המשנה עוסקת בהגדרת הקטן שבמשנה א, והיא הסבר למשנה הראשונה של הפרק כדרך ששנתה המשנה הקודמת.
קטן שלא הביא שתי שערות רבי יהודה אומר תרומתו תרומה – לדעת רבי יהודה הגדרת הקטן לעניין תרומה תלויה בהבאת שתי שערות.
רבי יוסה אומר אם עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה אם משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה – לדעת רבי יוסי הגדרת הקטן היא "עונת נדרים", כלומר הזמן שבו לקטן זכות לנדור לעצמו. עד שלא בא לעונת נדרים רשאי האב לקבל נדרים עבורו ובשמו26משנה, נזיר פ"ד מ"ו; זו דעת בית הלל, ובית שמאי אומרים שאין אדם מדיר כלל את בנו בנזיר. ראו תוס', נזיר פ"ג הי"ז; עדיות פ"ב ה"ב. . מהמקבילות ברור שעונת נדרים תלויה בגיל: קטן בן שלוש עשרה וקטנה בת שתים עשרה, ולפי התלמוד הבאת שתי שערות קודמת לגיל זה (בבלי, יבמות קה ע"ב; נזיר כט ע"ב). בתלמוד הבבלי מופיעה אותה מחלוקת לגבי נדרים: "עד מתי מדיר את בנו בנזיר? עד שיביא שתי שערות, דברי רבי (במקום רבי יהודה אצלנו, אך אצלנו רבי בכל עדי הנוסח27אפשטיין, עמ' 711, טוען שלבני בבל התחלף רבי יהודה ברבי מאיר, וכאמור לדעתנו שתי דעות חולקות הן. ראו דיונו שם, ואנו מהלכים בדרך שונה במקצת. ); רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיגיע לעונת נדרים" (נזיר כט ע"ב). המעשים הקדומים לענייני נדרים מדברים בסתם על הבאת שתי שערות, ואולי זו הייתה ההלכה הקדומה, ורבי יוסי ורבי יוסי ברבי יהודה מביאים גישה שונה וסכמטית יותר, שהרי את הגיל אין צורך לבדוק, בניגוד להבאת שתי שערות28תוס', נידה פ"ה הט"ו; ירו', נזיר פ"ד ה"ב, נג ע"ב; משנה, נזיר פ"ד מ"ו; תוס', נזיר פ"ג הי"ז; עדיות פ"ב ה"ב. .
קטן -
בספרות התנאית הקדומה אין הגדרת גיל לנער או לנערה לחיוב או לקיום מצוות. משנת חגיגה פ"א מ"א קובעת שקטן פטור מחובת ראייה. בית שמאי ובית הלל נחלקים בהגדרתו של הקטן, וברור שלשניהם קטן הוא מי שאינו יכול לעלות, ולו עם סיוע, לרגל. בתוספתא למשנת חגיגה שנינו: "יודע לנענע חייב בלולב, יודע להתעטף חייב בציצית, יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש... יודע לשמר תפליו אביו לוקח תפלין אליו" (פ"א ה"ב). החיוב במצוות אינו כרוך בגיל מוגדר, אלא ביכולתו של הקטן לקיים את המצווה. בהמשך התוספתא: "תינוק שהביא שתי שערות חייב בכל מצוות האמורות בתורה"29תוס', חגיגה פ"א ה"ג; גילת, פרקים, עמ' 31-19. . התלמוד הבבלי המפרש את משנת חגיגה שהובאה (פ"א מ"א) בראיית פנים מקשה על משנתנו מן הברייתא הנמצאת גם בספרי: "כל זכורך – לרבות את הקטנים" (בבלי, חגיגה ד ע"א; ספרי דברים, פיס' קמג, עמ' 196), והוא עונה: "כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך"30או לעיל בפתח הפירוש. זה התירוץ הקבוע בתלמוד הבבלי, ראו חגיגה ד ע"א; ברכות טו ע"ב; ראש השנה לג ע"ב; סוכה כח ע"ב. . אלא שבספרי הברייתא ממשיכה מיד בדברי המשנה: "מיכן אמרו איזהו קטן" וכו'. כלומר, הספרי הבין שקטן הוא כמו זה שבמשנה, ולפי המינוח של הבבלי הוא זה שטרם הגיע לחינוך, והרי הדברים הם בניגוד להסבר הבבלי. המקורות התנאיים שלא הגדירו את הקטן בגיל מסוים מונים מצוות אשר קטנים חייבים בהן, ותוך כדי דיבור מסבירים איזהו קטן שפטור מאותה מצווה. ההבחנה הנקוטה בין קטן שהגיע לחינוך לבין קטן שלא הגיע לחינוך חוזרת פעמים רבות בתלמוד הבבלי, אך אינה נזכרת לעולם לא בספרות התנאית ולא בתלמוד הירושלמי. ההבחנה בין קטן שהגיע לחינוך לבין קטן שלא הגיע לחינוך יש בה כדי ליישב בין דעות ומקורות חלוקים, אך פשוטה של משנה הוא שאמנם קטן פטור מהבאת קרבן ראייה אלא שהקטן הפטור אינו אלא קטן ביותר. כך, למשל, במשנת תרומה ההסבר שקטן תרומתו תרומה מדין חינוך איננו מתאים. הרי דין כזה עשוי להסביר את חיוב הקטן, אך לא את חלות התרומה. גם במשנת חגיגה אין ההסבר מתאים. האם ילד שיכול לרכוב על כתפי אביו הוא כבר בן חינוך? וכן, "קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע" (מגילה פ"ד מ"ו), האם מדין חינוך יכול הוא להוציא רבים ידי חובה? ואם כן, מדוע לא יפרוס על שמע מאותו "דין חינוך"?!
במסכת אבות שנינו: "בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות" (פ"ה מכ"א), אולם כבר עמדו חכמים ראשונים ואחרונים על כך כי אין זו משנה, ואין לדעת כיצד נשתרבבה למשנת אבות31במחזור ויטרי (עמ' 548) רשום אחר פ"ה מ"כ: "חסלת מסכת אבות". המאירי בפירושו למסכת אבות כותב: "אפשר שהיה סיום המסכתא (משנה כ) אלא שניתוספו בה אחר כך דברים... וכן אין גורסין במשניות ישנות: הוא היה אומר בן חמש שנים..." (עמ' 276-275). בעל מלאכת שלמה כותב: "הרב רבי יהוסף ז"ל מחקה לכולהו מתניתין, וכתב: בכל הספרים לא מצאתי משנה זו". היא אינה בכ"י קופמן, לו ופרמה. ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 978. .
ההגדרה הקבועה והאחידה היא אמוראית, ובמקורות התנאיים הגדירו את הקטן בהתאם לטיב המצווה. ההגדרה הקבועה צמחה במסגרת דיני נדרים והפרשת תרומה, בן סורר ומורה וכיוצא באלו32משנתנו להלן פ"א מ"ג; יבמות פ"ז מ"ד; פ"י מ"ט; סנהדרין פ"ח מ"א וכיוצא באלו. . בשני נושאים אלו נדרשת אבחנה מעמיקה יותר בין קודש לחול, בניגוד למצוות אחרות הדורשות הבנה פשוטה או שמירה על כללי התנהגות פשוטים. בשני תחומים אלו נחלקים כבר התנאים האם הזמן הקובע הוא הבאת שתי שערות או "עונת נדרים" (לעיל); נראה שההגדרה של שתי שערות היא הקדומה יותר, והיא נזכרת כבר בפי תנאים קדומים (שם). עוד יש לומר שהקביעה שקטן הוא מי שהביא שתי שערות נזכרת במקורות התנאיים ביחס לכמה תחומים נוספים כייבום, בן סורר ומורה ותחומים אחרים (משנה, סנהדרין פ"ח מ"א; יבמות פ"י מ"ט ועוד הרבה).
הגדרת הקטן אופיינית לתהליך עיצוב ההלכה. התנאים הסתפקו בהגדרה כללית, ואמוראים שאפו להעניק לה הגדרה משפטית אחידה.
אצלנו הגרסה בדברי רבי יהודה היא תרומתו תרומה, וכך הגרסה בכל עדי הנוסח שבידינו. אבל בבבלי נידה מו ע"ב: "אין תרומתו תרומה"33הר"ש מעיר שכך בכל הספרים בבבלי נידה. , ומן הירושלמי נראה שגרס כמו אצלנו (להלן)34ראו דברי הר"ש והרא"ש המאמצים את גרסתנו; הגר"א תיקן את הנוסח באופן קיצוני וגרס "רבי מאיר", ואין זו דרכנו להגיה נגד כל עדי הנוסח אלא במקרים מיוחדים. . כן יוצא מהתוספתא (פ"א ה"ה) שבה טוען רבי יהודה להצדקת עמדתו ומצטט הלכה, כנראה קדומה יותר, שקטן שהניחו אביו במקשה רשאי לתרום, ו"חכמים" אומרים לו שמדובר שם בקטן שאביו "אומן אחריו", כלומר הקטן שליח ואינו עצמאי. אם כן, לרבי יהודה קטן תורם. קל לפתור את נוסחת הבבלי כשיבוש, ברם הפרשה מורכבת יותר. במשנה א מופיעה רשימה של חמישה שלא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה, והקטן הוא אחד מהם. אך במשנה ו רשימה של אלו שלא יתרומו ואם תרמו תרומתם תרומה, והקטן נמנה במפורש ברשימה הראשונה. קשה לבטל את גרסת כל עדי הנוסח של הירושלמי והתוספתא ועל כן יש להעדיף את גרסתנו35אפילו הראשונים, שבדרך כלל ראו בתלמוד הבבלי מתווה בטוח להבנת ההלכה, העדיפו את נוסח משנתנו. ראו ר"ש, רא"ש ומלאכת שלמה למשנתנו. , אבל ההשוואה עם משנה א מסבירה מדוע בא הבבלי לתקן, הרי אחרת אין למשנה ג עמידה. היא באה לפרש את משנה א, ונמצאת חולקת עליה. עד כאן באשר לגרסה, אבל עלינו לברר גם את שאלת הסתירה בין המשניות.
ניתן להעמיד את משנתנו (משנה א) כרבי יוסי, שאומר "אין תרומתו תרומה". למעשה זהו הסבר הירושלמי האומר שמשנה א אינה כרבי יהודה (מ ע"ב), ולהבהרת עמדתו של רבי יהודה מביא התלמוד את הברייתא מהתוספתא ולא את משנה ג. יש מהראשונים השואלים למה לא הקשה התלמוד ממשנה ג שלנו, והתירוצים דחוקים36ראו הרא"ש, מלאכת שלמה ומפרשים נוספים. . ברם, אי אפשר להסביר שהירושלמי גרס בדברי רבי יהודה במשנה ג "אין תרומתו תרומה", שהרי אם היה כך לא היה יכול לקבוע שמשנה א אינה כרבי יהודה אלא היה צריך להקשות מרבי יהודה על עצמו. ייתכן שהירושלמי העדיף להקשות מהברייתא כיוון שממנה ברור שלרבי יהודה מותר לתרום לכתחילה ולא רק בדיעבד, ואילו את משנה ג ניתן להעמיד בדיעבד בלבד.
מכל מקום, לפי הירושלמי משנה א אינה כרבי יהודה אלא כרבי יוסי. הסבר זה מחייב הבהרה נוספת. אין זה רגיל שמשנה המסבירה את דברי קודמתה לא תפתח בדעה המתאימה למשנה. כאמור, בתוספתא מובאים חכמים הסבורים שקטן אינו תורם, ואולי משנתנו כמותם. בירושלמי מנוסחים דברי רבי מאיר "לעולם אין תרומתו תרומה עד שיביא שני שערות"; ניסוח זה של ההלכה מתאים למשנה ג ולמשנה א כאחת, אלא שעדיין קשה מדוע לא הביא העורך הסבר לדין קטן בצורה הרגילה, כגון זו של רבי מאיר. בדרך השערה קיצונית אפשר היה להציע שיש לגרוס בדברי רבי יהודה "קטן שהביא שתי שערות", ואז המחלוקת תתאים למקבילות, ברם שוב קשה להגיה נגד כל עדי הנוסח.
אין מנוס מהמסקנה שמשנה ג לא נוצרה כהסבר למשנה א אלא כדין בפני עצמו, שנשנה בהקשר אחר והובא על ידי העורך בהסבר משנה א. בדרך כלל משנה המתחילה במונח "במה דברים אמורים" או "איזהו..." באה להסביר את המשנה או ההלכה הקודמת, והיא פרי אותו קובץ הלכתי קדום. ברם, לעתים המשנה המסבירה מובאת ממקום אחר והועתקה להקשר שונה. תופעה דומה זוהתה במשניות אחרות, אם כי היא נדירה למדי37ראו פירושנו לשבת פי"ז מ"ח; תרומות פ"ג מ"ד. דוגמאות מובהקות פחות הן פאה פ"ד מ"י; פ"ז מ"ג; מעשרות פ"א מ"ה. . לכאורה אפשר לומר שהמחלוקת במשנה ג אינה בדין קטן שתרם אלא בהגדרה מהו קטן לעניין תרומות. רבי יהודה מודה שקטן ממש אין תרומתו תרומה, אלא שסבור שאם בא לגיל קרוב להבאת שתי שערות תרומתו תרומה; הרי לא ייתכן שיהיה מי שיסבור שקטן שאינו מבין דבר יתרום לכתחילה. ברם, כפי שנראה להלן, רבי יהודה חולק על דין קטן. מן הסתם גם הוא יסכים שתינוק חסר דעת אינו תורם, אך מי שכבר יכול לתרום, לדעתו תרומתו תרומה.
מבחינה הלכתית, שלוש דעות לפנינו בשאלה ממתי רשאי הקטן לתרום, מהגיעו לעונת נדרים (רבי יוסי), משהביא שתי שערות (רבי מאיר ואולי גם רבי) ודעת רבי יהודה שתרומתו תרומה.
לרבי יהודה דרך משלו בדין קטן. במסכת מגילה נאמר שחירש, שוטה וקטן אינם כשרים לקרוא מגילה, ו"רבי יהודה מכשיר בקטן" (משנה, מגילה פ"ב מ"ד). להגנת עמדתו מספר רבי יהודה כיצד קרא את המגילה לפני הזקנים: "קטן הייתי וקריתיה לפני רבי טרפון בלוד וקבלני", ורבי מעיד: "קטן הייתי וקריתיה לפני רבי יהודה באושה"38תוס', מגילה, פ"ב ה"ח; ירו', שם, פ"ב ה"ח, עג ע"ב; בבלי, שם כ ע"א. לפנינו חסר בבבלי שם המקום אושא, אבל הוא נמצא בכל כתבי היד של הגמרא. . בדיוננו במשנה זו עמדנו על כך שנהגו רבים שקטן קורא, אלא שאין מדובר על מצב שבו הוא קורא לבד, אלא על קריאה משותפת. זו גם טענתו של רבי יהודה בתוספתא שלנו, שקטן יכול לתרום אם אביו "מדבר על ידיו" או "אומן אחריו" (פ"א ה"ד). אם כן זו עמדתו של רבי יהודה, שקטן תורם אם אביו על ידו, וחכמים מסכימים רק אם הוא ממש עמו ובעצם הגדול מבצע את התרומה.
לדעתו של רבי יהודה הקטן כשר לא רק לקרוא מגילה אלא גם לתרום תרומה. כן הוא כשר לקדש פרה אדומה (משנה, פרה פ"ה מ"ד; תוס', פ"ה ה"ז, עמ' 634), ולהזות מי חטאת (תוס', פרה פי"ב, ה"ח, עמ' 640). הוא מטמא בזב (ספרא מצורע, זבים פרשה א ה"א, עד ע"ד). לדעת הכול קטן נמנה על קרבן פסח, אך רבי יהודה הוא שמעניק לקטן מעמד של מקיים מצווה ומגדיר קטן לא כמי שיכול לאכול (שזו הגדרת זמן מוקדמת ביותר) אלא כמי שיודע אוכל מהו (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יב ד, עמ' 10, וראו פירושנו לפסחים פ"ח מ"א). בכל המקרים הללו מדובר בזכותו של קטן בן דעת כלשהי להשתתף בעבודות הקודש, לבד או עם ציבור.
במסכת סוכה שנינו: "מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן39את הקטן אי אפשר היה להוציא לסוכה, בגלל קוטנו. בעולם הקדום הייתה תמותת התינוקות גבוהה ביותר ונזהרו עד מאוד שלא לחשוף את התינוק לקור, על כן הבין שמאי שאין להוציא את התינוק. מן הסתם התינוק ינק, ואולי לא רצה החכם שכלתו תניק בפומבי שכן ראה בכך חוסר צניעות. בכפר הערבי המסורתי, שהקפידו בו על צניעות מרבית, מקובל היה שהנקת תינוק אין בה חוסר צניעות למרות חשיפת הגוף, ברם אין להקיש מחברה לחברה, ואולי חכמים ראו את הדבר באורח שונה. ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל קטן" (סוכה פ"ב מ"ח). הבבלי שואל כדרכו "מעשה לסתור", שכן מעשהו של שמאי סותר את הכלל שבמשנה, ועונה שחסר במשנה קטע ("חיסורי מחסרא") שנאמר בו ששמאי החמיר על עצמו40יש המפרשים ששמאי סיכך את הבית בשביל קטן מבוגר יותר, והיה עמם עוד קטן שזה עתה נולד, לכן לא הייתה האם יכולה לשבת בסוכה. הסבר מפותל זה מיותר, ואין לו הד במשנה. . שמאי החמיר בצורה קיצונית, אך כנראה לדעתו קטן חייב במצוות. מן הסתם אין הוא חייב במה שאינו יכול לקיים, אבל כאן יכולה המשפחה לקיים את המצווה ועליה לעשות כן. כאמור, בדרך כלל קטן פטור ממצוות, אבל רבי יהודה מחייב קטן בכל מצווה שהוא יכול41ראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"א; תרומות פ"א מ"א; וראו גילת, קטן. . רבי יהודה היה תלמידו של רבי אליעזר, ממשיכם של בית שמאי. רבי יהודה הולך, אפוא, בדרכם, אם כי בצורה מלאה פחות וקיצונית פחות.
מכל מקום, משנה ג אינה מסבירה את משנתנו אלא מביאה בעצם דעה שונה במקצת. משנה ג לא נוצרה, אפוא, בזיקה למשנה א אלא בהקשר אחר (אולי לעניין נדרים או לעניין מגילה), והובאה על ידי העורך לפרקנו.
הוא הדין במשנת שבועות פ"ו מ"ד. המשנה הסתמית קובעת שאין נשבעים על טענת קטן ואין משביעים קטן, אבל "נשבעים לקטן"; אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב במשנה במקומה, ונצביע על ניסיונות של האמוראים לבאר את הסתירה הגלויה ולפרש את הסיפא ביורש שהוא גדול בגיל, אך "קטן" יחסית לאביו. דינו נשנה שם במשנה א שבפרק ו. אבל לפי פשוטה הסיפא היא בשיטת רבי יהודה, וחולקת על הרישא.
מעבר לכל הטיעונים ההלכתיים יש להבין גם את נטיות הלב של היהודי המאמין. היתר שלא לקיים מצווה זו אחרת מבוסס אמנם מבחינה הלכתית, אך הציבור שומר המצוות וירא השמים משתדל שלא לנצל את ההיתר. טבעי הוא שיהיו אנשים שיחמירו על עצמם וינסו לשמור על קיום המצוות אף מעבר להלכה הפורמלית. אין טבעי מאב המורה לבנו להרים תרומה, או שהבן העובד בשדה עצמאי למחצה יעשה כן מרצונו העצמי. אין טבעי יותר מהורים המביאים את בנם עמם לעלייה לרגל ורוצים להביא קרבן על עלייתו. טבעי הוא שילדים ינסו לגרום לילדיהם לצום, וילדים בוגרים למחצה ינסו לצום כחלק מניסיונותיהם להתבגר או לחוש מבוגרים. לתופעה זו הד במקורות. בתרגום השני למגילת אסתר מובאים דברי השטנה שאמר, כביכול, המן לאחשורוש; בין השאר הוא טען שביום הכיפורים הם "מעיקין אוף טפליהון" (מציקים לילדיהם)42תרגום שני למגילת אסתר, ג ח. . במדרש באה לידי ביטוי התדמית העצמית של היהודים, כיצד הם סבורים שהם מצטיירים בעיני הנכרים. הם סבורים, אפוא, שהם נראים כמי שגורמים לילדיהם לצום ולהתענות. גם בסיפור התענית של בני ננוה (יונה ג ה) מסופר שהצום הקיף גדולים וקטנים, מאדם ועד בהמה, וחז"ל אינם מסתייגים מכך. מדרש עממי כפרקי דרבי אליעזר מספר שביום מתן תורה צמו הכול "מאיש ועד אשה מגדול ועד קטן", ושוב אנו רואים את התגובה העממית המחילה את עקרונות העינוי אף על מי שלפי ההלכה הפורמלית פטור מהם (פרקי דרבי אליעזר, פמ"א). הנכונות שלא לרפא בשבת ולצמצם את ההיתר להילחם בשבת היא פן אחר של אותה תופעה של צדיקות עממית. גם מאוחר יותר אנו שומעים על חוגים דומים. כך, למשל, בשאלת ר"מ מפונטיזה לרבנו תם אנו שומעים על אנשים ישרי לב מעין אלו: "רבו עובדי אלקים המתפרשים בטהרה ובפרישות בישראל ואינם רוצים להאכיל את בניהם הקטנים ביום הכיפורים..."43ספר הישר לרבנו תם, סימן תרכו, עו ע"ב. . ניתן לראות בַרצון שלא להאכיל ילדים תופעה טבעית בקרב שומרי מצוות הנזהרים לבל יעברו על מצווה קלה כחמורה. לא תמיד עמד לנגד עיניהם רק השיקול ההלכתי הפורמלי, ולנטיית הלב תפקיד דתי-חברתי חשוב לא פחות מפסק ההלכה.
במקביל מחנכים אנשי ההלכה את הציבור שלא להפריז בצום (ירו', יומא פ"ו ה"ד, מג ע"ד). כך, למשל, היה רבי עקיבא מפסיק את הלימוד ביום הכיפורים ושולח את ההורים להאכיל את בניהם (תוס', יומא פ"ד [ה] ה"ב). הרקע הרֵאלי לכך הוא שהתפילה הסתיימה מוקדם, ויתר היום הוקדש ללימוד. מעניין שהחכם אינו שולח את הנשים אלא את הגברים כדי שיקיימו את המצווה שלא לענות את ילדיהם. כן מסופר על אחד האמוראים שאחרי מוסף היה אומר "מאן דאית ליה מיינוק ייזיל בגיניה" (ירו', שם – מי שיש לו תינוק שילך בשבילו). זו תופעה של מתח דתי בין מנהיגות דתית לבין ציבור שומר מצוות שהרגש הדתי שלו אינו נופל מיראת השמים של רבותיו. מה שהרב מתיר מנימוקים הלכתיים אוסר הציבור על עצמו מתוך יראת שמים ויראת חטא, ללא התחשבות מספקת בשיקול ההלכתי.
בתוספתא מוצגת עמדה נוספת: "רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר חרש שוטה וקטן שקדשו ואחרים רואין קדושן כשר" (פרה פ"ה ה"ז, עמ' 634). עמדתו של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא היא עמדת ביניים מובהקת. מצינו אותה בסדרת מקבילות תנאיות. כך, למשל, במשנת תרומה היא מופיעה בתירוץ הירושלמי שהבאנו, ובמשנת מגילה היא מופיעה במפורש: "ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו" (פ"ד מ"ה). מתוספתא פרה ברור שזו עמדה שלישית, ואין להסביר בה את עמדת רבי יהודה או לצטטה כהגבלה המקובלת על רבי יהודה.