על-פי כתב-יד קופמן
אחד קודשי מזבח [ו]אחד קודשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה – אבל מקדישין אותן הקדש עילוי – כאמור לעיל (פ"ה מ"ג), שם התעוררה מחלוקת האם מותר להעלות "הקדש עילוי". במשנה הראשונה בפרק ה נדונה מחלוקת האם מותר להקדיש בכור בבטן אמו, והסכמה שאין להקדיש בכור חי, אבל הייתה הסכמה שמותר להקדיש סתם ולד בעודו עובר. לעומת זאת במשנה ג המחלוקת נסובה על "הקדש עילוי", האם מותר לשנות מהקדש קל להקדש חמור. גם במשנה ג הייתה הסכמה שאסור לשנות מקדושה לקדושה, אבל המחלוקת הייתה על הקדש עילוי. הקדשת בכור לעולה היא ריכוז של שתי המחלוקות ושלושת הנושאים (הסכמה על הקדשת עובר, מחלוקת על הקדש עילוי ומחלוקת מיוחדת על עילוי בכור).
ממשנת ערכין משמע שמותר להעלות את רמת ההקדש (הקדש עילוי): "אם כן למה נאמר 'כל חרם קדש קדשים הוא לה' ', שהוא חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים" (פ"ח מ"ו). ההחרמה היא רמת קודש גבוהה יותר וההקדש חל על קודשי קודשים כגון על עולה, וכמובן גם על קודשים קלים (בהמה שיועדה לשלמים)2החרם הוא הקדשה לכוהן/כוהנים. "אלו הם חרמים, האומר 'חרם זה לכהן'. אלו הם הקדשות, האומר 'הקדש זה לבדק הבית' " (תוס', פ"א ה"ה, עמ' 551). . המשנה הבאה בערכין מסבירה מה משמעות ההלכה (בסוגריים מרובעים מילות הסבר שלנו): "מחרים אדם את קדשיו, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים. אם נדר נותן את הדמים, אם נדבה נותן את טובתו [מחיר השור]. [אם אמר:] 'שור זה עולה', אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה, שאינו רשאי [שלא להעלות לעולה]. הבכור בין תמים בין בעל מום מחרימין אותו. כיצד פודין אותו? הפודין אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו [שהוא כוהן, אם בתו התחתנה עם כוהן, או שאחותו התחתנה עם כוהן]. רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר 'תקדיש' וכתוב אחר אומר 'אל תקדיש'. אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר 'אל תקדיש', ואי אפשר לומר אל תקדיש שכבר נאמר 'תקדיש', אמור מעתה מקדישו אתה הקדש עילוי ואין אתה מקדישו הקדש מזבח" (שם מ"ז). אם כן מותר להקדישה הקדש עילוי. משמעות ההקדש היא שאומדים מה ערכו של הקרבן. לקרבן שלמים מחיר של אותה כמות בשר שניתנת לאכילה לבעלים. בבכור המחיר הוא "טובת ההנאה" שיש לבעלים תמורת זכות ההחלטה למי לתת את הבכור. חכמים יודעים שבפועל לבעלים יש טובת הנאה מהכוהן, אם הוא קרוב משפחתו או אפילו זר לו; אף על פי שאין לגבות מחיר עבור הבכור, יש כאן טובת הנאה חברתית שניתן לתרגמה בצורה כלכלית. את הסכום הזה הוא חייב "להחרים", כלומר לתת לכוהנים. רבי ישמעאל מוצא לכך דרשה שאסור לשנות, אך מותר להקדיש הקדש גבוה יותר, וכן בספרי דברים. עם זאת, במדרש התנאי מוטלת הגבלה: "אמור מעתה מקדישו אתה הקדש עילוי, ואין אתה מקדישו] הקדש מזבח. יכול אף הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח? תלמוד לומר 'בכור', מה בכור מיוחד הקדש מזבח [אף כל הקדש מזבח]" (קכד, עמ' 182-183) – אם כן אין להקדיש הקדש עילוי בקודשי בדק הבית, שכן אין זה עילוי אלא שינוי ייעוד. מימרה זו סותרת את משנתנו.
המדרש ממשיך: "או דבר שאתה למדו לדרך אחד, אתה למדו לכל הדרכים שיש בו. מה בכור מיוחד שהוא קדשים קלים ונאכל לשני ימים ונוהג בבקר ובצאן, אף אני איני מרבה אלא כיוצא בו. מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ושל צבור?3שמותר לשנותם להקדש עילוי? תלמוד לומר 'בקרך וצאנך תקדיש' 'לא תעבוד ולא תגוז' לא יצא בכור אלא ללמדך מה בכור מיוחד שהוא הקדש מזבח יצא הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח" (שם).
בתוספתא למסכת שלנו שנינו: "אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים אין רשאי להמיר בין בחול בין בשבת. אין משנין אותן מקדושתן, אפילו מקדושה קלה לקדושה חמורה, ואין צריך לומר מקדושה חמורה לקדושה קלה" (פ"א ה"ג, עמ' 551). עד כאן זו ההלכה המוסכמת המדברת על קודשי מזבח, זאת משום שהמונחים "קודשים קלים" ו"קודשי קודשים" הם מונחים של קרבנות, כלומר קודשי מזבח. בהמשך שם: "אמר על הבכור על השלמים הרי אלו עולה, לא אמר כלום. ואין צריך לומר 'לעולה הרי זה בכור' – והרי זה שלמים. מחרימין אותן ומקדשין אותן הקדש עילוי" (שם ה"ד). ברישא נאמר שאין לשנות מקדושה לקדושה אפילו הקדש עילוי (משלמים לעולה), אבל מותר להקדיש לחרמים שהם רמה גבוהה יותר של הקדש. כאן הביטוי "הקדש עילוי" מצטמצם להחרמה בלבד ואינו כולל את ההבדל שבין שלמים לעולה. מסקנה זו עולה גם מבבלי, בכורות נג ע"א. בבבלי שלנו גם עמדה שאין להחרים קודשי מזבח: "אמר רב הונא: קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים – לא עשה כלום"; הגמרא מקשה: "מיתיבי, קדשי בדק הבית שהתפיסן, בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים – לא עשה כלום; חרמי כהנים שהתפיסן, בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית – לא עשה כלום. הא קדשי מזבח שהתפיס לחרמי כהנים – מה שעשה עשוי" (לב ע"א). לפי הברייתא בעצם כל שינוי (מקודש לקודש) נאסר, אבל במקום להשתמש בברייתא זו כקושיה על הדעה שמותר לשנות הקדש עילוי האמורא מקשה בנוסח שלפנינו על העמדה שאין להקדיש הקדש עילוי קודשי מזבח, משום שאינם ברשימה שבברייתא. כפשוטן לפנינו דעות אחדות:
א. אין לשנות קדושה בשום מצב (הברייתא בבבלי – רבי יוסי במשנה פ"ה מ"ג).
ב. מותר לשנות להקדש עילוי (כולל שלמים לעולה) – רבי מאיר לעיל פ"ה מ"ג, משנת ערכין.
ג. מותר לשנות הקדש עילוי אבל רק קודשים להחרמות (תוספתא ערכין ותוספתא תמורה).
ד. הקדש עילוי הוא רק בבדק הבית ולא בקודשי מזבח (ספרי דברים).
ה. מחלוקת מיוחדת על בכור, שקדושתו אינה נובעת מהחלטה (הקדשה) של אדם אלא היא מצב "ביולוגי".
דיני בדק הבית ירוכזו ויופיעו, אם יזכנו החונן לאדם דעת, במבוא למסכת מעילה.
מחרימין אותן – החרם קדוש מהקדש מזבח ומהקדש בדק הבית ולכן זה הקדש עילוי. אי אפשר שלא להעיר שקודשי בדק הבית הם אינטרס של המנגנון הכוהני המתמודד עם תחזוקת הבניין ופארו. קודשי מזבח הם אינטרס דתי (של כוהנים ושל העם), זו מטרת המזבח והמקדש, אבל מבחינה כלכלית זה בזבוז. חרמי כוהנים הם אינטרס כלכלי של הכוהנים ובעיקר של ראשי הכוהנים, המצליחים, באופן טבעי, להשתלט על משאבים כאלה. איננו רוצים לרמוז שבשיקולים השונים התערבו גם שיקולים כלכליים; אנו מניחים שהחלטות נפלו בתום לב. נסתפק בכך שניסיוננו כבני אנוש מלמד שבחברות דתיות רבות, בזמן שהציבור נשאר דבק באמונתו, המנהיגות מנצלת את הדבקות (גם?) למטרות של העצמה כלכלית. במקרה זה ההחלטה שחרמי כוהנים הם הקדושים ביותר מסייעת למנגנון המקדש. איננו יודעים מי היה כאן הגורם המחליט: הממסד הצדוקי או חכמים. בתנאים של ימי בית שני הצדוקים הם נציגי הממסד, ואילו את הציבור ייצגו חכמים יותר מאשר הכוהנים הצדוקים. הכוהנים הצדוקים רצו מן הסתם להפנות משאבים לבדק הבית, ואילו נציגי הציבור היו, מן הסתם, מעוניינים יותר בקרבנות הישירים. עם זאת אין בידינו מידע על השיקולים השונים של מקבלי ההחלטות ולא על הוויכוחים בנושא מאחורי הקלעים.
ואם מתו יקברו רבי שמעון אומר קודשי בדק הבית אם מתו יפדו – ומחיר הנבלה יינתן לבדק הבית. כפשוטה זו מחלוקת בין התנאים על קודשי בדק הבית, האם ערכם הכספי נתרם או גופם נתרם, ולהבדל זה תוצאה באשר לשיטת הקבורה.
שיטת הקבורה של קודשי המזבח נדונה במפורש במסכת חולין (פ"י מ"ב), ובמקבילה בבכורות: "כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו... ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר. כל שקדם הקדשן את מומן, או מום עובר להקדישן, ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו... ואם מתו יקברו" (פ"ב מ"ב-מ"ג). אם כן, לגבי קודשי מזבח תמימים כל המשניות מסכימות שייקברו, וקודשי מזבח שהקדשם פסול פטורים מקבורה.
הבבלי לבכורות מוסיף שזו עמדת רבי שמעון, אבל חכמים אומרים שאם מתו ייקברו: "אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי שמעון... אבל חכמים אומרים: אם מתו – יקברו. מאן חכמים? תנא דבי לוי הוא, דתנא דבי לוי: הכל היו בכלל העמדה והערכה, ואפילו בעל מום מעיקרו. וכן תנא דבי לוי במתניתיה: אפילו חיה" (יד ע"ב). רבי לוי בר סיסי, מגדולי האמוראים בדור הראשון, ירד מארץ ישראל לבבל, עקב העובדה שלא מונה לתפקיד בכיר בבית המדרש, והביא עמו לבבל נוסח שונה במקצת של המשנה ובו דברי חכמים.
בבבלי למשנתנו (תמורה) מוצגת שאלת הקבורה כמחלוקת: "מתו תמימין – יקברו, ובעלי מומין – יפדו. במה דברים אמורים בקדשי מזבח, אבל בקדשי בית המקדש – בין תמימין בין בעלי מומים יקברו. רבי שמעון אומר: אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, תמימים – יקברו, בעלי מומין – יפדו" (לג ע"א).
הלכות המשנה לפי הברייתא בבבלי
אם כן, נוצרת מחלוקת גם בקודשי מזבח. כאמור גם סוגיית בכורות הגיעה למסקנה דומה, בחילוף שמות ובשם תנא דבי לוי, ומי ששנה זו לא שנה זו.
במשנה ו להלן מחלוקת עקרונית: "כל קדשים שנישחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן הרי אלו ישרפו אשם תלוי ישרף רבי יהודה אומר יקבר חטאת העוף הבאה על ספק תישרף רבי יהודה אומר יטילנה לאמה כל הנישרפין לא יקברו וכל הנקברין לא ישרפו רבי יהודה אומר אם רצה להחמיר על עצמו לישרוף את הנקברין רשיי אמרו לו אינו מותר לשנות". אפשר שהמחלוקת חלה גם על המקרה שלנו (הוא למעשה מעין קודשים שמתו). מכל מקום במשנה לעיל (פ"ו מ"ג ומ"ד) ברור שקודשים שמתו ייקברו, והמחלוקת (ייקברו או יישרפו) היא רק על קודשים שנשחטו מחוץ לעזרה. להלן נסתייג ממסקנה מצמצמת זו.
ריבוי המחלוקות בשתי המשניות הללו מעיד שלא הייתה לחכמי דור אושא (דורו של רבי שמעון) מסורת והם קבעו את עמדתם מתוך היגיון הלכתי בלבד, והגיעו למסקנות שונות.
בהמשך הבבלי (לד ע"א) מובאות עוד עמדות משנה שלא נפרטן. עיקר דיון הבבלי הוא בניסיון להגיע לכלל משפטי מופשט יותר של דרכי טיפול בקודשים שמתו. הניסוח המשפטי אינו תנאִי ואינו שייך אפוא לתחום דיוננו.
דין הטיפול בהקדשים נדון, כאמור, בבכורות ובחולין. שם הדגש היה מתי נפל המום, ואילו אצלנו החידוש הוא בהבדל בין קודשי מזבח לקודשי בדק הבית. משנתנו (תמורה) מוסיפה אפוא נעלם נוסף למשוואה, והוא ההבדל בין קודשי מזבח שבהם עסקו משניות חולין ובכורות לבין קודשי בדק הבית. לגבי קודשי מזבח (תמימין) ברור שייקברו, כמו בחולין, ומשנתנו עצמה אינה עוסקת בבעלי מום. אם כן משנת בכורות-חולין ומשנת תמורה מחלקות ביניהן את המקרים, וניכר שהעורך העליון של כל המשנה (או של סדר קודשים) חילק את הנושאים בין המשניות השונות. בבכורות ובחולין כפילות מיותרת, ובתמורה נושאים אחרים. ברור אפוא שמעורב כאן גורם אנושי נוסף, אותו נכנה "עורך ביניים", שנמנע מכפילויות. הוא ערך את חולין ותמורה או את בכורות ותמורה. אבל היה גורם עריכתי שלישי, ואותו נכנה "עורך ראשי", שערך את שלוש המסכתות והוא לא נמנע מהכפילות. כפילויות נוספות יש בין משניות ואיננו יודעים האם יש כאן עריכה מכוונת, או היעדר קשר בין שני העורכים, או שמלכתחילה לא נמנעו העורכים מחזרות (כשם שעורך מסכת תמורה לא נמנע מכפילויות). אבל במקרה שלנו גילה עורך המשנה את דעתו נגד כפילויות, והעורך הראשי לא גילה את דעתו ואפשר כפילויות בכוונה, או בלי דעת. על כל פנים גם ברור שיש רמת ביניים שאותה כינינו עורך משני, שהוא עורך של שתיים או יותר מסכתות, ושערך ביניהן "חלוקת נושאים" מוקפדת. סימנים כאלה לפעילותו של עורך משני זיהינו בפירושנו לטהרות פ"ד מ"ז; שבועות פ"א מ"א. כזה הוא גם היחס בין יומא לתמיד, למרות ההכפלות. זאת ועוד. במבוא לביכורים עמדנו על סגנון עריכה מיוחד של משניות "זיכרון המקדש"; גם הוא דאג לחלוקת נושאים בן המסכתות, אם כי לא נמנע מהכפלות שראה אותן כהכרחיות. שתנו לבנו לתופעה זו בשלב מאוחר של פירוש המשנה, ומן הסתם יש עוד משניות ועדויות כאלה.