תפוח – של תרומה, שריסקו ונתנו לתוך עיסה – של חולין, וחימצה הרי זו אסורה – המשנה אינה עוסקת באפשרות שטעם התפוח עצמו משפיע על העיסה (בצק), זאת אף על פי שכיום נחשבת תוספת זו כצורת בישול אפשרית. ייתכן שמדובר במקרה ספציפי שבו כמות התפוח לא הספיקה להשפיע על הטעם, או שמא תוספת הטעם של התפוח לא נחשבה למהותית. להלן נראה כי אכן המושג "נותן טעם" תלוי לא רק בשינוי הטעם אלא בצורה שבה הוא מתקבל ומוערך. מכל מקום, במקורות מתנהלים דיונים מספר על עיסה שנילושה במי פֵרות (משנה, חלה פ"ב מ"ב; תוס', עוקצין פ"א ה"ח, 687 ועוד), מכאן שקדמונינו היו ערים לטעמה המיוחד של עיסה כזאת.
מי פֵרות נחשבים בדרך כלל לנוזל שאינו גורם להחמצה, אם כי רק בתלמוד הבבלי נאמר הדבר במפורש2בבלי, פסחים לה ע"א-ע"ב; מ ע"א; מנחות נז ע"ב, ושם ניתן להבין כי אולי זו מחלוקת תנאים. החולקים הם רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, ובתלמוד שתי מסורות מי אומר מה. . במקום אחר מובא דיון, בשם תנאים, האם תפוח מחמיץ. התנאים (רבי חנינא בן גמליאל וחכמים) חולקים בכך, אם כי הבבלי מסביר שגם חכמים מודים שהנוזל גורם לנוקשות בעיסה, אם כי לא ממש להחמצה (בבלי, מנחות נג ע"ב – נד ע"א). במשנה נקבע בפשטות שמי פֵרות (תפוח) מחמיצים ולכן נחשבים לנותן טעם. לעומת זאת בתוספתא ובירושלמי3תוס', פ"ח ה"ט; ירו', מז ע"א; חלה פ"ב ה"ב, נז ע"א; פסחים פ"ב ה"ד, כט ע"ב. מובאים גם דברי רבי יוסי המתיר. כפי שמסביר הירושלמי לדעתו של רבי יוסי החימוץ אינו משמעותי, כשם שעטיפת ביצה בבגדים חמים אינה ממש בישול4סוגיות הירושלמי בהערה הקודמת, וכן שבת פ"ג ה"ג, ה ע"ד, וראו פירושנו לשבת שם. . דומה, אפוא, שהמחלוקת היא במידה מסוימת ברֵאליה של הבישול, האם מי תפוח מחמיצים בצק בצורה משמעותית. להלן נחזור להלכה זו ונציע אפשרות אחרת להבנתה.
הירושלמי מוסיף שכל המחלוקת היא במחמץ במימיו, במי התפוח, אבל מחמץ בגופו מותר, כלומר אם תפוח יבש נפל לעיסה אין הוא מחמיץ, וחכמים מקבלים את דעתו של רבי יוסי שהחימוץ שולי ואינו בבחינת נותן טעם.
שעורים – של חולין, שנפלו לתוך הבור שלמים – כאן ברור שהשעורים הם של תרומה, שהרי אין מים של תרומה, על כן פירשנו גם לעיל שהפרי הנזכר ראשון הוא פרי התרומה. השעורים נפלו לבור מים רגילים, והשאלה היא האם הפכו בכך את המים לקודש.
אפ על פי – ביתר עדי הנוסח: אף על פי שהבאישו מימיו מימיו מותרין – המים קיבלו את טעם השעורים ו"הבאישו", כלומר השותה חש בטעם של ריקבון השעורים. הבאשה כאן היא במשמעות של טעם לוואי למים. המונח "מבאיש" מכיל משמעויות רבות: אוכל מבאיש כדג הוא אוכל שהתקלקל, כן נזכרים מים מבאישים, והכוונה למים טובים שנפל בהם מלח (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, טו כה, עמ' 104). במדרש מופיע המונח במשמעות הקרובה למשנתנו. המדרש מתאר מים השוהים זמן רב בקנקן והם "מבאישים ומחמיצים" (שיר השירים רבה, א ג), וזו כנראה המשמעות אצלנו, שכן השעורים אינם משחיתים באמת את טעם המים אלא מעניקים להם רק טעם לוואי.
המשנה אומרת שהמים מותרים. התוספתא מבהירה את הדין ומוסיפה בו שני חולקים. התוספתא חשובה לדיוננו כאן וברישא, ולכן נביאה במלואה: "תלתן שנפלה לתוך הבור של מים: רבי מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר. אמר רבי שמעון במה דברים אמורים בזמן ששקעה, אבל לא שקעה הרי זו מותרת. תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה: רבי יוסה אומר אין חימוצו חמוץ. אחד נותן טעם לשבח ואחד נותן טעם לפגם, זה וזה אסור, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר, כגון החומץ שנפל לגריסין" (פ"ח ה"ט). אם כן משנתנו היא כדברי רבי יהודה, ולדעתו אם הטעם הוא לפגם אין הוא אוסר. נראה שלרבי יהודה נותן טעם הוא רק אם המאכל השני הונח לשם נתינת טעם ולרצונו של המבשל, אך אם הטעם פוגם הנחתו אינה לרצון הבעלים. המונח "נותן טעם" מופיע במשמעות זו גם לעניין נפילת יין עבודה זרה על פֵרות (משנה, עבודה זרה פ"ה מ"ב). הדמיון מתעצם משום שגם שם וגם בתוספתא הדוגמה היא "כגון החומץ שנפל על גריסים". במשמעות דומה מופיעה גם נתינת מים לעניין הכשרה לקבל טומאה. אם פרי נרטב לרצון הבעלים הוא הוכשר לקבל טומאה, אך אם נרטב שלא לרצון הבעלים אין הוא נחשב להכשרת טומאה. כך גם כאן. רבי מאיר סבור שרצונו של הבעל אינו משנה, ועירוב ונתינת טעם הם מונחים מוחלטים שאינם קשורים לרצון הבעלים.
רבי שמעון קרוב לדעתו של רבי מאיר וסבור שהמים אסורים, אבל תנאי לכך הוא שהמים אכן יבאישו, והדבר תלוי בכך שהשעורים שקעו במים. אם השעורים לא שקעו המים מותרים. אבל בסיפא ברור שרבי שמעון סובר כרבי יהודה. על כן יש להבין את דבריו בתוספתא: "במה דברים אמורים", כלומר במה מחלוקת התנאים (באיזה מקרים אומר רבי מאיר את דבריו), בזמן שהשעורים שקעו, אבל אם לא שקעו, לדעת הכול המים מותרים, כלומר גם לדעת רבי מאיר, ולדעתו האישית של רבי שמעון בכל המקרים המים מותרים, שהרי זה טעם לפגם. מצב זה, שבו רבי שמעון מסביר את המחלוקת של שני עמיתיו מאותו דור, היא קשה במקצת. בדרך כלל תנא מאוחר מסביר ומסייג את דברי קודמיו מדורות עברו, ולא את דברי בני דורו. יש להבין, אפוא, שזו מחלוקת קדומה יותר, וחכמי דור אושא (רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי והוא עצמו) רק מצטטים מחלוקת קדומה, או על כל פנים דברי רבי מאיר הם הלכה קדומה, אולי של רבו רבי עקיבא5גולדברג, מבוא, מדגיש פעמים רבות שרבי מאיר מוסר את תורת רבו בדיוק נמרץ, ואם כן זו ראיה לדבריו. ראו עוד גולדברג, משנה. . אם כן, לדעת רבי שמעון נדרשים שני תנאים: שהטעם יהא לשבח, ושיהיה משמעותי.
הסברנו את התוספתא כמות שהיא לפנינו, אבל להלן (מ"ז) נשוב לשאלה זו ונראה שגם שם חוזרת התופעה שלרבי שמעון יוחסו שתי הדעות המנוגדות, וגם דעה שלישית שבמקרה של נותן טעם לשבח ופגם כאחד אסור. מי שאומר דעה זו סבור כנראה שנותן טעם לפגם מותר, ורק במקרה כזה אסור. אבל מי שסבור שנותן טעם לפגם אסור, הרי שבמקרה כזה (טעם לפגם ולשבח) בוודאי אסור, ואין בכך חידוש. ייתכן שמבחינה היסטורית זהו שורש המסורות השונות. רבי שמעון דיבר במפורש רק בנותן טעם לשבח ופגם כאחד, ותלמידים שונים ניסו לפרש, בדרכים שונות, מה הדין של נותן טעם לפגם בלבד.
מעתה, ולאחר שהסיפא הובנה במחלוקת על נתינת טעם לפגם, יש לחזור לרישא. קריאה פשוטה בתוספתא מובילה למסקנה שגם הרישא (תפוח שנפל לעיסה) עוסקת באותו נושא. רבי יוסי סובר כרבי יהודה שטעם לפגם אינו בבחינת נותן טעם, ונראה שחימוץ העיסה הוא טעם לפגם. אם כן, המחלוקת ברישא (תפוח שריסקו) אינה על מידת החימוץ וכפי שהסברנו, אלא על דינו של נותן טעם לפגם. עם זאת, ניתן גם להבין שהמשפט בתוספתא "אחד נותן טעם..." חוזר לרישא ואינו מסביר את המחלוקת על התפוח אלא רק על השעורים.
בירושלמי ברור שברישא סיבת המחלוקת היא הערכת המציאות, האם חימוצו חימוץ או לא. אשר לסיפא, מובן ששם הבעיה היא בנותן טעם לפגם, אך הירושלמי מטיל ספק אם בסיפא יש מחלוקת תנאים. נראה שהירושלמי הכיר את התכנים שבתוספתא, אך לא את הניסוח שלה. הדיון בירושלמי מתחיל במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אליבא דרבי יהודה (ורבי שמעון): "אמר רבי שמעון בן לקיש מה פליגין בשהשביח ואחר כך פגם אבל פגם ואחר כך השביח אף רבי מאיר מודה" (מז ע"א). נראה שצריך לגרוס ההפך, ואם השביח ואחר כך פגם גם רבי מאיר מודה. כלומר, אם הפגימה סופית וברורה גם רבי מאיר מודה שאינו פוסל. אבל אם הפגימה חלקית לדעתו התרומה פוסלת, ורבי יהודה חולק. רבי יוחנן חולק וטוען שאין הבדל בין שני המקרים. לאחר מכן שואל הירושלמי מה הדין במקרה שהשעורים נפלו לבור. לפי רבי יוחנן רבי מאיר חולק על הדין שבמשנה, ולפי ריש לקיש גם רבי מאיר מודה במקרה של המשנה. אם כן, הירושלמי מכיר את המחלוקת בתוספתא, אבל אינו יודע האם היא חלה על המקרה של המשנה או שהמשנה היא לדעת הכול, כל זאת בניגוד לתוספתא שבה העמדת הדברים ברורה.