המשנה הקודמת מנתה חמישה פסולים, ועתה היא מסבירה אותם. משנה ב מסבירה את המונח "חירש", משנה ג את ה"קטן". בתוספתא יש הסברים נוספים לתורם את שאינו שלו ולנכרי, הסברים שהבאנו לעיל. ברור שהתוספתא תלויה במשנה א, וכל הפרק הראשון שבה מסביר את משנה א. יתר על כן, אין בתוספתא הסבר או הרחבה לחירש וקטן, זאת משום שבמשנה הם הוסברו, אך יש בה הרחבה של מה שאין במשנה. התוספתא והמשך הפרק במשנה (משניות ב-ג) הם, אפוא, חטיבה אחת של הרחבה והסבר למשנה א, וכאילו העורכים חילקו את הנושאים כך שחלק מהם יידון במשנה וחלק בתוספתא. יש להניח שהמשנה קדמה, והתוספתא בחרה לעסוק בנושאים שהמשנה לא עסקה בהם. אבל מסקנה זו מבוססת רק על הערכה כללית של היחסים בין שני החיבורים הללו. מבחינתו של החומר שלפנינו, ייתכן שעריכת התוספתא קדמה למשנה24את הוויכוח העקרוני סיכמנו במבוא לפירוש המשניות. . עם זאת, דומה שהחומרים במשניות ב-ג קודמים לאלו שבתוספתא. המשניות קצרות ויש בהן הגדרה מדויקת של הנושא, מהו חירש ומהו קטן. בניגוד לכך, בתוספתא יש דיון ארוך עם דוגמאות וסיפורי מעשה. על כן נראה שאכן הכיר עורך התוספתא את כל שלוש המשניות הראשונות וליקט בתוספתא חומרים שאינם במשניות, אך עריכת המשניות הייתה הבסיס שעמד לפניו, ואליו התייחס. עם זאת, בתוספתא תרומות לפרקים הראשונים, ובעיקר לפרק א, יש חומר רב שאין במשנה, ויש להתייחס לתוספתא כאל יצירה עצמאית שיש בה ביטוי לאסטרטגיה של עריכה.
חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום אם תרם תרומתו תרומה – המשנה הקודמת דיברה על חירש סתם, שאינו שומע ואינו מדבר, אבל חירש המדבר לא יתרום לכתחילה, ואם תרם תרומתו תרומה. דינו של חירש זה הוא כאילם, ויידון להלן במשנה ו.
חרש שדיברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר – "בכל מקום" הכוונה גם בסוגיות (משניות או ברייתות) אחרות, וכמובן גם במשנה הקודמת. התלמוד הירושלמי מעיר שאין זה כלל מלא, "דלית כללוי דרבי כללין"25זאת אומרת שאין כלליו של רבי [עורך משנתנו] כללים; לעניין זה ראו עוד במבוא לפירושנו; ירו', מ ע"ג; חגיגה פ"א ה"א, עה ע"ד; יבמות פ"ט ה"ב, י ע"א. , משום שיש עוד הלכות שנזכר בהן חירש והכוונה בהן לחירש המדבר ואינו שומע. למסקנה דומה מגיעות הסוגיות בתלמוד הבבלי והירושלמי למשנת חגיגה המזכירות גם הן שחירש פטור ממצוות ראייה (ראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"א).