זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה – הזית שימש בעיקר לייצור שמן, ברם היו גם זיתים שנועדו לכבישה ואלו היו זנים מיוחדים. זנים אלו היו נחותים משל זיתי השמן, אך עדיין חשובים דיים כדי לתפוס מקום של כבוד בסל המזונות ובמגוון החקלאי של התקופה (לעיל פ"ו מ"ב). המשפט המצוטט הוא כותרת ואחריו באה סדרה של פרטים ואפשרויות. זה סגנון רגיל במשנה, אם כי אין זה הסגנון היחיד. ניתן היה גם לנסח את המשנה ללא משפט פותח זה, פצועי חולין עם פצועי תרומה – המשנה מבחינה בין זיתים פצועים לזיתים שלמים. תהליך הכבישה כולל שלבים מספר. בשלב הראשון פוצעים מעט את הזית כדי שיקבל את טעם התבלינים. בשלב שני כובשים את הזיתים בתוך מים שבהם תבלינים שונים. אחד התבלינים המרכזיים הוא המלח המסייע לעמידות הפרי. במעשה הכבישה שני סוגי זיתים (של חולין ושל תרומה) ושני מצבים של פרי, וממילא דנה המשנה בארבע אפשרויות. עם זאת אין המשנה מזכירה את המקרים הפשוטים (כבש זיתי חולין עם זיתי חולין, זיתי תרומה זה עם זה).
פצועי חולין עם שלימי תרומה או במי תרומה אסור – אם זיתי החולין פצועים והם נכבשו עם זיתי תרומה או במים של תרומה. מים של תרומה הם מים ששמו בהם תבלינים של תרומה, ודינם כמו מים שנפל בהם תלתן של תרומה כבמשנה הקודמת.
אבל שלמי חולין עם פצועי תרומה מותר – אם זיתי החולין שלמים מותר לכבשם עם זית תרומה, אפילו כשזיתי התרומה פצועים. הנחת המשנה היא שהזית השלם אינו מקבל את טעם הפרי שעמו הוא נכבש. פירוט ההלכות מופיע בטבלה.
כבישת זיתי חולין עם זיתי תרומה
המשנה אינה אומרת מה הדין בזיתי חולין שלמים שכבשם במי תרומה (סומן בטבלה בסימן שאלה). מסתבר שזיתים אלו יהיו אסורים, כלומר ייחשבו כתרומה, שכן הכבישה במים היא בבחינת נותן טעם. מכל מקום, בימינו כובשים זיתים שלמים והם מקבלים את טעם המים שבהם הם כבושים (והמים מקבלים מטעם הזיתים).
הירושלמי מוסיף פרק חשוב בדין נותן טעם, ובדרכי ההשתלשלות של מסורת ההלכה: "הדא אמרה לא לשבח ולא לפגם אסור. מתניתין דרבי שמעון, דרבי שמעון אמר נותן טעם לפגם אסור. והא רבי שמעון אמר נותן טעם לפגם מותר? כהדא רבי שמעון אומר כרוב של שקיא ששלקו עם כרוב של בעל אסור מפני שהוא בולע" (ירו', מז ע"ב). המסקנה הראשונה היא שאם זית אחד נותן טעם שאינו לא לפגם ולא לשבח הזית אסור. ההלכה עצמה נדונה בפירושנו למשנה ב, וראינו כי יש בכך מחלוקת תנאים: רבי מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר (את דעתו של רבי שמעון נברר להלן). מסקנת הגמרא כאן היא שמשנתנו היא כדעת הכול. גם רבי יהודה המתיר בנותן טעם לפגם מודה כאן כיוון שמדובר במקרה שהטעם אינו לא לפגם ולא לשבח. לזית של התרומה אותו טעם כמו לזית של החולין. שניהם מעשירים זה את זה ואין אחד מהם בבחינת נותן טעם לחברו, ובמקרה זה כולם יודו שהעירוב אסור. עד כאן הסבר המשנה, וההלכה מובררת.
הירושלמי ממשיך בקביעה אלטרנטיבית שמשנתנו היא רק כמאן דאמר שנותן טעם לפגם אסור. דעה זו יוחסה לעיל לרבי מאיר, ברם הירושלמי כאן מייחסה לרבי שמעון. שאלת הגמרא היא: הרי רבי שמעון הוא המתיר במקרה זה! השאלה מבוססת על התוספתא שבה נאמר: "רבי שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר כגון החומץ שנפל לגריסין" (פ"ח ה"ט). אם כן, רבי שמעון הוא החולק ואומר שנותן טעם לפגם מותר. תירוץ הגמרא הוא שרבי שמעון הוא אכן האומר ששני צמחים שווים שבושלו יחד הרי הם כאילו נתנו טעם זה לזה.
קריאת הירושלמי מעלה שתי שאלות. ראשית – כיצד הוכנס רבי שמעון לדיון? הרי העמדה האוסרת (נותן טעם לפגם) מיוחסת לרבי מאיר! אין זאת אלא שמי שאמר שמשנתנו כרבי שמעון הכיר את הברייתא על הכרוב. הוא אמר שמשנתנו כרבי שמעון (של הברייתא העוסקת בכרוב), הגמרא לא ירדה לסוף דעתו והקשתה מהתוספתא ותירצה שאין הכוונה למי שאומר נותן טעם לפגם אסור אלא למי שאומר שעירוב שני צמחים זהים אסור (לא לשבח ולא לפגם).
בדברי רבי שמעון עסקנו לעיל (מ"ב), ושם הראינו כי ניתן להסיק מדבריו את שתי המסקנות. מצד אחד הוא אומר במפורש שנותן טעם לפגם מותר (כמו שציטטנו לעיל), והוא גם האומר שאם השעורים שקעו במים המים אסורים. אם כן, הוא קרוב לרבי מאיר. הירושלמי כאן אינו מנסה לתאם בין הציטוטים השונים של דברי רבי שמעון. אין הוא חש במבוכה או בקושי בשל הסתירה הפנימית, וחשוב לו רק לברר את ההלכה או את הדעות השונות, ואין הוא קובע עמדה ביחס לאמִתותם של הייחוסים.
אם כן, גם שם (בתוספתא פ"ח ה"ט שבה דנו בפירושנו למשנה ב) חוזרת התופעה שלרבי שמעון יוחסו שתי הדעות המנוגדות. כך גם אצלנו, אלא שאצלנו מיוחסת לו גם דעה שלישית שבמקרה של נותן טעם לשבח ופגם כאחד אסור. מי שאומר כך סבור כנראה שנותן טעם לפגם מותר, ורק במקרה כזה (טעם לשבח ולפגם) אסור. אבל מי שסבור שנותן טעם לפגם אסור, הרי שבמקרה כזה (טעם לפגם ולשבח) בוודאי אסור ואין בכך חידוש. ייתכן שמבחינה היסטורית זהו שורש המסורות השונות. רבי שמעון דיבר במפורש רק על נותן טעם לשבח ופגם כאחד, ותלמידים שונים ניסו לפרש, בדרכים שונות, מה הדין של נותן טעם לפגם בלבד. מכל מקום, התלמוד אינו מקדיש מאמץ לבירור המסורת ה"אמִתית" של דברי רבי שמעון, ואינו מצטייר כמוטרד מהסתירה הפנימית או מהפרשנויות המנוגדות לדברי רבי שמעון.
שאלה זו, של אמִתות הייחוסים של דברי תנאים ואמוראים, תופסת מקום חשוב במחקר בן זמננו. היו חוקרים שטענו שאין לסמוך על ייחוס המסורות כפי שהוא מופיע בספרות חז"ל. מסורות מיוחסות לחכם זה או אחר, אבל ייחוסים אלו שובשו קשות והמערכת בכללותה פגומה ואינה משקפת זיכרון היסטורי. טיעונים אלו הם חלק מהטיעון מדוע מסורות חז"ל משוללות ערך היסטורי9לסיכום הדיון המתודולוגי ראו גפני, מחקר, עמ' 219-218; גרין, ייחוסים; נויסנר, ייחוסים; ספראי, מקורות. . לא נעסוק כאן בשאלת אמינותם של מקורות חז"ל בתחום זה, שכן השאלה רחבה מכדי לכללה במסגרת זו, ונסתפק בעולה מסוגיית הירושלמי וברקע שלה. חז"ל מציגים את הייחוס הנכון של דברי חכמים כדרך המלך לשמירת שושלת ההלכה. עירוב בין דברי החולקים מוצג כתקלה תדירה, אך עדיין בגדר תקלה שבחטא יסודה, חטא של אי שינון שסופו פורענות, כפי שנצטט להלן מאבות דרבי נתן.
עם כל זאת, הם מציגים עצמם כמי ששומרים על ייחוסן של מסורות בקפדנות. רק מי שנכשל משתבש בייחוס השמות. כך מוצג אליעזר הכהן כמי שהיה אומר דבר בשם אומרו (ספרי במדבר, קנז, עמ' 213), ו"האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (משנה, אבות פ"ו מ"ו). כמו כן: "מנין לעוקר תחומים של שבטים שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך. מנין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע, ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר, ולאומר על טמא טהור ועל טהור טמא, שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך" (ספרי דברים, קפח, עמ' 227; מדרש תנאים לדברים, יט יד, עמ' 115 ומקבילות). המדרש המאוחר מחבר חובה זו למימרה התנאית הקודמת, "האומר דבר בשם אומרו...": "אמר רבי חזקיה ורבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר 'אל תגזול דל כי דל הוא'. וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו, אפילו משלישי של הלכה. ששנו רבותינו אמר רבי נחום הלבלר: מקובל אני מרבי מייאשא, שקיבל [מאבא שקיבלו מן הזוגות שקיבלו] מן הזקנים הלכה למשה מסיני. ומי שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר 'אל תגזל דל', וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"10תנח' בובר, במדבר כז, עמ' 22-21; תנח', במדבר כב; פרקי דרבי אליעזר, מח; מדרש משלי, ו טז ועוד. .
אם כן, הם הציגו את החובה לצטט מסורות בשם אומרן כדרך הלימוד הלגיטימית, ואכן משניות, ברייתות ודברי אמוראים רבים מובאים בשם אומרם. חכמים עצמם היו מודעים לאפשרות של פגיעה בשושלת המסירה והייחוס: "הוא היה אומר: יכול אדם ללמוד תורה בעשר שנה, ולשכחה בשתי שנים. כיצד? יושב אדם ששה חדשים ואינו חוזר בה, נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא. י"ב חודש ואינו חוזר בה, נמצא מחליף חכמים זה בזה. י"ח חודש ואינו חוזר בה, נמצא משכח ראשי פרקים. כ"ד חודש ואינו חוזר בה, נמצא משכח ראשי מסכתותיו. ומתוך שאומר על טמא טהור ועל טהור טמא, ומחליף חכמים זה בזה, ומשכח ראשי פרקים וראשי מסכתותיו, סוף שיושב ודומם. ועליו אמר שלמה 'על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כללו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבנים נהרסה' (משלי כד ל-לא)" (אבות דרבי נתן, נו"א כד, עמ' 78; אליהו זוטא טז - פרקי דרך ארץ א, עמ' 8)11בספרי דברים, מח, עמ' 109-108, מובאת מימרה דומה ודרשה על אותו פסוק, אבל אין בה אזכור להחלפת דברי חכמים. .
עם זאת, בפועל נותרה לעתים קרובות מימרה סתמית, ושם אומרה אבד. יתר על כן, התופעה של מסורות מתחלפות היא רגילה ותדירה. כל לומד יודע שחילוף בשמות האומרים הוא תדיר ורגיל. אפשטיין הקדיש עמודים רבים למציאת החילופים התדירים, ואלו רבים ביותר12אפשטיין, מבוא, עמ' 1207-1162. כל המכיר את כתיבתו של חוקר דגול זה יבין כי במהלך 45 עמ' הוא מביא מאות דוגמאות. כאמור, אלו רק חילופים החוזרים במקורות רבים. . רשימותיו של אפשטיין מכסות רק מרכיב אחד בתופעה שהיא כוללת הרבה יותר. השאלה שהמחקר המדעי מתחבט בה היא האם חילופי מסורות בשם האומרים הם בבחינת כשל נקודתי של המערכת, או שמא הם מעידים על אבדן דרך כללי ועל כך שכל מסורת השמות מעורערת מכול וכול. זו שאלה נרחבת, וכאמור לא נעסוק בה במסגרת זו.
חכמים עצמם סברו שחילופי המסורות בשמות האומרים הם מקריים, בבחינת תקלות שיש לא רק למנען אלא גם לבררן. סוגיות רבות בשני התלמודים מבוססות על ניסיון לברר מי אמר מה, או לברר האם המסורת מוחלפת. סוגיית הירושלמי למשנתנו מציגה פן אחר של הבעיה. כאן האמוראים אינם מנסים לברר מה באמת אמר רבי שמעון, כאילו בעיה זו אינה מעסיקה את עולמם. הם משלימים עם המסורות המתחלפות כשם שהם מקבלים כל מחלוקת אחרת. חשוב להם לברר האם משנתנו כרבי שמעון, או כמו איזה רבי שמעון הועמדה משנתנו. ברם, השאלה מה באמת אמר רבי שמעון היא עבורם שולית. כאמור, זו גישה חריגה בנוף הרגיל בספרות חז"ל.
משנתנו עוסקת בשאלה של תערובת שיש באיסור שבה כדי נותן טעם. מן הסתם כולם יסכימו שיש להוציא את הזיתים האסורים מהתערובת. הרי הבעל יודע שהזיתים הפצועים הם תרומה (או שהם החולין) וצריך להוציאם, אחרת קשה להניח שחכמים התירו לאכול זיתי תרומה שלא בטהרה.