מבנה המסכת
המסכת כולה עוסקת בדיני תרומות, שהם חלק מדיני מעשרות באופן כללי, ממילא נושאים רבים בה חופפים לאלו שבמסכתות מעשרות ודמאי. ניכר מאמץ מה לתיאום בין המסכתות ולמניעת כפילויות. כך, למשל, אין במסכת שלנו דיונים מאילו פֵרות יש להרים תרומות, שכן נושא זה נדון במסכתות מעשרות ודמאי. עם זאת, יש נושאים החוזרים בשתי המסכתות ואף סותרים זה את זה, כגון הדיון בהגדרת גמר המלאכה המופיע במשנת מעשרות (פ"א מ"ז). אלו, אפוא, שתי עריכות שיש ביניהן מערכת קשרים והיכרות.
החטיבה הראשונה במסכת מתחילה בהכרזה על חמישה שאינם רשאים לתרום (מ"א) וחמישה שאינם רשאים לתרום אבל אם תרמו תרומתם תרומה (מ"ו). בין שתי המשניות הללו, הערוכות ביד אחת, פירוט של אלו שאינם רשאים לתרום. משנה ב מפרטת את דין חרש, משנה ג את דין קטן וכן הלאה. נושאים שאין בהם פירוט במשנה נידונים בתוספתא, ועסקנו בכך בפירושנו. מבנה החטיבה הזאת הוא של כלל שאחריו פירוט סעיפי הכלל.
היחידה השנייה מתחילה במשנה ז של פרק א, עד סוף פרק ב, והיא מפרטת את צורת התרומה, מה ואיך תורמים. גם לחטיבה זו בריח חיצוני, וכל עניין מתחיל במילים "אין תורמין..." (או "אין תורמים"). הסגנון השלילי נועד לחבר חטיבה זו לקודמתה הדנה באלו ש"לא יתרומו" (מ"ו). הקשר בין היחידות בולט עוד יותר, שכן במשנה ו מדובר על אלו ש"לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה", וגם ביחידה השנייה עיקר המחלוקות והדיונים הם סביב שאלה זו, מה הדין במי שתרם שלא כהוגן. מבחינת התוכן המחלוקת העיקרית המבריחה את היחידה היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל, מה מעמדה של תרומה שנתרמה שלא לפי כל כללי ההלכה. למעשה חולקים בית שמאי ובית הלל בשני נושאים: בנושא שבו נקבנו ובשאלה שנייה של תרומה מסוג אחד על השני; שתי המחלוקות אינן נאמרות במפורש במשנה, ואת פירושנו ביססנו על סמך המקבילות.
היחידה השלישית (פ"ג) עיקרה בתרומת טעות או בתרומה שלא הקפידו על פרטי ההרמה שלה, ושוב, הנושא הוא האם תרומתם תרומה או לא, כגון שותפים שתרמו זה אחר זה (מ"ג) או המקדים תרומה לביכורים (מ"ו). עריכת היחידה אינה "מהודקת" ונותרו בה דיונים בנושאי משנה, כגון סדרי קריאת השם (פ"ג מ"ה) או דין הפועלים שאין להם רשות לתרום (מ"ד). נושא אחרון זה, למשל, נגרר מהדיון בראשית המשנה על עבד שתרם בטעות האם תרומתו תרומה.
היחידה הבאה (פ"ד מ"א-מ"ו) ממשיכה לדון בתרומת טעות, אלא שהסטיות מהנושא המרכזי גדולות עוד יותר. שתי המשניות הראשונות עוסקות בהרמת תרומה בחלקים נפרדים28ראו על כך בפירושנו בתחילת מ"א בפרק ד. העלינו שם גם הצעות פירוש אחרות. ; ייתכן שנושא זה בא משום שאף זו תרומה בטעות, שהרי מן הראוי שלא לעשות כן. לאחר מכן נידונות טעויות בהרמת תרומה כשיעור. העורך צירף כאן יחידה עצמאית העוסקת בדין שיעור התרומה. משנה ג פותחת בדין העקרוני (מחלוקת מהו שיעור התרומה), משנה ד דנה במי שטעה והאם תרומתו תרומה, משנה ה דנה בתרומת יתר ומשנה ו בשאלה כיצד יש למדוד את שיעור התרומה. היחידה הובאה בגלל משנה ד המשתמשת במינוח המקובל "אין תרומתו תרומה", ואגבה הובאה יחידה לשמה שהייתה מגובשת וערוכה כמקור עצמאי. אנו רואים בארבע היחידות חטיבה אחת הכוללת את ארבעת הפרקים עד פרק ד מ"ו. עם זאת, ניכר שפרק ג נערך בצורה חופשית יותר, והחצי הראשון של פרק ד הובא ממקור מגובש אחר. היחידה הרביעית היא גם חוליית הקישור לחטיבה הבאה.
החטיבה השנייה: בפ"ד מ"ז מתחילה סדרת משניות העוסקות בתערובת של תרומה. חטיבת התערובת היא עד סוף פרק ה. חוליית הקישור בין דיני תערובת לחטיבה הקודמת היא בעניין השיעור, וזו משנה ז בפרק ד. בעניין זה של שיעור נפתח גם דין התערובת (בכמה מתבטלת תרומה – מ"ז). יש בחטיבה זו שני זוגות של משניות כפולות (פ"ד מ"ח/מ"ט; מ"י/מי"א), שהם חזרה מוכפלת על אותו דין בדוגמאות שונות.
פרק ה הוא המשך אותה יחידה ומציג כמה מההלכות הבסיסיות של דיני תערובת, ביטול ו"העלאה", זאת בהמשך לפרק הקודם. עם זאת, ההלכות הראשוניות הן בפרק ה, ובסידור המקובל כיום היו שונים את פרק ה לפני הפרק הקודם, אבל למשנה עקרונות סדר אחרים. החטיבה מתחילה בדין שיעור תערובת, והדבר נובע בין השאר מהקשר לחטיבה הקודמת, וכפי שאמרנו. ברם יש בכך גם היגיון סידורי, והגיוני להתחיל את דיני תערובת בקביעה באיזו כמות של תערובת תרומה מתבטלת. בדין שיעור תערובת חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע, ואגב כך נמסרה סדרת מחלוקות של שני תנאים אלו. החלק הראשון של היחידה (פ"ד) משקף מחלוקות של בני דור יבנה, ואילו החלק השני (פ"ה) את המסירה של בני דור אושא.
החטיבה השלישית (פ"ו-פ"ח) עוסקת בתקלות שאירעו אגב אכילת תרומה. היחידה הראשונה (פ"ו מ"א - פ"ז מ"ד) עוסקת בדין זר האוכל תרומה. פ"ו עוסק ב"האוכל תרומה שוגג" ורק פ"ז ב"האוכל תרומה מזיד". שני הפרקים ערוכים, אפוא, כתקבולת ניגודית.
השוואת פרק ו לפרק ז
בפרק ו, אחרי ארבע המשניות הללו, המשנה עוברת לדון בדרכי התשלום (ממה מותר לשלם על אכילת תרומה), ואילו המשנה החמישית בפרק ז מנסחת את הכלל המסכם את שני הפרקים. שלוש המשניות האחרונות בפרק ז (מ"ה-מ"ז) חוזרות לדין תערובת שנדון בחטיבה הקודמת, אך הן מציגות גישה הלכתית אחרת (מקלה בהרבה), כפי שהראינו בפירושנו.
נראה, אפוא, שהליבה של החטיבה כוללת את משניות א-ד בפרק ו ואת מקבילותיהן (א-ד) בפרק ז. משניות ה-ו בפרק ו נוספו אגב דין תשלומים, ומשנה ה בפרק ז היא חתימת החטיבה. העורך שיבץ יחידה אחרת של דיני תערובת, אך חש שהן מציגות עמדה שונה מזו של ההלכות בחטיבת התערובת שבפרקים הקודמים, ולכן הפריד ברצף דיני התערובת.
היחידה השנייה עוסקת בתקלות אחרות שאירעו בעת אכילת תרומה, בדין אישה שבעלה הכהן מת (פ"ח מ"א), בדין כל אדם שבאמצע האוכל התגלה לו שאינו זכאי להמשיך לאכול בתרומה (מ"ב) או שבאמצע האוכל התחייב בהרמת תרומה (מ"ג), ובדין תרומה שנפגעה (מ"ד-מ"ח). מכאן המשנה ממשיכה בדין תרומה העומדת להיטמא או ללכת לאיבוד (מ"ט-מי"א). המשנה האחרונה ביחידה זו (מי"א) עוסקת בדין גויים הרוצים לטמא תרומה, ומכאן נגרר דין נערה שהגויים רוצים לטמאה. כפי שהערנו בראשית המבוא טומאת נערה אינה זהה לטומאת תרומה, אבל העורך מבטא בכך מסר משני של משמעות השמירה על טהרת התרומה.
היחידה השלישית כוללת את כל פ"ט ועוסקת בדין גידולי תרומה. כאן אין מדובר במי שאכל תרומה בשוגג, או בתרומה שנפגעה, אלא במי שזרע תרומה (ואין הבדל בין שוגג למזיד).
החטיבה הרביעית (פרקים י-יא) חוזרת לדיני תערובת ואיבוד תרומה. היחידה הראשונה (פרק י) דנה בדין תערובת, אך לא תערובת של אותו מין שבה אחד מבטל את השני אלא תערובת של מינים שונים שניתן לפרק אותה אך נותר בה טעם או טובת הנאה אחרת. היחידה נפתחת בדין תערובת בצל, וחוליית הקישור בינה לבין היחידה הקודמת היא העיסוק בבצל; חסיות בפרק ט ובצל בפרק י. חסיות הוא "שם משפחה" הכולל את הבצל, לפי החלוקה של חכמים. במסגרת היחידה נדונים דיני בצל ועדשים (מ"א), תנור שהוסק בתרומה (מ"ג-מ"ד), דג טמא ודג טהור (מ"ח) ושאלות דומות. המשנה הראשונה בפרק יא היא בבחינת המשך של אותו נושא, אך היא עוסקת במדיניות הלכתית יזומה: לא מה הדין אם אירע מקרה של תערובת אלא מה מותר לערב, והחשש הוא שמא יש בכך איבוד תרומה. בכל מצב, אם עירב הרי התערובת מקבלת את דין התרומה ואין לאכלה אלא בטהרה.
היחידה הבאה (פי"א מ"ג-מ"י) עוסקת באיבוד תרומה, ולמה מותר להשתמש בתרומה. המשנה הראשונה עוסקת בהיתר להכין דבש מתמרים או יין מתפוחים, והחשש הוא שמא יש בכך איבוד תרומה. בכך הקשר ליחידה הקודמת שגם בה עלה נושא זה של איבוד תרומה. בגלל משנה זו גרר העורך את המשנה הקודמת (מ"ב) המזכירה את דבש התמרים, יין התפוחים ושאר מיצי הפֵרות הנזכרים במשנה ג. מ"ב היא אפוא חריג, עוסקת בשאלה מהו משקה המכשיר מזון לקבל טומאה ואין היא שייכת לנושא המשנה אלא נגררת משום שדנים בה באותם מוצרים הנזכרים במשנה הבאה. המשך משנה ג עוסק אף הוא במיצי פֵרות. נמצאנו למדים שהייתה זו יחידה עצמאית וערוכה של משנה קדומה שדנה במיצי פֵרות, והיא שולבה במשנתנו בזכות התחלת משנה ג הדנה באיבוד תרומה.
המשך היחידה עובר לדון בעצם דין איבוד תרומה, מה דינם של גרעינים או עצמות (מ"ד). אגב הגרעינים הובא דין עוקצי התאנים של תרומה, שדינם כתרומה. ניתן היה לנסח את משנה ד במקום בעוקצים בגרעינים או בעצמות, כמו משנה ה: "גרעיני תאנים... של תרומה אסורים לזרים", כשם שמשנה ה עוסקת בגרעינים. אפשר היה גם לנסח את משנה ה ואת משנה ד בעוקצי תרומה. מן הסתם במשנה הקדומה כך היו הדברים כתובים, כלומר שתי המשניות עסקו באותו מקרה. לפי הסבר זה משנה ד יוצרת את התשתית ההלכתית להמשך. עוקצים (וגרעינים) הם תרומה ולכן בא הדיון באיבוד הגרעינים, שהרי בדרך כלל אין אדם אוכל גרעינים (ועוקצים). המשך היחידה עוסק בשאלות דומות של טיפול בתרומה שאגב הטיפול בה נוצר מצב של איבוד תרומה, כגון מגורה שהיו בה גרעיני תרומה ושיש לנקותה (מ"ו) וחבית שנשפכה (מ"ז). היחידה מסתיימת בדין שמן שרפה שהוא שמן שנטמא, ובודקת למה ניתן להשתמש בו.
זמנה של מסכת תרומה
רוב המסכת מכילה חומרים מדור אושא; רבי יהודה נזכר בה 21 פעמים (כגון פ"א מ"ג; פ"ב מ"ב; פ"ב מ"ד), רבי יוסי 11 פעמים (כגון פ"א מ"ג; פ"ג מ"ג; פ"ד מ"ז) ורבי מאיר 6 פעמים (כגון פ"ד מ"א; פ"ו מ"ה; פ"ז מ"ז). בשמו של דור זה נמסרות רוב ההלכות של המשנה, והעריכה מבטאת את השפעתו ותורתו של הדור. אבל יסודות ההלכות לעתים קדומים בהרבה. היחידה השנייה בחטיבה הראשונה מפרטת סדרת מחלוקות שבבסיסן מחלוקת בית שמאי ובית הלל (פ"א מ"ח - פ"ב מ"ו), אבל החולקים במשנה הם מבני דור אושא, אלא שבעזרת המקבילות ראינו שהם מהלכים בשיטת רבותיהם. כמו כן מופיעה בפרק ד סדרת מחלוקות של רבי אליעזר ורבי יהושע ויתר חכמי דור יבנה (פ"ד מ"ה). כפי שראינו לעיל החלק הראשון של החטיבה כולל מחלוקות של בני דור יבנה, והחלק השני משקף את תורתם של בני דור אושא.
במהלך המסכת עוד הלכות של ראשוני דור יבנה רבי אליעזר ורבי יהושע (כגון פ"ו מ"ו; פ"ח מ"ג; פ"ח מ"ה ועוד) ואחרים (כגון פ"ט מ"ב). לעתים אלו משניות בודדות, ולעתים סדרת משניות (פ"ח מ"ח-מי"א), אבל רוב המסכת הוא מתורת דור אושא, ועריכתה מאוחרת לדור זה, ככל הנראה מדור רבי.