חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורין לא פסלו את צירן – לפי רצף הנושאים של משנתנו הרי שטמא וטהור כאן הם במשמעות של כשר ואינו כשר לאכילה, כמו דג טמא ודג טהור. החגב הוא שם של מין שרץ שיש בו מינים טהורים ומינים טמאים (כגון משנה, חולין פ"ג מ"ז; תוס', עוקצין פ"ג ה"א, עמ' 688 ועוד). כיום אין מקובל לאכול מהחגב, אבל מבחינה הלכתית יש מיני חגבים כשרים, ובארצות המזרח התיכון נמנה החגב עם המרכיבים של המטבח המסורתי30עמר, חגב. . בהלכה שבמשנתנו נכבש חגב טהור עם טמא, ודינו כדין דג טמא שנכבש בטהור. אם היחס ביניהם הוא כמו במשנה הקודמת מוציאים את החגב הטמא והציר הטמא בטל. ציר החגב הטמא אסור באכילה בפני עצמו, ומן הסתם גם כאן דינו כמו במשנה הקודמת, "דג טמא צירו אסור", אלא אם כן בטל ברוב שנזכר במשנה הקודמת.
העיד רבי צדוק על צר חגבים טמאים שהוא טהור – אין קשר בין הרישא לסיפא. בסיפא "טהור" משמעו שהנוזל (הרוטב שהחגב מושרה בו) אינו נחשב כאחד משבעת המשקים. אם רוטב זה נזל על פֵרות אין הוא מכשיר אותם לקבל טומאה. ציר החגבים הוא נוזל הגוף היוצא מהחגב שנכבש. "העיד" הוא מונח לדברי חכם שאינו מביע את עמדתו אלא מספר על מה שראה או שמע. מסכת עדיות מרכזת עדויות כאלו.
הירושלמי אף הוא מסביר ש"טהור" משמעו שאינו מכשיר לקבל טומאה, אבל החגב עצמו טמא, כלומר אסור לאכילה. כל זאת כנגד המפרשים המסבירים שנוזל הגוף של החגב הטמא כשר לאכילה, שאיננו כדם (פירוש הרמב"ם למשנתנו ולעדויות פ"ז מ"ב, ועוד)31הפירוש שציר החגב הטמא כשר לאכילה קשה מסיבות רבות, וכי כיצד זה היוצא מהטמא יהיה כשר לאכילה, האם ציר חגבים הוא כדבש? מכל מקום, הירושלמי כאן ומשנת עדויות שנביא מוכיחים שפירוש זה איננו אפשרי. ראו עוד מלאכת שלמה. . עד כאן פירוש משנתנו כפי שהיא מתבארת בפשטות בהקשר של פרקנו. אבל במסכת עדויות המשנה מצויה בהקשר אחר: "העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור, שמשנה ראשונה חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו צירן" (פ"ז מ"ב). אם כן, הרי שהרישא של משנתנו היא המשנה הראשונה, ומן הסתם היא מדברת באותו מקרה ובאותו מינוח כמו עדותו של רבי צדוק. בתוספתא שם: "העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאין שהוא טהור ומותר לאוכלי תרומה" (פ"ג ה"א, עמ' 459). מהתוספתא משמע שעדותו של רבי צדוק היא על הכשר טומאה, אך אין בה ביטוי למשנה הראשונה או לרישא של משנתנו. נראה לנו שאין מקום לתרץ את המשניות אלא שמקור דברי רבי צדוק הוא במשנתנו, וכמו שפירשנו. משנת עדויות העבירה את דברי רבי צדוק, והעורך הציג את ראשית המשנה כמשנה ראשונה ולא שת את לבו לכך שמדובר בשני מקרים שונים שרק צירוף הלשון "חגב טהור" מחבר ביניהם, אך ה"טהור" של הרישא אינו כ"טהור" של הסיפא32כנראה כך מפרש גם בעל מלאכת שלמה במסכת עדויות. .
רוב ה"עדויות" שבידינו הן מדור יבנה ומרוכזות במסכת עדויות. עת יזכנו החונן לאדם דעת נפרש את מסכת עדויות ונעמוד על טיבה, ונסתפק כאן בתורף הדברים. להערכתנו מסכת עדויות מכנסת את העדויות השונות אך אין היא עריכה קדומה או משנה קדומה אלא להפך, עריכה מאוחרת שרוב החומר שבה מלוקט מהלכות קדומות שעמדו לפניה, אולי גם ממשניות ערוכות שבמשנתנו. העדויות עצמן הובאו כל אחת בעניינה, חלקן התגלגלו למשנתנו וחלקן נותרו בברייתות השונות. בעל מסכת עדויות ליקט אותן ובמקרה שלנו יצר ארגון החומר ועריכתו כאילו פרשנות אחרת למשנה, אך "משנה ראשונה" כאן אינה הלכה קדומה אלא פשוט הרישא של המשנה.