הרמת תרומות ומעשרות בחוץ לארץ
נושא זה נדון בהרחבה בנספח למסכת שביעית. כפי שראינו מופיעות בספרות חז"ל שתי עמדות עקרוניות. האחת שכל המצוות חלות רק בארץ, והאחרת שכולן חלות בכל העולם. ההלכה שבמשנה היא בבחינת פשרה בין שתי גישות. כדרכה של פשרה אין בה אחידות, אין בה היגיון משפטי ואין היא מוסכמת על הכול. אי ההסכמה בולט בעצם החלוקה, ובמיוחד בדיון בחריגים (ערלה וכלאיים, כפי שנראה במבואנו למסכתות אלו). זאת ועוד; ההלכה לא הייתה לכידה ושיטתית, והשאלה האם להחיל מצווה מסוימת גם בחוץ לארץ התבססה גם על שיקולים ייחודיים לכל מצווה, החל משיקולי כלכלה וכלה בשיקולי יוקרה לאומית.
היחס לתרומה
מבחינה הלכתית התרומה נחשבת לקודש אף שמעמדה נחות משל קודשי המקדש, אפילו קודשים קלים, שכן ניתן לאכול את התרומה בכל מקום וגם נשים וקטנים אוכלים בתרומה ובתנאי שיהיו טהורים. בפועל ניתן להבחין ביחס מחמיר מאוד לתרומה. כוהנים נהגו לטבול לפני אכילת תרומה, אף אם ראו עצמם טהורים23ראו פירושנו לברכות פ"א מ"א. , כמו כן מצינו החמרות יתר חסידיות. הווה אומר, ההלכה פטרה ממעשרות ומתרומה או התירה לאכול תרומה במצבים מסוימים, והציבור נהג להחמיר. כך, למשל, לפי ההלכה בהמה רשאית לאכול מזון לא מעושר (משנה, דמאי פ"א מ"ג), אבל בירושלמי ובמדרשים מסופר על פרתו של אלעזר בן יאיר, שהיה חסיד ידוע, שלא אכלה אוכל שאינו מעושר. במקורות מובאים שני סיפורים, הראשון שלא אכלה אוכל שאינו מעושר והשני שאפילו דמאי לא אכלה, אף שפועליו של החסיד האכילוה דמאי (לפי משנת דמאי). הסיפור השני הוא פיתוח של הראשון, והוא שוב מעיד שהיו שהחמירו יותר מההלכה וחייבו מעשר ודאי. אלו סברו שאוכל בהמה פטור מדמאי, והיו גם גישות שהחמירו עוד יותר. הווה אומר, בציבור רווחו דעות מחמירות שההלכה דחתה אך נותרו להן בספרותנו שקיעין24ירו', כא ע"ד - כב ע"א; בבלי, חולין ז ע"א; בראשית רבה, פס' ח, עמ' 650-648. .
לפי ההלכה יש גידולים הפטורים ממעשרות, אך היו שהחמירו והפרישו מהם מעשרות, ובעיקר תרומות25ראו פירושנו לדמאי פ"א מ"א. . חומרות דומות שאין להן בסיס משפטי העלינו בפירושנו למשניות אחרות. כך, מי ששתל שתילי תרומה החמירו וחייבוהו לקצוץ פעמיים את ראשית הצמיחה של העץ (ראו פירושנו לתרומות פ"ט מ"ז). היו שחייבו מעשר מזרעים (פאה פ"א מ"ו); במשנה אחרת (פ"ה מ"ב) מובאת מחלוקת רבי אליעזר (המחמיר) וחכמים, ואף שההלכה נקבעה כחכמים, בפועל מצינו שנוהגים כרבי אליעזר מתוך חומרה. דוגמה אחרת היא המדרש הידוע המתאר את עשו כמי שמפריש מעשר ממלח: "ולא היה יודע שיצא לתרבות רעה, שהיה עשו בא ושואל את אביו מים ומלח צריכין מעשר או לאו, והיה יצחק אומר ומה מים ומלח הוא רוצה לעשר, שאר מעשרות על אחת וכמה"26פסיקתא דרב כהנא, נספחים פ"א, עמ' 447; תנח', תולדות ח. . המדרש מתאר את דמותו של מתחסד בן זמנו של המדרש. במקרה זה מדובר במעמיד פנים, אך הוא מתחזה לדמות קיימת של מתחסד שלדעת חז"ל זו חסידות יתר.
עד מתי שמרו על מצוות תרומה?
לפי ההלכה אי אפשר לאכול תרומה אלא בטהרה. על כן, בעת שבטלה שמירת טהרה הפכה הרמת התרומה למעשה שאין בו נתינה לכהן. עדיין בעל הבית צריך להרים את תרומתו, אך עליו לשרפה ואין הוא יכול לתתה לכהן. באותם ימים הייתה הרמת תרומה בארץ דומה לזו שנהגה בבבל, כמו שאמרנו לעיל. העדות האחרונה לנתינת תרומה לכהן, וממילא גם לשמירת טהרה, היא בספרות המעשים27ניומן, מעשים, מעשה נב, עמ' 140; מעשה כט, עמ' 128. . ספרות זו נערכה אי שם בין המאות השישית והשמינית, ואי אפשר לדייק יותר ולקבוע עד מתי נהגה המצווה במלואה. בדוחק אפשר להסביר שהתרומה ניתנה לכהן על מנת שיאכיל את בהמתו (שלא בטהרה – משנה, תרומות פי"א מ"ט), זאת אף שהיו שהחמירו גם בזאת וסברו שאסור לתת תרומה לבהמה (תנא דבי אליהו, יד, עמ' 67). עם זאת, בהמה עשויה ליהנות רק מחלק מהתרומה (חיטה ודגנים, אך לא מזיתים או ענבים), ובכלל קשה לצמצם מימרה כללית למקרה כזה בלבד. יתר על כן, מההלכות בספרי המעשים אנו שומעים על כהן המוכר את תרומתו לשם חולין, ואם כן מדובר באוכל לאדם שאין לתתו לבהמה, אחרת אין בכך איסור. דומה, אפוא, שבארץ ישראל היו שהמשיכו לשמור על טהרה ועל מצוות תרומה גם לאחר הכיבוש הערבי.