המשנה ממשיכה בדינים על תרומה ממין על מין שונה במקצת. השוני הוא בסטטוס ההלכתי של הפֵרות.
אין תורמין מן הלקט מן השכחה [ו]מן הפיאה – לקט, שכחה ופאה פטורים ממעשרות. בורא עולם ציווה לתתם לעניים, ואין הם בבחינת פרי רגיל שכן אינם חייבים במעשרות, ומן ההבקר – גם פרי הפקר פטור מתרומות (ראו פירושנו לפאה פ"ד מ"ט), ולפיכך גם פֵרות שביעית פטורים ממעשרות. על כן אי אפשר לתרום מפאה או מלקט על פֵרות רגילים משום שאין תורמים מן הפטור על החייב (להלן).
ולא ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו – שתי גרסאות לפנינו, ושלושה הסברים למשנה. בנוסח הראשון (זה שלפנינו) "שלא ניטלה תרומתו"; כך גם ב- ב, ג4, ז, ת3, כן גרס בעל מלאכת שלמה, כך הגיה הרב יהוסף אשכנזי ומשמע שלפניו עמד הנוסח השני, וכן גרסו מפרשים נוספים. ממעשר ראשון צריך להפריש תרומת מעשר, ואז הוא כפרי רגיל לכל דבר. אי אפשר להשתמש בפֵרות מעשר לפני שהורמה התרומה, אחרת יצא הכהן ניזוק, שהרי הוא יפסיד את חלקו בתרומת מעשר מאותם פֵרות מעשר שניתנו כתרומה. כך, למשל, אם ישתמש אדם בחצי מפֵרות המעשר לשם תרומה על פֵרות אחרים יפסיד הכהן הגדול חצי מתרומת המעשר שלו מאותם פֵרות. ניתן גם לבאר (הסבר שני לנוסח הראשון) שפֵרות מעשר אלו פטורים מתרומה גדולה, על כן הם נחשבים לתרומה מהפטור על החייב, וכך פירשו הראב"ד ואחרים. נמצאנו למדים שלפי הפירוש הראשון מותר לתרום מפֵרות מעשר שהורמה תרומתו (תרומת המעשר שבו), ואילו לפי הפירוש השני אין לתרום מפֵרות מעשר אפילו אם לא ניטלה תרומתו, ועל אחת כמה וכמה אם ניטלה תרומתו.
הנוסח השני, המצוי ביתר עדי הנוסח, הוא "מעשר ראשון שניטלה תרומתו". מעשר מעין זה פטור מתרומות, ואין תורמים מן הפטור על שאינו פטור. אבל אם לא ניטלה תרומתו אין הוא בחזקת פטור, וניתן לתרום ממנו על פֵרות אחרים שיש לאותו לוי. כן דורש בעל ספרי זוטא: "יכול אף שניטלה תרומתו? תלמוד לומר..." (ספרי זוטא לדברים, יח כד, עמ' 297). אם כן, גם הספרי דורש שאין הלוי רשאי להשתמש במעשר כתרומה לפֵרות אחרים50ראו פירושנו לחלה פ"א מ"ג. משנתנו כמשנת חלה, וחילופי הנוסח כאן חוזרים שם וכן להלן פ"ו מ"ה, ושם נסכם את דרכי הפירוש ונציע את דרכנו. .
ולא ממעשר שיני – מעשר שני הם פֵרות שיש להעלותם לירושלים, אין לשלם מהם חובות והם בחזקת קודשים קלים, והקדש שלא ניפדו – גם כאן יש הגורסים "שניפדו", כמו קודם, והסבר ההלכה ומחלוקת הגרסאות זהה לאלו שלעיל. זה מקרה מיוחד שבו הבדל הגרסאות נובע ממחלוקת הלכתית, ולפנינו תיקון של מעתיק תלמיד חכם, אלא שאין בידינו לקבוע מה הנוסח המקורי. מכל מקום, יש להעדיף את הפירוש שלפיו הבעיה היא "מן הפטור על החייב" (הנוסח השני, והפירוש השני לנוסח הראשון דלעיל). זאת כיוון שבכך עוסקים כל יתר חלקי המשנה לעיל ולהלן.
ולא מן החיב על הפטור ולא מן הפטור על החיב – זהו הכלל המסכם את הנאמר לעיל. מן החייב על הפטור משמעו מן החייב בכמה הפרשות (תרומה ומעשר, למשל) על הפטור מאחת ההפרשות וחייב באחרת (כגון שחייב בתרומה בלבד), ולא מן התלוש על המחובר [ולא מן המחובר] על התלוש – אין להפריש ממה שטרם נקצר על מה שנקצר (ספרי זוטא, כז, עמ' 199 ועוד). אין חייבים בתרומה אלא לאחר שהפרי נקטף, על כן בעצם הכלל מיותר. אי אפשר להפריש תרומה ממה שטרם נקצר, ולא על מה שטרם נקצר. אלא שהכלל נכון לא רק לגבי תרומה אלא גם לגבי הפרשות אחרות, כגון פאה שמפרישים ממה שטרם נקצר. באופן כללי עדיין המשפט מיותר, שהרי מה שטרם נתלש הוא עדיין פטור ואין מפרישים ממנו על החייב. המשפט הוא, אפוא, כללי, ונועד לבטא כלל רחב ככל האפשר. בתוספתא מפורש המשפט כחל על תרומה ומעשרות, וכאמור למעשה הוא מיותר וניתן היה להסיקו מהמשפט הקודם ("מן הפטור על החייב" וכו')51נראה שסדר המשפטים בתוספתא שונה משל המשנה, שכן היא מפרשת קודם את חדש וישן (ה"ו) ורק אחר כך את תלוש ומחובר (ה"ז). התוספתא כאן ממשיכה לפרש את המשנה ולהיות תלויה בה, אך עמד לפניה סדר שונה של המשפטים. , ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש – איסור חדש וישן חל רק על תבואה. עד הנפת העומר אין לאכול מהיבול של השנה החדשה. ברם, בהקשר שלנו נראה שאין הכוונה ל"ישן" ו"חדש" מבחינה הלכתית אלא ליבול משנה קודמת על יבול השנה הנוכחית (תוס', פ"ב ה"ו). לעתים הפרשה מעין זו היא מן החייב על הפטור, שהרי לכל שנה מעשרות משלה, אבל אין גם להפריש מפרי של השנה הראשונה במחזור השביעית על פרי של השנה השנייה. אמנם המעשרות הם אותם מעשרות, אך הפער בין היבולים גדול מדי. חכמים רצו שיפרישו תרומות ומעשרות מכל שדה ומכל גידול, והתנגדו להעברות משנה לחברתה.
ולא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ ולא מפירות [חוצה] לארץ על פירות הארץ – פֵרות הארץ חייבים במעשרות ותרומות. לפי ההלכה רשאי אדם להפריש משדה זה על שדה אחר, ובלבד שהשדות כולם שלו (ראו פירושנו לדמאי פ"ה מ"ז), ומן המשנה משמע כאילו פֵרות הארץ חייבים במעשר, וגם פֵרות חוץ לארץ חייבים, אלא שחיובם חלש יותר או מסופק. לכאורה פירוש זה בעייתי, שכן אין להפריש תרומה מפֵרות חוץ לארץ, אלא שהשאלה אינה שאלה. בהקדמתנו לפרק ו במסכת שביעית ראינו שהיו יהודים שהחמירו על עצמם והרימו תרומות או מעשרות. מעמדן ההלכתי של תרומות אלו לא היה ברור, היו שהתירו לעצמם לאכלן אפילו בטומאה והיו שהעלו אותן לארץ לאכלן בטהרה כתרומה לכל דבר, על כן המשנה מתבארת כפשוטה בפֵרות חוץ לארץ. עם זאת, קשה קצת מדוע אין המשנה מזכירה את סוריה. כידוע חז"ל מחלקים את העולם כולו לשלושה: ארץ ישראל, סוריה וחוץ לארץ. בסוריה יש לשמור על המצוות התלויות בארץ, אבל נקבעו הקלות רבות. בסוריה רוב האדמות הן בידי לא יהודים, אין נוהגים להפריש מדמאי בסוריה וכו'52ראו על כך בהקדמתנו לשביעית פ"ו. . קשה קצת, אפוא, שהמשנה אינה מזכירה את סוריה כלל.
אבל התוספתא מבארת אחרת, ומפרשת את משנתנו בסוריה. היא קובעת שמעשרים ותורמים בסוריה והקונה שדה שם "כקונה בפרוד שבירושלם" (תוס', פ"ב ה"י), אך אין מעשרים משל סוריה על פֵרות הארץ. הדבר נאמר במפורש: "כיצד אין תורמין מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ? אין תורמין מפירות ארץ ישראל על פירות סוריא" (שם ה"ט). אם כן, התוספתא אינה מקפידה על המינוח ובהמשך מדברת שוב על חוץ לארץ ולא על סוריה53הרא"ש גרס "אפילו בסוריא", וכך יש בתוספתא הקפדה על שלושת המונחים "ארץ ישראל", "חוץ לארץ" ו"סוריה", אך דבריו עומדים נגד עדי הנוסח האחרים ונראים כתיקון של תלמיד חכם. . דומה, אפוא, שבבסיס התוספתא משתמעת חלוקה אחרת, קדומה יותר ומשוכללת פחות, ולפיה קיימות רק שתי אבחנות בין ארץ ישראל וסוריה או ארץ ישראל וחוץ לארץ, ואילו האבחנה בין סוריה לחוץ לארץ אינה קיימת או שאינה משמעותית. אנו מניחים שזו חלוקה קדומה יותר וחלוקת העולם לשלוש מאוחרת יותר, שכן היא משוכללת יותר ואותה קיבלו האמוראים. מכל מקום, על סמך התוספתא יש לפרש את משנתנו בסוריה, וכך פירשו הר"ש, הרא"ש ואחרים. דומה שהתוספתא מנסה לרכך את החידוש שבמשנה. מהמשנה משמע שפֵרות חוץ לארץ חייבים בתרומה; חיובם פחוּת אך התרומה תרומה, ואילו התוספתא מפרשת שפֵרות חוץ לארץ פטורים (והתרומה אינה תרומה), ורק פֵרות סוריה חייבים בתרומה וחיובם פחוּת. ניסחנו "חיובם פחוּת", ואולי צריך היה לנסח בלשון הלכתית: "חיובם מדרבנן" או "מדברי סופרים", אלא שאנו מעדיפים ניסוח משפטי פחוּת, כפי שהצענו במבוא למסכת.
במשנה ובתוספתא לא נאמרה הסיבה לכך שאין תורמים מפֵרות הארץ על פֵרות סוריה. אולי התנא סבור שפֵרות סוריה חייבים במעשר רק מדרבנן, או שחיובם מובהק פחות מזה של פֵרות הארץ, על כן הם בבחינת פטור למחצה. במשנת דמאי שנינו שאין תורמים מהוודאי על הדמאי, אך מותר לתרום מדמאי על ודאי, לפחות בדיעבד, וגם אם תרם מהוודאי על הדמאי תרומתו תרומה, אלא שצריך לתרום פעם נוספת (משנה, דמאי פ"ה מי"א). ליברמן בפירושו לתוספתא שבה אנו עוסקים מקשה ממשנה זו על משנתנו, שהרי לכאורה אין הבדל בין תרומה מפֵרות חוץ לארץ על פֵרות הארץ לבין תרומה מוודאי על דמאי. על כן ליברמן מציע שפֵרות סוריה כאן הם פֵרות גוי, או סתם פֵרות שיש חשש שהם משדות של גוי, ופֵרות גויים בסוריה פטורים מתרומה וממעשרות.
ההצעה חריפה ודיונו של ליברמן גדוש חידושים חריפים, אלא שאין לקבלה. ראשית, המשנה בדמאי מציגה עמדה אחת אבל בתוספתא שם מובאת גם דעה אחרת שלפיה אין להפריש מוודאי על דמאי, ואם עשה כן לא עשה ולא כלום54תוס', דמאי פ"ד ה"ה, וראו ניסיון התירוץ של ליברמן, עמ' 236, ופירושנו לדמאי פ"ד מי"א. . זאת ועוד; מבחינה הלכתית מפֵרות סוריה יש להפריש מדרבנן, וכן מפֵרות דמאי, אבל הדמיון הוא משפטי-טכני בלבד. פֵרות דמאי הם פֵרות שספק אם הפרישו מהם, ופֵרות סוריה הם פֵרות שהמצוות התלויות בארץ חלות עליהם בצורה חמורה פחות. כפי שראינו בדיוננו על מעמדה של סוריה, ההלכות העוסקות בה אינן אחידות. משנתנו מבטאת את אי האחידות הזאת.
כאמור, שדות ישראל בסוריה חייבים במעשרות ובתרומות, ובשביעית במידה פחותה מזו שבארץ ישראל55תוס', תרומה פ"ב ה"י; כלים בבא קמא פ"א ה"ה; משנה, חלה פ"ד מי"א; שביעית פ"ט מ"א ועוד. . ההגדרה שפֵרות סוריה חייבים במעשרות ובתרומות מדרבנן אינה נאמרת במפורש, ונרמזת רק לגבי ערלה (ראו פירושנו לערלה פ"ג מ"ט). האבחנה שסוריה היא בבחינת "כיבוש יחיד" בניגוד לארץ ישראל מופיעה אך ורק בתלמוד הבבלי. הנמקה זו באה מתוך הנטייה של התלמוד להציע אבחנות משפטיות כוללות. הקושי של התלמוד הבבלי היה שסוריה נמצאת בגבולות ההבטחה ונכבשה בידי דוד, ומדוע היא שונה מארץ ישראל? על כן הוצעה האבחנה בדבר כיבוש יחיד. ברם, כל זה הוא משפטיות יתר. אמנם גבולות ההבטחה כוללים את סוריה אבל בפועל זו לא נכבשה, לא בימי יהושע ולא בימי בית שני, ואין היא נכללת בגבולות הארץ שבבמדבר פל"ד, על כן מעמדה שונה. אי האחידות בדבר החובות ההלכתיות המוטלות על שדות סוריה היא תוצאה של מעמדו המורכב של חבל ארץ זה. הבבלי ניסה להעניק כסות משפטית אחידה לכל ההופעות של סוריה בהלכה, אך כאמור אי אפשר להציע הגדרה משפטית אחידה.
ואם תרמו אין תרומתן תרומה – כאמור, זה הבריח המבריח את כל ההלכות שבפרקנו עד להלכה זו.