תרומה ושימושיה
מצוות הפרשת תרומה זוכה, כבר במשנה, לפירוט מעבר למקובל. חכמים מבחינים בסדרת שלבים שכל אחד מהם חיוני וצריך להתאים לחבריו. המפריש צריך להתכוון ("מחשבה"), להצהיר בפועל (ראו פירושנו לפ"א מ"א; פ"ג מ"ח), לקרוא שם, כלומר להקדיש חלק מהפֵרות, וחכמים נחלקים אם די בהצהרה כללית או שצריך לייחד מקום לפֵרות תרומה (בצפון הכרי או בדרומו, פ"ג מ"ה), להפריש, כלומר להוציא את התרומה מהערמה ולתתה לכהן או ללוי. כל אחד מהשלבים עומד בפני עצמו וניתן לבצעו ללא קשר לשלב הבא. דומה שאין עוד מצווה שזכתה ל"פירוק" לחלקים כה מורכבים. כך למשל, יש לשבת בסוכה, וחכמים קבעו אולי20בפירושנו לסוכה פ"א מ"א ראינו כי יש מחלוקת בדבר. שגם הבנייה היא מצווה וצריך לבנותה לשם מצווה (ראו פירושנו לסוכה פ"א מ"א). כך גם לגבי נטילת לולב (קניית הלולב והתקנת האגד היא מצווה), ואולי גם מצוות אכילת מצה (שהמצה צריכה להיאפות לשם מצה). בכל אלו נחלקים חכמים האם התקנת מכשיר המצווה היא מצווה כשלעצמה. במצוות אחרות ברור שמכשיר המצווה אין לו מעמד עצמי. כך, למשל, אין מצווה להתקין שופר או להטיל ציצית בבגד. במקביל אנו יודעים שמצוות צריכות כוונה (ראו פירושנו למגילה פ"ב מ"א).
ברם, אפילו אם התקנת מכשיר המצווה היא מצווה כשלעצמה, הרי שאין פירוט כה מורכב ואין צורך בהצהרה בפה שהמבנה הוא לשם סוכה. אין הבחנה בין ההקדשה ומעשה המצווה ואבחנות כיוצא באלו. בהפרשת מעשרות חכמים מבחינים בין השלבים הללו, וההצהרה היא מצווה כשלעצמה כמו קריאת מגילה.
התרומה היא בבחינת "נכסי כהן" (משנה, חלה פ"א מ"ט; ביכורים פ"ב מ"א), כלומר הוא רשאי להשתמש בה כרכושו לכל דבר, ובלבד שיאכל אותה בטהרה. מותר לו למכור אותה לכהן אחר, או לשלם בה חוב, ושוב התרומה נותרת בקדושתה לכל דבר. כאמור, גם בני הבית של הכהן התלויים בו אוכלים בתרומה (בנים, בנות לא נשואות, נשים). הלכות רבות עוסקות בזכותה של האישה לאכול בבית אביה הכהן או בבית בעלה הכהן. תרומה שנטמאת אסורה באכילה ומותרת בהנאה. ברוב הפֵרות לא הייתה אפשרות להשתמש בתרומה שנטמאת, שכן האכילה היא דרך ההנאה היחידה בפֵרות, אבל בשמן תרומה ניתן להשתמש להבערה, והכהן רשאי היה אף לאפשר לבני ביתו שאינם כוהנים להשתמש בתאורה של שמן שרפה, ובלבד שבעקיפין ייחשב הדבר כהנאתו (פי"א מ"י, וראו פירושנו לה).
במקורות מצויים תיאורים על הווי אכילת התרומה בבתי הכוהנים שבארץ ישראל. לפנות ערב טבלו הכוהנים. גם מי שהיה טהור טבל, ומכאן שהייתה זו טבילה לקדושה ולא טבילה הבאה להיטהר מטומאה. סעודת הכוהנים נחשבה למעין סעודת קודש, הקרבת קרבן בזעיר אנפין. המשנה הראשונה בברכות תולה את זמן קריאת שמע בזמן ש"הכהנים נכנסים לאכול בתרומתן". בפירושנו למשנה התחבטנו מדוע ראו חכמים לנקוב בתיאור זמן חריג זה ולא דיברו על הערב שמש, שקיעת החמה או הגדרות דומות, ומסקנתנו הייתה שכנראה נועדה הגדרת הזמן במשנה לבטא מסר רעיוני. הכוהנים טובלים כדי לאכול את סעודת הקודש של הקרבן. בעיירות ישראל, אחר החורבן, אכלו הכוהנים תרומה ולא קודש, אך הסעודה היא עדיין סעודת הקודש. הגדרת הזמן במשנה מבטאת תפיסה רעיונית שקריאת שמע היא כעבודת ה' במקדש. חכמים עמלו לקשר בין קריאת שמע (ותפילה) ובין עבודת המקדש. קריאת שמע של שחרית מתוארת כחלק מעבודת הכוהנים במקדש21תמיד פ"ה מ"א, וראו דיוננו עליה להלן פ"ב מ"א. , וזמנה נקבע בהתאם לעבודת המקדש. אם אכן הפירוש נכון הרי שזה מקרה מיוחד בו המשנה מתנסחת לפי קוד ספרותי-רעיוני סמוי. עריכת המשנה, והגדרות ההלכה שבה, מבטאות מסר רעיוני, ונועדו ליצור אצל הלומד תחושה, בלתי מודעת, של קִרבה בין עבודת המקדש לבין עבודת ה' הפרטית של כל אדם. על רעיון זה מעיד הסיפור הבא: "מעשה ברבי טרפון שלא בא אמש לבית המדרש. לשחרית מצאו רבן גמליאל, אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: עבודה עבדתי. אמר לו: כל דבריך אינן אלא דברי תימה, וכי עבודה בזמן הזה מנין? אמר לו: הרי הוא אומר: 'עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם והזר הקרב יומת' (במדבר יח ז), עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש" (בבלי, פסחים עב ע"ב - עג ע"א). אין לסיפור מקבילה ארץ-ישראלית, אך כאמור הרעיון נרמז כבר במשנה.
התרומה הגיעה לכל כהן באשר הוא כהן. בעיירות ישראל פעלו בתי דין ליוחסי כהונה שבדקו מקרים שהתגלה בהם ערער על הייחוס המשפחתי. בספרות חז"ל יש ביטוי לתביעה להעדיף כוהנים שהם חברים, או תלמידי חכמים22ראו בהרחבה בנספח למסכת שקלים. . זו תביעתם של חכמים להשתלב בין מקבלי התרומות, מבלי שפגעו, כמובן, בצד ההלכתי שרק כוהנים רשאים לאכול בתרומה.