על-פי כתב-יד קופמן
אגב רשימת הנקברים המשנה מוסיפה גם את רשימת הפריטים שאם נפסלו נשרפים.
אילו הן הנשרפין חמץ בפסח ישרף – כאמור במשנת פסחים פ"א מ"א, ותרומה טמאה – שנטמאה (פסחים פ"א מ"ז, וראו פירושנו לה), העורלה – שנקטפה, תשרף – במקבילה בערלה (פ"ג מ"א) "תדלק". שם מדובר בבגד שארגו בצבעי ערלה, ובהחלט ייתכן שהצמחים עצמם די בעקירתם. משנתנו מתעלמת משאלה אפשרית זו, ואף אינה משתמשת במינוח "ידלק" שבמסכת ערלה.
וכלאי הכרם – לאחר שנעקרו, את שדרכו להישרף ישרף ואת שדרכו להיקבר יקבר – את שני אלו אין חובה דווקא לשרוף, אלא משמידים אותם בדרך הרגילה בחולין. כפי שנראה להלן הייתה מחלוקת עקרונית האם ייקברו או יישרפו, לפיכך מתבקשת ההשערה שבעבר כל אחד הושמד כדרכו, כלומר בדרך השימוש הרגילה שלו. בגדים ואוכל נשרפו, בשר נקבר וכן הלאה. בשלב שני בבית המדרש ניסו להפוך את הנוהג החופשי לחוק, והתפתחה מחלוקת. מדליקין בפת ובשמן שלתרומה – משתמשים בהם כחומר בעירה ולהצתת האש, שהרי יש לשרפם. אסור לבזבז תרומה (גם אם נטמאה), אבל השרפה הנדונה כאן אינה השמדה אלא מצווה של כבוד. "ישרף" הוא אפוא טקס לכל דבר. גם כאן התוספתא מסבירה: "כיצד שורפין? יין ושמן היו נותנין אותן על גבי מדורה כמות שהן. פסולין קדשים קלים ואימורי קדשי קדשים שנטמאו בחוץ, והפסח שיצא רובו, שורפין אותן לפני הבירה מעצי המערכה" (פ"ד הי"ז, עמ' 556). שרפה לפני הבירה היא בבית הדשן או לידו, והיא טקס מטקסי המקדש5ראו הסברנו לפסחים פ"ג מ"ח; פ"ז מ"ח., כפי שנבהיר במשנה הבאה. התוספתא מדברת על שרפה פומבית במקדש, והמשנה בתנאים שלאחר החורבן.
רשימת הנשרפים ארוכה הרבה יותר, ואף אנו הזכרנו מעט מהם במהלך הדיון. הרשימה היא אפוא חלקית, כמרבית הרשימות במשנה. במקרה זה אורך הרשימה נקבע, כאמור, על ידי מטבע הלשון הסגנוני.