על-פי כתב-יד קופמן
הרי זו תחת זו – או תמורה זו – או חליפי זו הרי זו תמורה – זו התמורה הרגילה, והיא תופסת. היה מקום לפתוח את המסכת בהגדרה מעין זו שבמשנתנו, אבל בשלב זה הרי זו לכאורה חזרה מיותרת, ונעסוק בכך בהמשך. זו מחוללת על זו אינה תמורה – לשון "מחוללת" אינה משמשת לתמורה, אם היה הקדש בעל מום – במקרה זה צריך למכור את הבהמה בעלת המום במחיר היקר ביותר (לעיל פ"ד מ"ה) ולקנות בדמים קרבן אחר. יצא לחולין – הבהמה הראשונה יצאה לחולין, שכן חוללה כהלכה. צריך להעשות דמים – צריך לערוך חשבון. אם הבהמה הראשונה הייתה שווה יותר מהמחוללת צריך לקנות בהפרש קרבן נוסף, ואם הבהמה המחוללת שוות ערך לבהמה הראשונה (או יקרה יותר) הרי שהחילול תקין ושלם.
לעיל שאלנו מה הצורך במשנתנו, הרי הדברים פשוטים. חכמים מתחבטים כאן, כמו גם בנדרים וערכים, מה קורה כאשר אדם משתמש בלשון שאינה מובהקת. בנדרים, שהיו נושא חי ורווח, המשנה מציעה כינויים רבים (נדרים פ"א מ"א ואילך)4ראו המבוא למסכת נדרים.. כבר התלמודים מתחבטים מה קובע, "לשון תורה", כלומר הפירוש ה"מילוני" של המילים הכולל דרשות לתורה, או לשון בני אדם. גם אנו התחבטנו בנושא והראינו שבנדרים קובעת הלשון המדוברת בלבד. במסגרת זו הראינו שאכן לחלק מלשונות הנדר מקבילות חוץ-תלמודיות, בפפירוסים בני התקופה ובמקורות נוספים. המקורות התנאיים מציגים שלל של לשונות חיים שכנראה רווחו בציבור, וזו אחת העדויות לכך שחכמים עוסקים בתופעה רווחת ומוכרת ולא בשאלות משפטיות תאורטיות. הוא הדין ללשון נזיר (משנה, נזיר פ"א מ"א). בדיוניהם הם משקפים זיכרונות חיים מהתקופה שנזירות נהגה, ולא שאלות תאורטיות מהתקופה שלאחר החורבן שבה לא נהגה נזירות הלכה למעשה. הוא הדין ללשונות תמורה. אמנם במקרא נזכרות שתיים או שלוש לשונות, "לא יחליפנו ולא ימיר אֹתו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קֹדש" (ויקרא כז י – תמורה והמרה הן אותה לשון), אך ייתכן שבלשון הדיבור לא שימשו באופן זהה. המשנה קובעת ש"תחת", "חלף" ו"תמורה" הן לשונות תקפות, ו"חילול" אינו תמורה אלא מילה תקנית לפעולה אחרת, לחילול בעל מום. כך מסביר הירושלמי: "כל הלשונות משמשין לשון חילול, חוץ מלשון תמורה. 1. כל הלשונות משמשין לשון תמורה, חוץ מלשון חילול. אמר לקדשי מזבח: 'הרי זה תחת זה' 'תמורת זו' 'חליפי זו', הרי זו תמורה. 'זו מחוללת על זו', אינה תמורה. 2. אמר לקדשי בדק הבית: 'הרי זו תחת זו', 'חליפי זו', נתפשה בדמים. 'תמורת זו', לא נתפסה בדמים. 3. תני רבי הושעיה: 'חליפי זו' 'תמורת זו', לא אמר כלום5שקודשי בדק הבית אינם עושים תמורה, להלן פ"ז מ"א ולעיל פ"א מ"ו.. 4. 'אהן' משמש לשון חילול ולשון תמורה. אילין קדשי מזבח אית בהו חילול, ואית בהו תמורה. קדשי בדק הבית שקדם הקדישן את מומן, הרי זו תחת זו" (נזיר פ"ב ה"א, נא ע"ד).
המשפט הראשון הוא משנתנו, השני מרחיב את ההלכה גם על קודשי בדק הבית, השלישי חולק על המשנה וסבור שלשון "תחת" ו"חלף" אינן מכוונות ליצור "תמורה", בניגוד ללשון התורה, וכן מוסיף התלמוד שלשון "אהן" היא לשון תמורה.
מבחינה משפטית הרי התורה עצמה משתמשת במילה "חלף", ומדוע רבי הושעיה מתנגד לראות בה מילה תקפה? אין זאת אלא שהוא מכיר את הלשון שבה השתמשו בזמן הבית, וסבור שלשון זו לא נהגה. אם כן המשנה אינה מיותרת, היא קובעת הלכה שיש גם החולקים עליה. בלשון "אהן" לא נעסוק, ונסתפק בכך שהיא מופיעה גם כלשון נזירות (משנה, נזיר פ"א מ"א).
הבבלי מגיע למסקנה אחרת: "...ורמינהו: קדשי בדק הבית, אמר חליפת זו תמורת זו – לא אמר כלום, תחת זו מחוללת על זו – דבריו קיימין" (כו ע"ב). הבבלי מרכז את הדיון בלשון "תחת" ומגיע למסקנה שהיא לשון "תופסת". הבבלי לשיטתו מחפש את המשמעות ה"מילונית" של המונחים, ומשתמע מדבריו שיש הבדל בין קודשי מזבח לקודשי בדק הבית. אנו איננו יודעים להסביר את הברייתא שמביא הבבלי ושאינה מוכרת ממקורות אחרים. אולי היא כדעתו של רבי הושעיה, ואולי היה הבדל בין לשון בני אדם בהקשר לקודשי בדק הבית לבין לשונם בהקשר לקודשי מזבח?
בתוספתא מתנהל דיון באותו נושא ובו תוספת חשובה: "...בהקדש בדק הבית זה מחוללת עליו, דבריו קיימין. תמורה זו חליפה זו, לא אמר כלום" (פ"ג הי"א, עמ' 555). התוספתא כמשנתנו, והיא מוסיפה שלשון הקדשה לבדק הבית הפוכה מלשון ההקדשה לקודשי מזבח, ושלשון תמורה בבדק הבית אינה תופסת כלל (להלן פ"ז מ"א). ברייתא זו הכיר הבבלי (כ ע"א), והוא מנסה למצוא הבדל מילולי בין הלשונות. הקדש אין בו תמורה אלא חילול (ואז הראשון יוצא לחולין), ואילו בקודשי הבית יש רק תמורה. ברם הסבר משפטי זה אינו מספק, מדוע לשון "חלף" מועילה לתמורה ולא לקודשי בדק הבית, ובכלל הבבלי לשיטתו שמה שקובע זו "לשון תורה", המשמעות המילולית של המונח. אבל אנו ראינו שלפחות לגבי נזיר ונדרים הלשונות הן לשונות בני אדם, המונחים הרווחים. ואכן המונח "אהן" אין לו כל משמעות מילולית של תמורה או של חילול, ובכל זאת מונח זו משמש גם לחילול וגם לתמורה, וכן המונח "תחת" שימש כמונח לתמורה, ולגבי חילול אין הוא נזכר. הווה אומר שרשימת המונחים לחילול בדק הבית אינה העתק ראי של המונחים לתמורה, אלא כל רשימה בפני עצמה.
אין זאת אלא שלפנינו שימור (מסורת) של המונחים שבהם השתמשו בימי הבית. הבבלי ניסה להפוך אותם לכללים משפטיים, אבל הירושלמי צודק מבחינה היסטורית: אלו היו המונחים שבהם השתמשו בימי הבית, ותנאים שימרו אותם כלשונם. בפרט זה נשמרה אפוא מסורת איתנה מימי הבית השני.
לשונות תמורה בתוספתא