ביצה שניתבשלה – בגיליון מתוקן: שניתבלה, וכך הנוסח במשניות מהטיפוס הארץ-ישראלי וכן בספרי ראשונים רבים41הר"ש משנץ (כ"י), הרמב"ם בהלכותיו, הלכות תרומה פט"ו ה"ה, ספר והזהיר (ח"א עה ע"ב) ובעל מלאכת שלמה. . אם אנו מקבלים את הנוסח "שנתבשלה" הרי שמשנתנו עוסקת רק בביצה קלופה שהשרוה בתבלים אסורין – הביצה הייתה שרויה בתבלים אסורים כגון תרומה, כלאיים, ערלה או הקדש, אפילו הלמון שלה אסור – וכל שכן הלובן. המילה "אפילו" חסרה בכ"י רומי וסיריליאו, וכך משתמע מן הסוגיה בירושלמי. "הלמון" הוא חלמון בכתיב המקובל היום. בכתב יד קופמן וב- ר בה"א, וכן בערוך42כרך ג ערך "הלמון" (עמ' ריא). . הערוך מצטט את התרגום לאיוב (ו ו) "בריר חלמות": "בחלבון ביעתא והלמונא"; לפנינו: חלמונא. בעל מלאכת שלמה כותב: "הלמון בה"א גרסינן בקצת ספרים", וברוב הספרים: חלמון.
מפני שהוא בוליע – אף החלמון הפנימי בולע. הלכה זו מאשרת את הנוסח "שנתבלה", שהרי אין להניח שביצה שלמה על קליפתה יהיה בחלמון שלה משום נותן טעם ובליעה של התבלים שהיו במים שבהם נתבשלה. בירושלמי (מז ע"ב) מתנהלים דיונים על ביטול החלבון ברוב של אחד לשישים ואחד, או מעט יותר, או ברוב קטן יותר, וזו השתלשלות מאוחרת יותר של ההלכה.
מי כבשים ומי שלקות שלתרומה – שנכבשה או נשלקה בהם תרומה. יש עדי נוסח שחסר בהם "מי שלקות", או שהסדר הפוך ("מי שלקות ומי כבשים"). מי שלקות הם מי השליקה שהיא כבישול (השריה עם טעם), כפי שפירשנו לעיל (מ"י), אסורין לזרים – שהרי יש בהם במים מן טעמה של התרומה. הסדר "מי כבשים ומי שלקות" הוא בכל הנוסחאות העיקריות של המשנה, בספרי ראשונים רבים, בספר והזהיר (שם) וברמב"ם (הלכות תרומה פט"ו הי"א). במלאכת שלמה: "במשניות דוקניות גרסינן: מי כבשים, ומי שלקות אסורין. וכן בפירוש רבינו שמשון ורבינו עובדיה וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל". בדפוסים: "מי שלקות ומי כבשים".