על-פי כתב-יד קופמן
כל האסורין על גבי המזבח – בהמות שאין להקריבן, כגון עולה נקבה שבמשנה הקודמת, ואיסורים נוספים שיוגדרו להלן. אוסרים כל שהן – אם שמץ מהם התערב בבשר מותר – כל התערובת אסורה. בדיני תערובת מצינו עמדות שונות: בטל ברוב, בטל באחד משישים, באחד מאלף, או להפך – טהור אחד מטהר את כל הטמאים1ראו פירושנו למכשירין פ"ב מ"ט.. בדרך כלל מה שאוסר ב"כל שהוא" נחשב לחמור יותר, כגון עבודה זרה (משנה, עבודה זרה פ"ה מ"ח-מ"ט) וחמץ. אך טבעי הוא שתערובת במקדש אסורה בכל שהיא. הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן והמחיר והכלאים והטריפה ויוצא דופן – זו הרשימה הרגילה של הפסולים למזבח, והיא חוזרת במקורות2כגון משנה, זבחים פ"ח מ"א; פ"ט מ"ג; פרה פ"ב מ"ג ועוד.. תופעה זו של רשימות קבועות מלמדת על התפתחות ספרותית ועל התגבשות שפת בית המדרש, בניגוד למשניות ב-ג, ו בפרק הקודם שבהן הצבענו על היעדר שפה הלכתית אחידה, וזאת ברובד העמוק והתוכני של ההלכה. רובע ונרבע הם בהמות ששימשו ליחסי מין אסורים עם בני אדם. לא ברור עד כמה הייתה תופעה זו רווחת. היא נזכרת במקרא ומכונה "שוכב עם בהמה", וחז"ל פיתחו מונח מיוחד לפעולה מגונה זו (רובע); עצם הפיתוח הלשוני מלמד שהכירה אותה הלכה למעשה. משכב בהמה הוא סטייה שביוונית היה לה כמובן מונח, ζωοφιλία (zofilia – זואופיליה – אהבת חיות). היא נחשבה כמגונה, אך לא בצורה חריפה. קשה לקבוע מה היה מעמדה בחיי המעשה במזרח, ומן הסתם השתיקה מעידה שהיא לא הייתה נפוצה, אך מן הסתם קיימת. לפי ההלכה היא כמובן אסורה, והמשנה לא נצרכה לומר זאת אלא רק שהבהמה אסורה לקרבן, משום שנעשתה בה עברה.
איזה הוא מוקצה – המשנה ממשיכה בהסבר המושגים, אף שאלו מושגים שלא נוצרו לצורך ההקשר הנוכחי אלא מדובר ברשימה כללית. המוקצה לעבודה זרה – שבעליו ייעד אותו להקרבה לעבודה זרה, ובכך נפסל. ההגדרה מצביעה על כך שמציאות כזאת של בעל חיים ברחוב היהודי שיועד לעבודה זרה לא היה תופעה בלתי אפשרית. אין מדובר בהכרח שהבעלים לא-יהודי, ואף לא יהודי שהשתמד, אלא גם יהודי שמדי פעם הקריב גם לעבודה זרה, או מתוך אמונה או מתוך הזדהות חברתית. הוא אסור ומה שעליו מותר – כגון הצמר על כבש שנועד לעבודה זרה. ואי זה הנעבד כל שעובדין אותו – שמשמש כאל או כדימוי לאל. יש להניח שהדברים אמורים בעיקר על עצים ששימשו לאשרות (משנה, עבודה זרה פ"ג מ"ז ועוד). הוא ומה שעליו אסור – הנעבד דינו חמור ממה שרק מיועד לקרבן. זה וזה מותרין באכילה – אסור להקריב מהם, אך מותר ליהנות מהם באכילה.
במרחב העירוני והכפרי בפרובינציות רגילות הייתה תופעת עצים קדושים רווחת ביותר. מזבחות נבנו בכל מקום, ועצי הקודש היו נפוצים. בארץ ישראל הייתה תופעה זו מצומצמת בהרבה איור 1). בכל פוליס נבנה כמובן מקדש אחד לפחות, ובדרך כלל היו מקדשים נוספים, אבל במרחב הכפרי מצאנו רק מעט מזבחות, ואף במקורות חז"ל נזכרו מעט מזבחות או עצים קדושים. עם זאת יש להניח שמספר מתקני הקודש היה גדול בהרבה ממה שנמצא עד עתה, ובספרות ובממצא הארכאולוגי רק הד חלקי להם.