אין תורמין זיתין על שמן – את התרומה יש להפריש מהפרי כשהוא מוכן לאכילה (להלן מ"ח); מותר להפריש תרומה מערמת פֵרות אחת על אחרת, אך בתנאים מגבילים שיבוררו להלן. הכלל הוא שמותר להפריש משתי ערמות המצויות באותו סטטוס הלכתי ומציאותי, מערמת תבואה על חברתה בגורן, כששתיהן מאותו סוג וזמן (ראו פירושנו לדמאי פ"ה מ"א-מ"י). כל מקרה אחר מעורר שאלות, וכמה מהן תידונה להלן. משנה ח היא המשך ישיר של משנתנו, ולפיכך נסתפק כאן בהסבר פשטני ובפירושנו למשנה ח ולמשנה י נעלה את כל התמונה המורכבת. להסברת האיסור הועלו בירושלמי ובספרות הפרשנית הצעות מספר:
א. "גזל השבט" (ירו', מ ע"ד) – החשש שהכוהנים יפסידו, שכן עדיף להם לקבל שמן מוכן ולא זיתים מעטים שאותם הם צריכים לכבוש בעצמם. האמורא רבי חנניה מכנה זאת טורח הכהן.
ב. גדר מי חטאת, כלומר הרצון שלא לאפשר לציבור להפריש לפני שהמזון מקבל טומאה, וכך יוכלו "לחסוך לעצמם" את חובת שמירת הטהרה (ירו', שם).
ג. אין תורמים מדבר שנגמרה מלאכתו על מה שלא נגמרה מלאכתו (להלן מ"י). זו הלכה כללית העשויה לנבוע מהחשש ל"גזל השבט", או מאבחנה עקרונית שאלו מוצרים שונים, שכן האחד חייב במעשרות והאחר טרם התחייב (אבחנה זאת יוצאת במפורש מהירושלמי שם המקשה ממשנה י על משנתנו, וכן פירשו הרמב"ם ואחרים).
ד. זיתים ושמן הם מינים שונים, ואין תורמים ממין על שאינו מינו (להלן פ"ב מ"ד).
ה. אין תורמים מהרע על היפה (להלן פ"ב מ"ד).
ו. יש צורך לתרום "מן המוקף", כלומר שכל התוצרת תהיה בכלי או בערמה אחת (להלן פ"ד מ"ג). כמובן ניתן לפתור את השאלה ולתרום מהמוקף גם במקרה זה, אך הדבר מחייב מאמץ, וגזרו חכמים שלא לתרום מזיתים על שמן שמא ישכח או יטעה.
ז. משנתנו היא כשאין כהן במקום ואז יש חשש לגזלת השבט, אבל אם יש שם כהן ("לדעת כהן" – בבלי, מנחות כד ע"ב44המונח נקבע בהקשר אחר, והועבר על ידי הראשונים לסוגייתנו. ) מותר לתרום מזיתים על שמן (כך לפי הר"ש והרא"ש). זהו תירוץ בסגנון השכיח של התלמוד הבבלי (מעין "הכא במאי עסקינן..."). חולשתו היא בצמצום המשניות השונות למקרים חריגים מבלי שהאבחנות המרכזיות תבואנה לידי ביטוי במשנה.
כל ההסברים אפשריים, אבל הבעיה היא שהם נידונים במשניות אחרות להלן. כפי שנראה בפירושנו בסוף משנה י הטרידה שאלה זו קשות את המפרשים, ואנו איננו רואים בה קושי מרכזי.
שאלה נוספת היא האם זיתים על שמן הם דוגמה, או שההלכה נאמרה רק על יין וזיתים. הירושלמי למשנתנו מתחבט בכך (מ ע"ד; להלן ה"ט, מא ע"א).
זיתים היו אחד הגידולים החשובים במשק הארץ. הם נועדו לכמה מטרות. השימוש העיקרי של הזיתים היה לתעשיית השמן, כמעט כל השמן בארץ ישראל נעשה מזיתים, ושמנים אחרים היו טובים פחות ונדירים (ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"ב). בארצות אחרות היה המצב שונה, אך לא נרחיב בכך (ראו שם). עם זאת, במקביל היו גם שאכלו זיתים כבושים בשמן או בחומץ. היו זני זיתים מיוחדים לשמן והיו זנים מיוחדים למאכל, אך מרבית הזיתים עשויים היו לשמש לשתי המטרות. כיום זיתי שמן הם זנים עתירי שומן, שאינם מושקים, וזיתי מאכל מושקים, או שהם זנים דלי שומן. יש להניח כי זו הייתה גם האבחנה בעבר. הכלל במשנה הוא שאין לתרום מהזיתים על השמן, וטעמה של ההלכה יבורר בהמשך הדיון במשנה ח.
ולא ענבים על יין – גם ענבים היו גידול מרכזי, וגם הם נועדו בעיקר לתעשיית היין. עם זאת היו גם שאכלו ענבים טריים, או שכבשו (ייבשו) אותם לצימוקים. אין לתרום מענבים על יין משום שאלו סוגים אחרים, ונרחיב בכך להלן.
ואם תרם בית שמי אומרים תרומת עצמן בהן – לדעת בית שמאי מותר לתרום מענבים על עצמם, על כן אם תרם ענבים הרי שהתרומה על הענבים היא תרומה לכל דבר.
[ו]בית הלל אומרים אין תרומתן תרומה – לדעת בית הלל אין לתרום כלל על ענבים וזיתים, שכן עדיין אין הם במצב של גמר מלאכה וממילא אין לתרום במצב זה כלל. הגדרות אלו תידונה להלן. לאור מחלוקת זו ניתן לפרש את משנתנו לא באיסור לתרום ממין אחד על אחר אלא באיסור לתרום מפרי שטרם נגמרה מלאכתו. ברם, במשנת עדיות שנויה המחלוקת שבמשנתנו בצורה שונה: "רבי יוסי אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל: ...תורמין זיתים על שמן וענבים על יין כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים אין תורמין" (פ"ה מ"ב). אם כן, המחלוקת היא על הדין לכתחילה. לפי פשוטם של דברים המסורת שמביא רבי יוסי שונה מזו של משנתנו. ברם, ניתן לפרש שגם במשנתנו מדובר על לכתחילה, והניסוח שממנו משתמע שבית שמאי מתירים רק בדיעבד בא בגלל ההמשך שבמשנה ח. אצלנו: "אין תורמין", ואם תרמו "אין תרומתן תרומה", ולהלן: "אין תורמין, ואם תרם תרומתו תרומה". ניסוח זה הוא לדעת בית הלל. לדעת בית שמאי במשנתו יש לשנות "תורמין...", אבל דבריהם הותאמו למבנה שנקבע בהתאם לדברי בית הלל. בירושלמי מובאת ברייתא בשם רבי יוסי כמשנתנו, אם כן, אם אכן קיימת סתירה בין משנת עדיות לבין משנתנו אין זו רק סתירה בין רבי יוסי בעדיות לבין התנא הסתמי במשנתנו, אלא גם בין שתי מסורות בשם רבי יוסי. על כן, דומה שיש בכך כדי לשכנע שאכן אין סתירה בין משנת עדיות ומשנתנו, ושתיהן דברי רבי יוסי, אלא שאותו משפט של רבי יוסי הותאם על ידי העורך לניסוח של הפרק. פירוש זה אפשרי, אך אין הוא אלא השערה. אם הוא נכון הרי זו עדות חשובה לשיטת עבודתו של העורך המאוחר (של משנתנו או של העריכה שקדמה לה). הוא מביא את דברי התנא בסתם, אך מתאים (משפר) את סגנונם כך שיתאימו למבנה הפרק ולמשניות הבאות, או ליתר דיוק שהדברים יהיו ערוכים בלשון זו כדי שהשוני בינם לבין המשניות הבאות יהיה ברור.
בירושלמי למשנה ח להלן מובאים דברי רבי מנא שמשנת עדיות אינה מדברת על תרומת זיתים על שמן אלא של שמן על זיתים, וזו השאלה של משנה ח, ואכן יש סתירה בדברי רבי יוסי, ושני תנאים הם אליבא דרבי יוסי. בלשון הירושלמי: "דעיון", שתי דעות הן45אפשטיין, מבוא, עמ' 399. לדיון ראו ירו', יבמות פ"א ה"א, ב ע"ג; כתובות פ"ו ה"א, ל ע"ג. .
בתוספתא מובאים דברי רבי יצחק בשם רבי אליעזר: "בית שמאי אומרים אין תורמין ובית הלל אומרים תורמים" (פ"ב ה"ד). הניסוח כאן עקרוני, על תרומה לכתחילה, כמו במשנת עדויות. אבל הדעות מוחלפות, ובית שמאי מחמירים. חילוף דעות בין בית שמאי ובית הלל שכיח במקורותינו46ראו, למשל, פירושנו לביצה כל פרק א, ובעיקר מ"א שם. . לפנינו, אפוא, שתיים או שלוש מסורות בדבר המחלוקת בין שני הבתים (משנתנו, משנת עדויות והתוספתא). מצב זה שיש בו מחלוקת תנאים מאוחרים על טיב המחלוקת הקדומה רגיל למדי, ורגיל במיוחד במחלוקות הקדומות של בית שמאי ובית הלל.
במסכת מעשרות שנינו: "פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן, רבי אליעזר אוסר מלאכול מהם עראי, וחכמים מתירין חוץ מכלכלת תאנים..." (פ"ב מ"ד). המשנה שם מתירה לתרום מפֵרות שלא נגמרה מלאכתם; לכאורה ניתן היה לתרץ שהמשנה שם אינה עוסקת בשמן וענבים שיש להם דין מיוחד, כפי שהסברנו. ברם, הירושלמי שם מפרש: "מה נן קיימין? אם בכלכלה שלתאינים דברי הכל אסור, אם בזיתים על השמן, וענבים על היין, דברי הכל מותר. אלא כי נן קיימין בתמרים והוא עתיד לדורסן, בגרוגרות והוא עתיד לדושן. רבי ליעזר אומר תרומה טובלת בפירות שלא נגמרה מלאכתו, ורבנין אמרין אין תרומה טובלת בפירות שלא נגמרו מלאכתן" (מעשרות פ"ב ה"ד, מט ע"ד). אם כן, המחלוקת היא על הרמת תרומה מפֵרות שלא נגמרה מלאכתם, ועל כך אומר הירושלמי שלדעת הכול תורמים מזיתים על שמן ומענבים על יין. קשה להניח שהסוגיה לא הכירה את משנתנו והקשתה מ"דברי הכל" כאשר זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. זאת ועוד, הרי מפשט משנתנו משמע שלדעת הכול אין לתרום, ורק בדיעבד התירו בית שמאי שתהא תרומתו תרומה. נראה, אפוא, שהירושלמי למסכת מעשרות הבין את משנתנו כמו משנת עדיות, ואף סבר שההלכה ("דברי הכל") היא כבית שמאי, ועדיין הדברים קשים. ייתכן שהסוגיה ראתה לפניה את משנה י להלן שאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, ואם תרם תרומתו תרומה, והבינה הסוגיה שמשנה י חולקת על משנתנו וסוברת שכך גם אם תרם מזיתים על שמן תרומתו תרומה לדעת הכול, כלומר לדעת המשנה הסתמית במשנה י. הקושי בהסבר זה ברור.
המדובר בענבים שנועדו לעשיית יין, וזיתים שנועדו לשמן. אבל בוודאי מותר לתרום מזיתי מאכל וענבי מאכל על עצמם. כאמור, הסברנו את דברי בית שמאי כאילו הם מתירים לתרום אף שטרם נשלם עיבוד הפרי למאכל, ברם ממשנתנו ניתן גם לפרש שבית שמאי מתירים זאת רק בדיעבד. אין לתרום, ואם תרם תרומתו תרומה. המועד שבו התחייב פרי במעשרות נידון במשנת שביעית ובמשנת מעשרות; הכלל הוא שהפרי מתחייב במעשרות עם הבאתו ל"גורן", כלומר למקום הכינוס המקובל באותו זן, אם לבית ואם לגורן בשדה. תנאי נוסף הוא שהפרי יהיה ראוי למאכל מינימלי (ראו פירושנו לשביעית פ"ד מ"ז-מ"י; מעשרות פ"א מ"ב ואילך). בזיתים וענבים דרשו חכמים שבעל הבית יעבד את הפרי לשמן או ליין. בירושלמי (מ ע"ד) מובאים שני נימוקים. לדעת רבי יוחנן החשש הוא מפני "גזל השבט", כלומר החשש הוא כלכלי: בשיטה כזו של תרומה מזיתים על שמן עלול בעל הבית להקטין את חלקו של הכהן. בזית יש 20%-25% שמן, ואם יפריש כמות זיתים שהיא אחד חלקי חמישים של השמן נמצאו הכוהנים מפסידים. לדעת רבי יוחנן נאמרה הלכה זו בכל הפֵרות. לדעת רבי חנניה החשש הוא "מפני הטורח": לכהן אין כמעט אפשרות לעבד את השמן והיין בעצמו, הכמות קטנה מכדי להביאה לבית הבד, על כן גזרו חכמים שיביאו את התרומה משמן ויין. לפי רבי חנניה נאמרה הלכה זו על זיתים ושמן בלבד, שכן בפֵרות אחרים החשש של טורח העיבוד אינו משמעותי47הגמרא מקשה ממשנה י להלן, שבה שנינו "אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו" – "וכא (כאן, במשנתנו) את אמר הכין?" (ירו', מ ע"ד). יפה ביאר הרא"ש שהשאלה היא מההמשך שם, "ואם תרם תרומתו תרומה", ואילו אצלנו לדעת הכול אין תרומתו תרומה, ואפילו לבית שמאי תרומתו תרומה רק על הזיתים ולא על השמן. ניתן גם לפרש את הירושלמי אחרת ולקרוא את המשפט בניחותא: שם אומרים כך, וגם במשנתנו אותו שיקול ואותו טיעון. .
בית הלל מביאים דעה שהיא יותר הלכתית ועקרונית ובית שמאי מעשיים יותר, ואולי אין בית שמאי שוקלים באותה חומרה את התקנה הנזכרת. לדעתם תקנה זו היא אולי לכתחילה, אך אינה עוקרת קדושת תרומה שכבר נתרמה. להלן נעמוד על ההסבר המהותי לעמדות שני הבתים.
בתוספתא שנינו: "התורם זתים על זתים העתידין ליכתש, ענבים על ענבים העתידין לידרך, תרומה ויחזור ויתרום. הראשונה מדמעת, שנייה אין מדמעת. הראשונה חייבין עליה חומש, שנייה אין חייבין עליה חומש, [וצריך לקרות להם שם]48המשפט מנותק מהקשרו וראו דברי ליברמן, עמ' 332, ואפשר לפרש את המשפט כהוראה כללית לכל מקרה של "יחזור ויתרום". . חזר ועשה זתים הראשונה שמן, וענבים ראשונות יין, תרומה ואין צריך לתרום שנייה" (פ"ג הי"ד). תרומה של זיתים על זיתים העתידים להיכבש היא בעצם תרומה של זיתים על שמן. אם כן, גם בתוספתא מובאת הדעה הפשוטה שמותר לתרום מזיתים על שמן, דעת בית שמאי. כפי שכבר אמרנו, הדעה הרווחת בספרות חז"ל היא שדעת בית שמאי דחויה תמיד, להוציא חריגים מעטים. ואמנם, רוב ההלכות הן כדעת בית הלל, ברם לעתים מצינו הלכות סתמיות ומשניות סתמיות כדעת בית שמאי49ספראי, הכרעה כבית הלל. . אבל בירושלמי הובאה הלכה זו (מא ע"א) ומשמע שחשבו שמדובר בתרומת שמן על זיתים העתידים להיכתש, וזו משנה ח להלן. ספק רב אם זה אכן פשט הברייתא, ודומה שהירושלמי חרג מעט מפשט הברייתא כדי ליצור יתר הרמוניזציה בין המקורות.
ההלכות הובאו בגלל חשיבותן העקרונית והמשפטית, אך היה לבירור זה גם פן מעשי ביותר. זמן החיוב במעשרות ותרומות הוא גמר הפרי, ובאותו מועד הפֵרות גם מוגדרים כאוכל ומקבלים טומאה (ראו פירושנו לשביעית פ"ד מ"ז-מ"ח). בעל בית רגיל לא שמר על טהרות אך שאף לכך שהכהן יקבל את התרומה כשהיא טהורה, אחרת לא יוכל לאכול ממנה. הבעיה של טומאת השמן הייתה משמעותית פחות, שכן הכהן יכול להשתמש בשמן שנטמא לשרפה ולתאורה, אבל ליין טמא אין כל שימוש. גם בשמן העדיף מן הסתם הכהן שמן טהור. כפי שנראה להלן, גם בעלי בתים שלא שמרו בעצמם על דיני טהרה השתדלו שהכהן יוכל ליהנות מתרומתם, על כן גם הכהן וגם בעל הבית היו מעדיפים להפריש מעשרות מזיתים או מענבים ולא משמן ויין.
הגישה הקובעת ש"אין תרומתן תרומה" יש בה מרכיב של קנס או תגובה לחשש מיוחד. הירושלמי (מ ע"ד) מסביר שהחשש הוא שמא יחשוב הצופה במעשה שהוא מותר לכתחילה. בסיום חלק זה של משנת תרומות נרכז את כל העדויות בנושא ונסכמן.