ודבש', רבי אליעזר אומר 'חלב' זה חלב הפירות 'דבש' זה דבש תמרים. רבי עקיבה אומר 'חלב' זה חלב ודאי, וכן הוא אומר 'והיה ביום ההוא יטיפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב' (יואל ד יח). 'דבש' זה דבש היערות" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יג ה, עמ' 38). בימי התנאים היה "דבש" סתם דבש דבורים18לדבש הדבורים ראו ספראי, דבש. . חכמים ידעו כי הדבש המקראי איננו דבש הדבורים שכן בתקופת המקרא טרם היו גידול הדבורים וייצור הדבש נפוצים19אמנם ייצור דבש איננו במקרא, וסתם דבש בתנ"ך הוא דבש פֵרות, עם זאת התגלה בית מלאכה גדול לייצור דבש דבורים מהמאה השביעית לפני הספירה בדרום עמק בית שאן, בחפירותיו של ע' מזר. ראו מזר, דבש. . במקביל, כל סוגי הדבש האחרים נזכרים כבר בין שבעת המינים (תאנה וגפן). מקור דבש אפשרי אחר היה החרוב, אך בתקופת חז"ל היה זה גידול פחוּת בחשיבותו (להלן מ"ד). על כן בא הזיהוי של הדבש עם דבש התמרים. רבי עקיבא מפרש שדבש הוא "דבש היערות", כלומר דבש הדבורים הגדלות בר בשדה, ובכך בא לציין את ההבדל בין ימי התנ"ך לבין תקופתו שבה היה גידול דבורי הדבש ענף רווח.
זאת ועוד. בספרות חז"ל אין אזכור של דבש פֵרות אחר חוץ מדבש תמרים. דבש התאנים נזכר רק בהקשר מיץ התאנה הנוזל באקראי, ולא כמוצר תרבותי. נסתפק בשתי דוגמאות לאגדות ידועות שיש להן מקבילות נוספות. "פעם אחת הלך רבי אליעזר לסכנין ומצא עז רבוצה תחת התאינה וחלב שותת ממנה, ודבש יוצא מן התאנה ומתערבין זה בזה" (מדרש תנאים לדברים, כו ט, עמ' 174). כמו כן: "מעשה ברבי יונתן בן אלעזר שהיה יושב תחת תאנה אחת, והיתה התאנה מלאה תאנים יפות, ירד טל והיו התאנים שואבים דבש, והיה הרוח מגבלן בעפר, באתה עז אחת והיתה מנטפת חלב בדבש" (תנחומא בובר, תצוה י, עמ' 102). בכל המקרים אין דבש התאנים מוצר חקלאי של ממש אלא אקראי, על כן אין המשנה עוסקת בדבש אחר אלא בדבש תמרים בלבד.
אם כן, התמר עצמו היה ללא ספק גידול בולט וחשוב, גם אם מצומצם בהיקפו20פליקס, עצי פרי, עמ' 130-113. , אבל דבש התמרים מצטייר כניצול שולי של פרי חשוב זה. אין הוא בבחינת "דרך הנאתו" (או הנאתן). המחלוקת ההלכתית היא האם דבש תמרים נחשב בכל זאת כאוכל, או שאינו אוכל כלל. היבטים שונים של שאלה עקרונית זו יובאו להלן. בנוסף לכך קיימת מחלוקת דומה האם דבש תמרים יכול לשמש כביכורים. רבי יהושע מתנגד לכך ורבי אליעזר מאפשר זאת21בבלי, חולין קכ ע"ב. לדברי רבי אליעזר ראו גם מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי שציטטנו לעיל. ראו עוד ירו', חלה פ"ד הי"ב, ס ע"ב שאין מביאים משקים כביכורים, זאת כרבי יהושע, וראו פירושנו לחלה פ"ד מי"א. .
בקומרן ובארמונות יריחו התגלו גתות מיוחדות המצטיינות במשטח דריכה גדול, מדרגות מארבעת הצדדים ובור איגום גדול. נצר שיער כי אלו שימשו לדישת תמרים, ואכן בקומראן נמצאו מאות גלעיני תמרים בקרקעית הברֵכה22אשל, קומראן. . באלו הכינו כנראה שכר תמרים או יין תמרים, ולא דבש תמרים23בברֵכות אלו השרו את התמרים במים כדי שיתססו, ואחר כך דשו אותם. לדיש התמרים ראו תוס', מעשרות פ"ב ה"ב וה"ג. שם נאמר: "התורם... תמרים ועתיד לדושן", ובכתב יד ערפורט "לדובשן". פליקס, עצי פרי, עמ' 129, וליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 677, מעדיפים את הגרסה "לדובשן". לפי פירושנו עדיף לגרוס "לדושן", שכן שם מדובר על פעולה רגילה של עיבוד פרי, וראו פירושנו למעשרות פ"ב מ"ד. (איור 33).
ויין תפוחים – יין התפוחים נזכר מספר מועט של פעמים והדבר מובן, שכן גידול התפוחים בארץ ישראל היה בעל חשיבות משנית בלבד, ורק בגליל העליון ניתן לגדלו. יין התפוחים איננו יין ממש, ולכן "הנודר מן היין מותר ביין תפוחים" (משנה, נדרים פ"ו מ"ט), אך אין בכך כדי להוכיח שהוא מוצר שולי; אין הוא יין, אבל הוא משקה מוכר. ביין תפוחים לא עירבבו יין, אך יין תפוחים של נכרי נאסר בגלל החשש שמא זויף, כלומר שערבבו בו יין רגיל. חשש זה היה קיים רק ביין פרטי, ולא ביין תפוחים שנוצר בבית מלאכה מסודר (תוס', עבודה זרה פ"ד [ה] הי"ב, עמ' 467). בתלמוד הבבלי מובא סיפור מעניין המעיד על טיבו של היין: "תנו רבנן: פעם אחת חש רבי במעיו. אמר: כלום יש אדם שיודע, יין תפוחים של עובדי כוכבים אסור או מותר? אמר לפניו רבי ישמעאל בן רבי יוסי: פעם אחת חש אבא במעיו, והביאו לו יין תפוחים של עובדי כוכבים של שבעים שנה, ושתה ונתרפא. אמר לו: כל כך היה בידך ואתה מצערני! בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של שבעים שנה, ושתה ונתרפא. אמר: ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים" (בבלי, עבודה זרה מ ע"ב). מהמעשה עולה שהיין שימש גם לרפואה24גם התפוח עצמו נחשב בעל סגולות מרפא, ראו תוס', בבא מציעא פ"ז ה"ד; ירו', פ"ח ה"ד, לח ע"א. , ושהייתה התחבטות בדבר כשרותו. ההלכה בתוספתא מבטאת, אפוא, את סיומו של הבירור. זאת ועוד; מסתבר שיין התפוחים היה מוצר יבוא מקובל, ויין תפוחים שייצרו יהודים היה כנראה נדיר. משנתנו מעידה כי היה יין כזה שיוצר בידי יהודים.
וחומץ סיתווניות – הסתווניות נזכרות במשנת שביעית, ולפי ההקשר שם זהו יבול מאוחר של זן שונה מהיבול הרגיל של אותו עץ (פ"ט מ"ד). הווה אומר, אותו עץ מניב פרי רגיל, וכן פֵרות מאוחרים שהם הסתווניות. יתר הפֵרות ברשימה הם זני תאנים. אשר למקור השם, היו שפירשו שהכוונה לתאנה המניבה בסתיו, כלומר לאחר סוף עונת התאנים. המילה "סתיו" מופיעה, כידוע, במקרא: "כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו" (שיר השירים ב יא). בספרות התנאית העברית המילה נזכרת רק בהקשר מקראי זה, ובארמית היא נזכרת רבות בצורה "סיתווא". פירוש המילה הוא חורף. עונת הסתיו במשמעותה היום כונתה "עונת תשרי", ולא "סתיו". סתווניות הן, אפוא, תאנים המניבות בחורף. בתוספתא (שביעית פ"ז הט"ו25וכן בבבלי, ברכות לח ע"א המצטט את משנתנו ובקטע גניזה ג6 למשנתנו, וכן מצטט בעל מלאכת שלמה בשם "יש גורסין" ומעט ראשונים נוספים. אם כן, הגרסה קיימת והיא גרסת מיעוט בלבד. בעל ערוך השלם גרס "סיתוניות" ופירש בשם רבנו דניאל שהכוונה לסוף הקיץ, ראו ערוך השלם ו, עמ' קמו, ערך "סתו". ) הן מכונות "סיפוניות" של סוף הקיץ, והוא הוא.
ושאר כל מי פירות של תרומה – כל שמנינו הן דוגמאות. המאחד את כולן הוא שהמשקה אינו התוצר הרגיל, בניגוד ליין או שמן שהם התוצר הרגיל ולכן הם תרומה לכל דבר26ראו משנה, טהרות פי"א מ"ב ותוס', שם פ"י ה"ב, עמ' 671. שם מתנהל דיון האם המוהל (מוחל) הוא מי פֵרות או לא. אבל איש לא אמר ששמן הוא מי פֵרות. המוהל הוא המים שבפרי הזית. פרי הזית מכיל 25-20 אחוז שמן, והיתר מוהל. בתהליך הכבישה המוהל והשמן מעורבים, ואחר הכבישה יש צורך להפרידם. .
רבי אליעזר מחייב קרן וחומש – רבי אליעזר רואה במי הפֵרות פרי לכל דבר, ולכן מי שאכל מהם חייב קרן וחומש ככל האוכל תרומה (לעיל פ"ו מ"א).
רבי יהושע פוטר – רבי יהושע סובר שמי הפֵרות אינם פרי ממש. השאלה היא האם הוא פוטר מחומש או גם מהקרן, ומעבר לכך האם מי שפוטר מחייב בכלל להפריש תרומות ממי פֵרות אלו. הירושלמי (מז ע"ד) משיב על כך בפשטות שרבי יהושע מודה בקרן ומודה ב"לכתחילה", כלומר חייב להפריש תרומות ופטור רק מהקרן, כמו בתוספת תרומה או בשאר תרומה הניתנת מספק (תוס', פ"ה ה"ו; ראו פירושנו לפ"ו מ"ד).
בתוספתא שנויה הלכה זו בצורה אחרת המבהירה את המחלוקת: "דבש תמרים רבי ליעזר מחייב במעשרות. אמר רבי נתן מודה רבי ליעזר שפטור מן המעשרות, אבל אומר היה רבי ליעזר שלא יאכל מן הדבש עד שיתקין את התמרים. מודה רבי ליעזר שאם תיקן תמרים כן [כלומר כאן, בארץ ישראל] ודובשן באספמיא שמותר. דבש תמרים רבי ליעזר מטמא משם משקה. אמר רבי נתן מודה רבי ליעזר שאין זה מטמא משם משקה, על מה נחלקו על שנתן לתוכו מים, שרבי ליעזר מטמא משם משקה וחכמים אומרים הולכין אחר הרוב" (תוס', פ"ט ה"ח). פרי פטור ממעשרות משום שאינו מוצר בעל ערך, וכל מוצר שאינו נשמר משום שאינו בעל ערך (גידול תרבות) פטור ממעשרות. היה מקום לחשוב שדבש תמרים אינו בעל ערך, שכן הוא מוצר שולי כפי שפירשנו, אבל הוא בכל זאת בעל ערך מסוים ולכן חייב במעשרות. דבש תמרים אף מטמא כמשקה, וציטטנו לעיל מהתוספתא הלכה דומה. אם המשנה והתוספתא הן יחידה אחת הרי שיש להסיק שלדעת רבי יהושע דבש הפֵרות פטור ממעשרות ופטור מתרומות, ולכן המשתמש בו אינו חייב בקרן שכן אין הוא תרומה. לפי הסבר זה יש להקשות למה אין רבי יהושע קובע בפשטות שדבש תמרים פטור מתרומה, וצריך לומר שאמנם הוא פטור מחובת מעשרות אבל מתוך חומרת יתר נהגו להפריש תרומות. אבל התרומה אינה תרומה ממש, כמו תשלומי תרומה ושאר תרומות מספק.
לרבי נתן מסורת אחרת בדברי רבי אליעזר. לדעתו גם רבי אליעזר מודה שדבש תמרים פטור ממעשרות, אבל צריך לעשר את התמרים לפני ששותים את דבש התמרים, זאת אפילו אם התמרים רחוקים מאוד מהדבש. כל זאת לשיטת רבי אליעזר שמותר לתרום ממין אחד על משנהו, ומפֵרות שונים במקצת, זה על זה27ראו בהרחבה פירושנו לעיל פ"א מ"ד, מ"ח, מ"ט, מ"י ופ"ב מ"א. . מסתבר שלפי המסורת של רבי נתן האוכל דבש תמרים של תרומה פטור מהחומש ואולי גם מהקרן, ומשנתנו היא כסתם התוספתא. בירושלמי מובא נוסח שונה של דברי רבי נתן. שם מסתבר שלדעת רבי אליעזר יש להפריש תרומה מהדבש רק אם התמרים עצמם הוטבלו, כלומר נגמרה מלאכתם ואז כל הזב מהם חייב גם הוא בתרומות ומעשרות. אבל הדבש כשלעצמו אינו נחשב מוצר בעל ערך ופטור ממעשרות ותרומות.
מן הראוי להעיר שרבי נתן מוסר את דברי רבי אליעזר פעמים מספר, ונראה שהייתה לו מסורת עצמאית שהגיעה אליו והייתה שונה ממסורת התנאים בארץ ישראל. עסקנו בכך בהרחבת מה במקום אחר28ראו הנספח למסכת עירובין. .
השאלה הנדונה במשנה היא כמובן רק בכל הנוגע לדין תרומה, אם קיבל את התרומה מהכהן. אבל ברור שאם גזל את הכהן חייב בתשלום הקרן ככל גזלן. שכן גם אם הוא פטור מתרומה, משקיבל הכהן פֵרות הרי הם שלו וכל המשתמש בהם ללא רשותו הוא בבחינת גזלן.
כאמור, מדובר בשאלה האם מי פֵרות הם אוכלים או משקים, וכאן ננקטת עמדת ביניים29אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך בפירושנו לטהרות פ"ג מ"ב ופ"ח מ"ג. .
רבי אלעזר מטמא משם משקה אמר רבי יהושע לא מנו חכמים שבעה משקים במיני פטמים אלא אמרו שבעה משקין טמאין ושאר כל המשקין טהורין – המפתח להבנת הקטע הוא דברי רבי יהושע, ונפתח בהם. המשפט בניסוחו זה קשה, אבל תוכנו ברור. חכמים מנו שבעה משקים שהם "מטמאים", כלומר פֵרות שהורטבו במשקים אלו "נגמרה מלאכתם" והם "מקבלים טומאה", כלומר אם תיגע בהם טומאה הם ייטמאו. אבל פרי יבש או שהורטב על ידי נוזל אחר אינו מקבל טומאה. הרשימה של המשקים מנויה במקום אחר (משנה, מכשירין פ"ו מ"ד). אם כן, לפי הסבר זה רבי אליעזר חולק על הרשימה של שבעת המשקים ומוסיף לה דבש תמרים. אחד המשקים ברשימת המשקים הוא הדבש, ורבי אליעזר מבין שדבש כולל דבש תמרים. קושייתו של רבי יהושע תמוהה. לפנינו שלוש שאלות נפרדות: הראשונה היא אילו משקים מכשירים פֵרות לקבל טומאה, השנייה האם דבש טמא טומאת אוכלים או משקים וטומאת משקים חמורה משל טומאת אוכלים (משנה, טהרות פ"ב מ"ו)30בדרך כלל המקורות קובעים שמשקים הם "תחילה לעולם" (תוס', טבול יום פ"א ה"ג, עמ' 684; טהרות פ"א מ"ט; פ"ג מ"א). , והשלישית האם מי פֵרות הם בכלל הפרי ונחשבים אוכל או שהם נוזל חסר ערך. במשנה יש דיון מפורש בשאלה השלישית, ואולי גם בשאלה הראשונה או השנייה. רבי יהושע מקשר בין המשקים המכשירים לקבל טומאה לבין משנתנו, ברם אין למשנתנו קשר ישיר לשאלה האם מי פֵרות נכללים בשבעת המשקים, היא עוסקת בשאלה אחרת. התוספתא שציטטנו לעיל מתמודדת גם היא בשאלות אלו: "דבש תמרים, 1. רבי ליעזר מחייב במעשרות. 2. אמר רבי נתן מודה רבי ליעזר שפטור מן המעשרות, אבל אומר היה רבי ליעזר שלא יאכל מן הדבש עד שיתקין את התמרים. מודה רבי ליעזר שאם תיקן תמרים כן [כאן] ודובשן באספמיא שמותר. 3. דבש תמרים, רבי ליעזר מטמא משם משקה. 4. אמר רבי נתן מודה רבי ליעזר שאין זה מטמא משם משקה, על מה נחלקו, על שנתן לתוכו מים, שרבי ליעזר מטמא משם משקה וחכמים אומרים הולכין אחר הרוב" (תוס', פ"ט ה"ח). לפי המשפט הראשון המחלוקת היא האם דבש תמרים הוא אוכל, ורבי אליעזר סבור שהוא אוכל. לדעת רבי נתן (מס' 2) הוא נוקט עמדת ביניים בשאלה. המשפט השלישי סבור שרבי אליעזר סבור שמי תמרים הם משקה, ורבי יהושע רואה בהם "מוצק" או שאינם אוכל כלל, ורבי נתן סבור שגם לרבי אליעזר אין דבש תמרים נוזל והמחלוקת היא רק על המים שניתנו בו וזורמים ממנו.
נמצאנו למדים שטענתו של רבי יהושע אין בה ממש מבחינה הלכתית, אבל מבחינה ספרותית ומציאותית יש קשר בין מה שהוא משקה לעניין הכשרת טומאה לבין מה שהוא משקה לעניין טומאת משקים (משנה, טהרות פ"ג מ"א-מ"ב). ייתכן גם שרבי יהושע הבין שרבי אליעזר חולק על הרשימה של שבעת המשקים, וזאת בניגוד לפרשנותו של רבי נתן לנושא מחלוקת.
אשר למשפט במשנה. הנוסח של כתב יד קופמן חוזר, בשינוי קל, גם ב- ו, ל, נ, ץ, ת3. בדפוס נכתב: "לא מנו חכמים שבעה משקים כמוני פטמים אלא אמרו...", ובכמה עדי נוסח "כמונה"31א, ב, ז, ט, ת, ת2, ג6, ס. , כלומר הרשימה של שבעת המשקים אינה סתם רשימה מסחרית אלא היא דבר הלכה, וכל שאינו ברשימה אינו מטמא.
יהא הנוסח אשר יהא, ברור שהרשימה של שבעת המשקים קדמה לרבי אליעזר ורבי יהושע, שניהם כבר מכירים אותה ורואים בה מסמך מחייב. ככל הלכה גם הלכה זו עוצבה בתהליך שאת אורכו איננו יודעים. קודם נקבע שלא כל המשקים מטמאים, אחר כך נקבעו המשקים המטמאים (יחד או בנפרד) ולבסוף גובשה רשימה של שבעה משקים וניתנה לה כותרת. רבי אליעזר חולק על הלכה זו, ויש להניח שסוף גיבוש הרשימה הוא מימיו. במשנת מכשירין (פ"ו מ"ה) יש רשימה של "תולדות"; מי חלב, למשל, הם תולדת חלב. לפי עיקרון זה גם הטל והמים הם מין אחד (כדברי רבי יוחנן בירושלמי, מז ע"ד – להלן). אנו נוסיף שאם אין הם מין אחד הרי ודאי שהטל הוא לפחות תולדת המים, אם כן קביעת הרשימה היא במידה מסוימת ספרותית ואיננה משפטית. הטל נוסף כדי להגיע למניין ה"מקודש" שבעה, ואולי בראשיתו כלל המניין את מי הפֵרות והוציא את הטל?
המוחל עצמו איננו נדון במשנתנו כלל. אמנם במשנת טהרות יש דעה שהמוהל הוא דוגמה למי פֵרות (טהרות פ"ח מ"ג); כפי שנראה בפירושנו למשנה בטהרות העמדה שמוהל הוא מי פֵרות איננה דעת הכול. במשנת מכשירין המוחל הוא "תולדה" של השמן (פ"ו מ"ה). בירושלמי למשנתנו (מז ע"ד) מתנהל דיון על המוהל כמי פֵרות וכמשקה מסריח, ולא נרחיב בכך, שכן משנתנו איננה מונה את המוחל כלל.