משנתנו באה ממקור אחר, היא אינה דנה במקרה בודד כגון שמן על זיתים העתידים להיכתש, אלא נוקטת בלשון של כלל. הנחה זו צריכה להיות הבסיס לפירוש המשנה, זהו פירוש או סיכום השנוי במחלוקת, כפי שראינו וכפי שנראה להלן.
אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו – הכלל הוא שאין תורמים מדבר שלא נגמרה מלאכתו. אין זה משנה האם תורמים על פֵרות במצב דומה או על פֵרות במצב אחר, תמיד אין תורמים אלא מדבר שנגמרה מלאכתו. בעצם זאת הלכה פשוטה וברורה, וזה הכלל האמור במסכת מעשרות (פ"א מ"ה-מ"ח). לפי הפירוט שם, גמר מלאכה הוא סוף שלב האיסוף והכנת היבול לשיווק: צימוקים משיעמיד ערמה, יין משיקפה, כלומר לאחר סיום התסיסה הראשונה בבור, השמן משירד לעוקה, כלומר סוף שלב הבדידה, או לפחות לאחר ששמן רב זב, וכיוצא באלו (שם מ"ו-מ"ז). [ו]לא מדבר שלא ניגמרה מלאכתו על דבר שניגמרה מלאכתו – משפט זה מיותר וניתן להסיקו בקל וחומר, אלא שהמשנה רוצה לפרט את כל המצבים, ולא מדבר שלא ניגמרה מלאכתו על דבר שלא ניגמרה מלאכתו – זה החידוש הגדול והברור מכולם, ואם תרם תרומתו תרומה.
עד כאן המשנה ברורה, אלא שהיחס בינה לבין המשניות הקודמות (מ"ד, מ"ח, מ"ט) בעייתי ביותר. בכל המשניות הקודמות דובר על תרומה מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו (זיתים על שמן, ענבים על יין) או ההפך (שמן על זיתים, יין על ענבים). הרושם שעלה מהמשניות הקודמות היה שהבעיה אינה עצם התרומה מדבר שלא נגמרה מלאכתו אלא בעיה או חשש אחר שגרר תגובה של קנס. ברור שרוח המשניות והנושא הנדון בהן שונה. השאלה היא, אפוא, מה היחס בין משנתנו למשניות הקודמות. נפתח ונאמר שהירושלמי מנסה לצמצם את משנתנו ליין ושמן בלבד (מא ע"א). לא ברור האם כך הוא רוצה לצמצם את כל משנתנו, או רק את ההלכה השנייה (ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו). מכל מקום, בתוספתא נאמר "תורמים מן הערימה על הכרי אבל לא מן הכרי על הערימה" (פ"ג הי"ז). נסביר את ההלכה להלן, אך כבר בשלב זה ברור שהתוספתא מבינה את המשנה כעוסקת גם בתבואה.
זאת ועוד, במשנת מעשרות נקבע שגורנם של פֵרות חל על כל הפֵרות, וניתנות שם דוגמאות רבות, על כן אי אפשר לקבל שהמשנה עוסקת רק ביין ובשמן. לצורך דיוננו אין זה חשוב אם אכן הירושלמי רצה לפרש בצורה מצמצמת או שיש להבינו מעט אחרת כמו שהצענו, חשוב רק שלא זה פירוש המשנה.
בשאלת היחס בין משנתנו למשניות הקודמות יש דיון בירושלמי, אלא שדבריו אינם ברורים. על משנה ד ומשנה ח הירושלמי שואל "תמן תנינן...", מצטט את משנתנו ומסכם "וכא את אמר הכין", ומתרץ או ממשיך שמשנה ד היא "מפני גזל השבט" או "מפני הטורח" ומשנה ח "מפני גדר מי חטאת", כפי שפירשנו85הר"ש למשנה ד מקשה, ובצדק, מה זה משנה מה הסיבה לאיסור, מכל מקום במשנה ד יש מחלוקת אם התרומה מועילה בדיעבד ומשנה י פוסקת בפשטות כבית שמאי. הוא מסביר שדברי האמורא "כאן בגזל שבט" הם המשך השאלה, וזה הנימוק לאיסור במשנה ד, והתירוץ הוא שיש הבדל בין זיתים ויין מצד אחד לשאר הגידולים. . כפי שהזכרנו, הרא"ש מסביר שבמשנתנו נאמר שבדיעבד זו תרומה, ואילו במשניות הקודמות ההלכה אחרת (אין תרומתן תרומה במשנה ד, או תרומה ויחזור ויתרום במשנה ח). פירוש זה אפשרי. אבל גם ניתן לפרש שהמשפט נאמר בניחותא, שם (במשנה י) נאמר כך ואצלנו נאמר כך, הסגנון אחר אך התוכן זהה, והתלמוד ממשיך ואומר את הסיבה להלכה. ואכן אם גדר מי חטאת, למשל, הוא נימוק טוב, הוא חל על כל הפֵרות ואין לתרום ממה שנגמרה מלאכתו על מה שלא נגמרה מלאכתו.
כפשוטה משנה י היא כבית שמאי במשנה ד. הירושלמי והפרשנים לא יכלו לקבל הסבר זה, שכן תמיד הלכה כבית הלל. יתר על כן, הם התקשו לקבל הסבר שמשמעו שמשנה י חוזרת על דברי משניות קודמות. לפי דרכנו שתי השאלות אינן קשות. מצינו משניות רבות שהן כבית שמאי86לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל, ובמהלך פירושנו הצבענו על משניות רבות נוספות כבית שמאי. , ואף מצינו משניות רבות החוזרות על דברים שנאמרו במשניות אחרות, ואפילו במשניות סמוכות. משנה ד מנוסחת ניסוח "קזואיסטי" של מקרה ספציפי, ומשנה י בניסוח כללי. שתי המשניות הובאו על ידי העורך ממשניות קדומות, וצורפו משום שכל אחת מוסיפה מעט על האחרת.
הדיון על משנה ט שונה. "תנינן דבתרה" (שנינו [במשנה] האחרונה), וכאן מצוטטת משנתנו: "והכא לשעבר הא לכתחילה לא? אפילו כתחילה..." (מא ע"א). אפשר לפרש שהדברים נאמרים כשאלה: במשנה י נאמר שלכתחילה אין לתרום ממה שלא נגמרה מלאכתו, ואילו במשנה ט נאמר שתורמים שמן על זיתי מאכל. תירוץ התלמוד הוא שגם לפי משנה י מותר לעשות כן גם לכתחילה, הווה אומר רצוי לתרום ממה שנגמרה מלאכתו, אך התרומה תרומה גם לכתחילה. כך גם יש להבין את משנת מעשרות כפי שנבארה במקומה: מן הראוי להמתין עד שהיין יקפה, אך ניתן להפריש מעשרות כבר מענבים שהבאישו (ראו פירושנו למעשרות פ"א מ"ב). הירושלמי למשנתנו דוחה הסבר זה ומציע שההבדל הוא בסוג הפֵרות.
אם כן, יש להבין שרצוי לתרום רק מפרי שעיבודו הושלם. הוא ראוי למאכל, ובשלב זה מורמות המתנות לכהן וללוי. בפועל התירו חכמים לאכול פֵרות אף לפני שהבשילו. במיוחד נאמרה הלכה זו בשביעית שבה היה מחסור במזון (ראו פירושנו לשביעית פ"ד מ"ז). הצורך לאכול לפני הזמן גרר היתר לכתחילה להרים מתנות בשלב שלפני גמר העיבוד. שלב זה הוגדר במשנתנו ובמקבילותיה. כך, למשל, בזיתי שמן נחלקו האם משיטענו או משיטחנו. על שלב זה דנו המשניות שאסרו להפריש מהטהור על הטמא, משלב עיבוד אחד על משנהו וכדומה. משנה י חוזרת, אפוא, על מה שנאמר במשנה ט, וכפי שאמרנו אין בכך קושי.
בתוספתא שציטטנו (פ"א הי"ז) נאמר שאין להפריש מכרי על ערמה. הכרי הוא ערמת הגבעולים, והערמה היא ערמת הגרעינים, על כן מדובר על הפרשה מפרי שנגמרה מלאכתו על פרי שלא נגמרה מלאכתו. דעה זו חולקת, אפוא, על משנתנו. לדעתה מותר להפריש במקרה זה ואסור להפריש במקרה ההפוך מפרי שמלאכתו טרם נגמרה. התוספתא ממשיכה את הקו של המשניות הקודמות, שאסור לתרום מפרי טוב פחות. זו הלכה שמנוסחת במין מצב ביניים בין הניסוח של משניות ד ו-ח לבין הניסוח של משנה י.
לסיכום, לכתחילה יש להמתין שהפרי יבשיל לחלוטין ויעובד עד תומו, ואז יורמו מתנותיו. בפועל היו שאכלו את פֵרותיהם טרם ההבשלה, והתירו להם להפריש את מעשרותיהם בשלב שבו הפרי נאכל בדוחק והחל עיבודו הסופי. בית שמאי התירו להפריש מסוג אחד על משנהו, ובית הלל אסרו וגזרו קנסות על העושים כן בגלל "גזל השבט", "טרחת הכהן" ו"גדר מי חטאת". לכאורה, אם נימוקים אלו הם כה כבדי משקל צריך היה לאסור הפרשת תרומות ומעשרות מכל פרי שלא נגמרה מלאכתו. ברם, כפי שאמרנו, זו באמת ההלכה העקרונית, אלא שחכמים נסוגו מעט מדרישה זו. הם הבינו שאדם הרוצה לאכול את פֵרותיו מוקדם יותר עושה זאת מסיבות כבדות משקל, בדרך כלל מתוך מצוקה אמִתית. על כן התירו לאדם האוכל את פֵרותיו לפני הזמן להפריש תרומה לפני האוכל (אחרת לא יוכל לאכול מהפרי), אבל אם ממילא הוא אוכל חלק מהפֵרות בזמן, אין סיבה שנאפשר לו לתרום לפני הזמן. תרומה לפני הזמן היא פתח לצמצום חלקו של הכהן ול"דילוג" על חובות טהרה. הווה אומר, בית הלל לא גזרו שאין לתרום מפרי שלא נגמרה מלאכתו, אלא רק גזרו שלא לתרום ממנו על יתר היבול הנאכל בזמנו. על כן לא גזרו במקרה של משנה ט, אף שאלו מינים שונים. משנה י אינה חולקת בהכרח על המשניות הקודמות, אבל בהכרח היא מנוסחת במגמה שונה ומתוך נקודת מוצא שונה. עם זאת, האבחנה בין תרומה במצב רגיל לבין תרומה של אכילת מזון לא מעובד באופן סופי היא ברורה ורֵאלית. אין להבין את משנת מעשרות ללא אבחנה זו, והיא רֵאלית גם בפרקנו, ואינה רק תירוץ לסתירה בין מקורות שונים.
בית שמאי כפרו בכל הגזרות הללו, וכדרכם הם בוחרים בהלכה הפשטנית והאחידה. אם הותר לתרום מפרי שטרם התבשל סופית, או טרם עובד, מותר לתרום ממנו על הכול. עמדתם של בית שמאי תוברר במשנה הבאה (שבפרק הבא). המסורת במסכת אהלות שהבאנו מציגה מערכת שונה המקדימה את ההכשרה לקבלת טומאה לשלב מוקדם יותר.
שאלה אחרת היא כיצד בכלל ניתן לתרום מדבר שלא נגמרה מלאכתו, הרי רק גמר המלאכה טובל למעשרות ותרומה. בעל מלאכת שלמה תולה את הדבר בגזרת כתוב מיוחדת, והרש"ס מסביר שהגזרה היא רק במקרים מיוחדים בגלל "גזל השבט"87הפסד הכהן, ראו הסברנו למ"ד. . לפי פשוטם של דברים מדובר בערמה גדולה שבחלק ממנה נגמרה המלאכה ובחלק אחר טרם הסתיים העיבוד הראשוני. אולי בתאוריה אין להפריש ממה שטרם נגמרה מלאכתו, אבל בפועל היו שהפרישו לפני הזמן, וראו המבוא למסכת. כל ההסברים נכונים, אלא שכל השאלה אינה שאלה. בראשית מסכת מעשרות מופיעה סדרת משניות הקובעת מתי זמן המינימום להפרשת מעשרות. המדובר בקטיף לפני הזמן הרגיל, ודאי לפני גמר הבישול וגמר המלאכה. החובה נובעת מכך שהבעל אוכל מהפרי דרך קבע בבית או בשדה (משנה, מעשרות פ"ד מ"א). במצב כזה אלו פֵרות שלפני גמר מלאכה, אך חייבים כבר במעשרות.
עיקר הדיון היה הרמת תרומה ממה שנגמרה מלאכתו על מה שטרם נגמרה מלאכתו, ואגב כך מצינו שלל עמדות לגבי השאלה מתי יש להרים תרומות וממתי הפרי מקבל טומאה.
1. הפרי נטמא מיד עם הוצאתו מהכרם, או כבר בשעת הבציר (הדוגמה הנדונה היא מכרם ענבים); זו עמדת משנת אהלות. לכך מסכימים גם בית שמאי וגם בית הלל. אבל בית שמאי טוענים שגם הבציר עצמו צריך להיות בטהרה, והענבים מקבלים טומאה ברגע שנבצרו.
2. את התרומות יש להרים לאחר הטחינה, ולכן "אין תורמין שמן על זיתים הניכתשים ולא יין על הענבים הנדרכות" (לעיל מ"ח). בשלב מאוחר יותר הפרי כבר חייב בתרומות, ואין כאן הפרשה מדבר שנגמרה מלאכתו (והתחייב בתרומה) על מה שטרם התחייב בתרומה.
3. את התרומה יש להרים באמצע תהליך העיבוד: "מאימתי תורמין את הגת? משיהלכו בה שתי וערב..." (תוס' פ"ג הי"ב), וכן: "מאימתי תורמין את הזתים? משיטענו, ורבי שמעון אומר משייטחנו..." (שם הי"ג). רק בשלב זה התוצרת מקבלת טומאה.
4. את התרומה יש להרים בסוף האסיף: "מאימתי תורמין את הגורן? משתעקר האלה. כבר מקצת, תורם מן הכבור על שאינו כבור" (שם הי"א). ברייתא זו מצויה ברצף אחד עם שתי הברייתות מהתוספתא שציטטנו, אלא שהן מדברות על תחילת העיבוד (הליכת שתי וערב, טחינה, טעינה) וברייתא זו על סוף האסיף, הצבת הגורן, לפני הדיש. אמנם בתוספתא מוצגות ההלכות ברצף אחד, אך הם שונות זו מזו. במקביל שנינו לגבי זיתים שיש להרים את המעשרות מהמעטן, כלומר ערמת הזיתים בבית לפני תחילת תהליך הבדידה. המקור הבולט ביותר הוא מכתבם של רבן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי, בשלהי ימי הבית שני, ליהודי התפוצות: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו יושבין על גב מעלות בהר הבית ויוחנן סופר הלה88מדרש תנאים לדברים, כו יג, עמ' 176; ירו', מעשר שני פ"ה ה"ד, נו ע"ג, ועוד גרסאות אחדות למינוח זה, וכנראה הכוונה ל"חלה", שהיא כינוי לסנהדרין, או לסופר רשמי אחר. למסורת זו מקבילות מספר, ובמחקר הוקדשו לה דיונים ממושכים שכולם חשובים אך לא לעניין שבשבילו הבאנו את המסורת. להערכתנו בכל המקבילות מדובר על מכתב אחד, והבבלי פירש ששני מכתבים לפנינו. לפניהם, אמרו לו כתוב: לאחנא בני גלילא עילאה ולבני גלילא תחתאה שלמכון יסגא. מהודענא לכון די מטא זמן ביעורא, לאפוקי מעשריא ממעוטני זיתייא. ולאחנא בני דרומא עילאה ובני דרומא תתאה שלמכון יסגא..." (תוס', סנהדרין פ"ב ה"ו, עמ' 416 – לאחינו בני גליל עליון ולבני גליל תחתון שלומכם ירבה. מודיעים אנו לכם שהגיע זמן הביעור, להוציא המעשרות ממעטני הזיתים..."). אם כן, את המעשרות מפרישים מן המעטן. הצבת הגורן היא כמו המעטן בזיתים. כן שנינו לגבי תאנים. בתאנים אין עיבוד של הפרי, ועל כן התרומות מורמות בעת הבאת הפֵרות אל הבית (מעשרות פ"ב מ"א).
5. לכתחילה יש לתרום בסיום העיבוד, אבל בדיעבד התירו לתרום קודם.
הצעה זו מציע הירושלמי (מא ע"א) כפתרון לסתירה בין ההצעה השלישית לבין ההצעה הרביעית ודוחה אותה, ובמקומה מבחין בסוגי פֵרות שונים. לפי דרכנו האבחנה בין מוצרים שונים מעידה על עמדת פשרה בין גישות מנוגדות (הראשונה והרביעית).
6. בסוף גמר המלאכה של כל עבודת האסיף. זו עמדת רבן גמליאל במשנת טהרות (פ"ט מ"א-ומ"ב), וברור ששם גמר המלאכה הוא סיום העבודה של בעל הבית בכל התוצרת השנתית של אותו מין. ממילא לפי שיטתו אין כלל מצב של הרמת פֵרות שנגמרה מלאכתם על אלו שטרם נגמרה מלאכתם.