הפרק עוסק בדיני תערובות, וחוזר בכך לפרק ז שבו סדורים דינים אלו. אלא ששם דובר בתערובת של פֵרות שלמים וכאן בתערובת בתחום המטבח, בשלב הבישול. בתחום המטבח נכנס מרכיב הלכתי נוסף והוא "נותן טעם". גם אם בתערובת פחות מאחד למאה בנותן טעם – אסור, ומדובר בדרך כלל במין בשאינו מינו, שבו יש משום נתינת טעם. בתוספתא מקבילה לקובץ שבמשנה, אך החיבור הוא אחר. סוף הקובץ הקודם עוסק בתלתן (תלתן תרומה שנזרע), והקובץ החדש בתלתן תרומה שנפל לבור מים. במשנה מקרה זה הוא השני, בסיפא של משנה ב, ובתוספתא נפתח בו הדיון בקובץ דיני התערובת. נראה בעליל שלתוספתא כאן היה עורך עצמאי, והיו לו שיקולי עריכה משלו. הוא כנראה הכיר את המשניות, אך חש בנתק שבין פרק י לפרק הקודם ופתר את הבעיה בדרכו, על ידי שני שינויי עריכה. קשה יותר לפרש שהתוספתא היא עצמאית ומהווה מקור למשנה, שהרי אם כך היה למה שינה עורך המשנה את הסדר הטוב שבתוספתא. מכל מקום, הזיקה הספרותית שבין המשנה לתוספתא ברורה. בשאלה הכללית עסקנו במבוא לפירוש המשניות וראינו שבדרך כלל יש זיקה הדדית בין שני החיבורים, אך הקביעה מי מהם הוא המקור אינה אחידה. בדרך כלל התוספתא נערכה על בסיס המשנה, אך לעתים השתמשה המשנה במקור שהתוספתא מביאה אותו בצורה מלאה יותר או צמודה יותר. במקרים מעין אלו ניתן גם לפרש שהתוספתא שימשה כמקור למשנה.
בצל שנתנו בתוך עדשים – הסוגיה בירושלמי בראש פרקנו הניחה כי המשנה מדברת על בצל של חולין שנתנוהו בתוך עדשים של תרומה. מסתבר כי הסוגיה למדה זאת מקביעת ההלכה בהמשך דברי המשנה "אם שלם מותר", כלומר הבצל הוא חולין ואם הוא שלם הוא מותר באכילה מפני שלא קלט מן העדשים של תרומה, וכפירושו של בעל מלאכת שלמה.
מן הסוגיה בירושלמי עולה כי הם הניחו שהוא הדין אם הבצל הוא של תרומה והעדשים הם חולין, שכן אמור בה: "וכמה דאת אמר עדשים צופדות אותו שלא יבלע ודכוותה עדשים צופדות אותו שלא יתן" (מז ע"א). צופדות משמעו סופגות. הרמב"ם בפירושו מסכם: "בין שהיו עדשים של תרומה ובצל חולין, או שהיה בצל של תרומה ועדשים חולין".
אם שלם – הבצל, מותר – לישראל לאכלו, שאין הבצל השלם קולט מן העדשים של תרומה. הסוגיה בירושלמי בראש הפרק מפרשת ומסייגת הלכה זו: "מתניתין בשהוציאו עדשים מימיהן, שעדשים צופדות אותו שלא יבלע" מן העדשים של תרומה. ועוד מוסיפה הסוגיה: "ביבש אבל בלח אסור", "העביר פטומתו כמחותך הוא", כלומר הבצל מותר רק כשנתנהו בעדשים יבשים כשהוא שלם וקליפתו שלמה, ואף אם הקליפה שלמה הסוגיה מוסיפה: "הדא דתימר בשאין קליפתו החיצונה כדי ליתן טעם, אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור". לא כל ההחמרות עולות מפשוטה של המשנה, ומסתבר שבתלמוד ישנה החמרה על דברי המשנה.
אם חיתכו בנותן טעם – החיתוך גורם לכך שהבצל נותן טעם בתבשיל.
ושאר כל התבשילין – אם נתנו לתוכם בצל של תרומה, בין שלם בין מחותך – אינו אסור אלא בנותן טעם – אם הבצל נותן טעם בתבשיל אסור לישראל לאכלו. הכהן רשאי לשים את הבצל כדי לתת טעם בתבשיל של תרומה, ואף לשים בצל של תרומה בתבשיל של חולין ולאכלו.
רבי יהודה מתיר בצחנה – צחנה הוא תבשיל של דגים קטנים שהתבשלו בישול כבד והפכו למעין דיסה, כמו ששנינו: "הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה, ומותר בציר ובמורייס" (משנה, נדרים פ"ו מ"ד). מסתבר שהיא נקראת בכינוי "צחנה" בגלל הריח הנודף ממנה. רבי יהודה מתיר לשים בצל של תרומה בתבשיל של דגים קטנים. דברי רבי יהודה מוסבים על בצל של תרומה, שהרי הדגים אין בהם תרומה. רבי יהודה מתיר לשים לתוך הצחנה בצל של תרומה משום שאינו אלא ליטול את הזהמה – שאין הבצל נותן טעם לתבשיל אלא נוטל עמו את הזוהמה העולה מבישול הדגים. היתרו של רבי יהודה הוא מפליג. הוא אמנם נוטל את הזוהמה, אך גם נותן טעם לתבשיל הדגים. ואמנם, הסוגיה בירושלמי מצרפת לענייננו משנה אחרת: "דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני והשביחו השבח לפי חשבון" (משנה, מעשר שני פ"ב מ"א). מן המשנה עולה כי הקפלוטות, הדומות לבצל, אף משביחות את תבשיל הדגים, והסוגיה מסבירה: "מתניתין דלא כרבי יודה, דתנינן, רבי יודה מתיר בצחנה שאינה אלא ליטול את הזוהמה" (מז ע"א). הסוגיה ממשיכה בדברי רבי יוחנן שאמר: "כל האיסורין משערין אותן כילו בצל כילו קפלוט", ואף הם "דלא כרבי יודה". הסוגיה מסיימת: "מודי רבי יודה בבצל שלהקדש ומודה רבי יודה בבצל שלעבודה זרה". בהקדש ובעבודה זרה רבי יהודה מחמיר יותר מאשר בתרומה, והנותן בצל של הקדש או של עבודה זרה בתבשיל, אוסר את התבשיל באכילה.
נתינת טעם היא מרכיב מרכזי בדיני תערובת. גם מה שבטל ברוב אינו בטל אם האיסור "נותן טעם". הטעם נחשב למהות פיזית, וממילא אם הוא קיים אי אפשר לבטלו. נתינת הטעם מופיעה בהלכות אחרות. כך, למשל, "קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב... ואם בשלן הרי זה בנותן טעם"1תוס', פ"ח הט"ז; בבלי, זבחים צו ע"ב; חולין צז ע"א; קיא ע"ב. . אם כן, רק בישול כזה שטעמו נותר בכלי פוסל (מטריף) את הכלי. אין צריך לומר שהמדובר בכלי חרס שקשה להגיע לניקויו המושלם. לא נעסוק כאן בהלכות בישול ולא נברר את התפתחותן, מכל מקום אי אפשר שלא להעיר שהלכה זו רחוקה מאוד מהמקובל בפסיקה ההלכתית בימי הביניים ובדורנו. דין נותן טעם מופיע באותה משמעות גם בדיני עבודה זרה, ולא נרחיב גם בכך.