ויקרא כב ד-טז
איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע. או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו לכל טמאתו. נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני ה'. ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללהו אני ה' מקדשם. וכל זר לא יאכל קדש תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש. וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו. ובת כהן כי תהיה לאיש זר הִוא בתרומת הקדשים לא תאכל. ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל וכל זר לא יאכל בו. ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו עליו ונתן לכהן את הקדש. ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'. והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם כי אני ה' מקדשם.
במדבר יח ח
וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומֹתי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם.
במדבר יח יא
וזה לך תרומת מתנם לכל תנופת בני ישראל לך נתתים ולבניך ולבנֹתיך אתך לחק עולם כל טהור בביתך יאכל אֹתו. כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים.
במדבר יח כא-לב
ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבֹדתם אשר הם עֹבדים את עבֹדת אהל מועד. ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אהל מועד לשאת חטא למות. ועבד הלוי הוא את עבֹדת אהל מועד והם ישאו עֲוֹנם חקת עולם לדֹרֹתיכם ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה. כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה. וידבר ה' אל משה לאמר. ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרֵמֹתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב. כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרֹתיכם אשר תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. מכל מתנֹתיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו. ואמרת אלהם בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גרן וכתבואת יקב. ואכלתם אֹתו בכל מקום אתם וביתכם כי שכר הוא לכם חלף עבֹדתכם באהל מועד. ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו.
דברים פרק יב ה-ו
כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשִכנו תדרשו ובאת שמה. והבאתם שמה עֹלֹתיכם וזבחיכם ואת מעשרֹתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבֹתיכם ובכֹרֹת בקרכם וצאנכם. ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלהיך.
מלאכי ג ח-יא
היקבע אדם אלהים כי אתם קֹבעים אֹתי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה. במארה אתם נֵאָרים ואֹתי אתם קֹבעים הגוי כֻלו. הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארֻבות השמים והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די. וגערתי לכם באֹכֵל ולא ישחִת לכם את פרי האדמה ולא תשכל לכם הגפן בשדה אמר ה' צבאות.
נחמיה י לה-מ
והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבתינו לעתים מזֻמנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה. ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל פרי כל עץ שנה בשנה לבית ה'. ואת בכֹרות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה ואת בכוֹרי בקרינו וצאנינו להביא לבית אלהינו לכהנים המשרתים בבית אלהינו. ואת ראשית עריסֹתינו ותרומתינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלהינו ומעשר אדמתנו ללוים והם הלוים המעשרים בכל ערי עבֹדתנו. והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים והלוים יעלו את מעשר המעשר לבית אלהינו אל הלשכות לבית האוצר. כי אל הלשכות יביאו בני ישראל ובני הלוי את תרומת הדגן התירוש והיצהר ושם כלי המקדש והכהנים המשרתים והשוערים והמשֹררים ולא נעזֹב את בית אלהינו.
מצוות התרומה היא חלק ממצוות מעשרות, ובה נרחיב במסכת מעשרות. נפתח בהצגת המערכת ההלכתית המקובלת בספרות חז"ל. לפי פרשנותם של חכמים, שלושה מעשרות ושתי תרומות הן:
תרומה גדולה – ניתנת לכוהנים, ונדון בה במבוא למסכת. שיעורה, לפי חז"ל, אחד מארבעים או אחד חלקי שישים, אך מדין תורה שיעורה בכל שהוא.
מעשר ראשון – ניתן כל שנה ללוויים, חובת הבעל להרים את המעשר וחובת הלוי להרים ממנו תרומת מעשר (להלן). המעשר הוא חול (להוציא את תרומת המעשר). ממילא, אם אכל הבעל בעצמו את המעשר עבר על מצוות הרמת מעשרות, והוא חייב ללוי חובת ממון, אך לא אכל קודש.
תרומת מעשר – מה שמרים הלוי, כלומר מעשר מן המעשר, ודינו קודש כתרומה.
פֵרות שלא הורמו מהם מתנות הם טבל, וההלכה ברורה: "האוכל את הטבל, אפילו אינו מחוסר אלא תרומה גדולה בלבד, מעשר ראשון, ומעשר שיני, ואפילו מעשר עני, הרי זה חייב" (תוס', מכות פ"ד ה"ד, עמ' 442). בפועל יש בספרות חז"ל גם קולות המקלים בעונש, אך האיסור ברור.
בספרות ימי בית שני תופסת חובת הפרשת תרומות ומעשרות מקום מרכזי. כמעט אין חיבור שאין בו אזכור למצוות אלו, וניכר שאלו היו חשובות לסופרים ולקוראים. פילון מדבר על המצוות הללו פעמים רבות1על מתנות כהונה באופן כללי ראו על החוקים, א 75-68; מעשרות – על החוקים, א 131; על המידות הטובות, 95; תרומות – על החוקים, ד 97; שביעית – על עשרת הדברות, 162; על החוקים, ב 71; על החוקים, ד 215; על המידות הטובות, 97; שמיטת כספים – על החוקים, ב 71; עומר – על עשרת הדברות, 160; על החוקים, ב 176-17; ביכורים – על עשרת הדברות, 161; חלה – על החוקים, א 131; כלאים – על החוקים, ד 211-203 (כל סוגי הכלאיים); בכורות – על החוקים, א 135. , וכן יוספוס2שביעית – קדמוניות, ג 281; יא 338; שם 343; יב 378; מלח', א 39; קד', יג 343; יד 206-202; שם 476; טו 7; מעשרות – נגד אפיון, 188; חיי יוסף, יב; חיי יוסף, טו; קד', ד 205; קד', יא 182; קד', יד 245; קד', כ 181, שם 207-206; כלאים, קד', ד 208; ערלה, קד', ד 220; כרם רבעי, קד', ד 227; כלאים, קד', ד 228; לקט ופאה, קד', ד 231; מעשר שני, קד', ד 241-240. וסופרים אחרים. בעל ספר טוביה, למשל, רוצה להדגים את צדקותו וטוען שהפריש מעשרות כהלכה (טוביה א ה-ח). ברור שבעיני המחבר הפרשת מעשרות היא מאפיין של חיי צדקות כהלכה. בנוסף לכך הוא מזכיר את הנאמנות למקדש (שהפרשת מעשרות היא ביטוי לה), ואת אכילת לחם גויים. לעומת זאת אין הוא מזכיר מרכיבים נורמטיביים אחרים כשמירת שבת, פסח או מצוות מרכזיות אחרות. כל זאת מראה שלפנינו עדות לרגישות המיוחדת של שכבת הכוהנים והמנהיגות היהודית לשאלת המעשרות. עבור הכוהנים הרמת מעשרות אינה רק מצווה אלא צורך חברתי קיומי, והמקורות, המקורבים למנהיגות הכוהנית, היו ערים במיוחד למצווה זאת. ייתכן גם שריבוי העדויות מלמד שהפרשת מעשרות לא הייתה מקובלת על הכול ורבו הנמנעים מלהרים מעשרותיהם. מצב זה יצר לחץ כלכלי שביטוי לו הן המימרות הרבות בנושא.
כפי שנראה במבוא למסכת מעשרות, בספרות החיצונית מצויות עדויות רבות על הרמת מעשרות ותרומות. לכך מצטרפות העדויות הארכאולוגיות. המשנה מדברת על כלים שבהם נמצאו פֵרות ועליהם סימוני אותיות. אם כתובה עליו האות ק – הרי הוא כלי של פֵרות המוקדשים לקרבן (או לקודש), מ - הם פֵרות מעשר, ת - אלו פֵרות תרומה וכיוצא בהם (משנה, מעשר שני פ"ד מי"א). כלים מעין אלה נמצאו במצדה, שברי כדים שעליהם היה חרות: " מעשר כהן", כלומר תרומת מעשר, ת (תרומה), ט (טהור), או "טהור לקודש", "טוהר לקדש" וכיוצא בהם3ידין ונוה, מצדה I, עמ' 39-26. . חרותות אלו הן העדות האפיגרפית למשנה (איור 1).
מקור המילה "תרומה" הוא במקרא, אלא שבמקרא המונח כללי ומבטא חובת נתינה באשר היא. שורש המילה הוא "הרם" ומשמעו הַפרש, ובעיקר להפריש קודש4ראו מלאכת שלמה לפ"א מ"א שהתדיין בכך ארוכות. . "תרומה גדולה" היא המונח לתרומה הניתנת מכל היבול, בניגוד לתרומת מעשר הניתנת מן המעשר בלבד. בפועל, מבחינת ההלכה שתי התרומות הן קודש וחלות עליהן אותן הלכות.
את התרומה יש לאכול בטהרה וכל כהן רשאי לאכלה, ובכלל זה נשים וילדים.
כפשוטה, מצוות תרומה היא מן התורה, כמו יתר המצוות התלויות בארץ. אבל בספרות, ובעיקר בתלמוד הבבלי, מופיעה גם טענה שהמצוות הכתובות בתורה בטלו עם הגלות וחזרו רק עם החזרה לארץ. יש גם הטוענים שחזרה זו לא הייתה מעצמה, אלא פרי מעמד שבו קיבלו אותן הציבור על עצמם, וממילא מעתה הן חלות מדרבנן בלבד. אנו נבחן שאלה זו בהרחבה במבוא למסכת מעשרות, ונראה שהטיעון מופיע רק במסגרת דיאלקטיקה פנימית, ובדרך כלל ברור לכול שחובת מעשרות היא מהתורה. הדיונים נסובים על מעשרות, ומן הסתם חלים גם על חובת התרומות. לעתים נאמר הדבר במפורש (בבלי, פסחים מד ע"א; יבמות פב ע"א, והשוו בבלי, פסחים קטז ע"א). תרומה מדרבנן ממעיטה מערך המצוות ומשתלבת בתפיסה שמצוות התלויות בארץ חלות גם בחו"ל וערכן דרמטי פחות.