על-פי כתב-יד קופמן
משנה זו חסרה בכתב היד, ואנו משלימים אותה לפי כתב יד פרמא.
הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי רבי מאיר – שני המשפטים סותרים זה את זה, ורבי מאיר פוסק שהולכים אחר הקדוש יותר (ההסבר השני שהצענו במשנה הקודמת). אמר רבי יוסה אם לכן נתכוון מתחילה אף על פי שאי אפשר – כמו במשנה הקודמת כך הנוסח בעדי הנוסח הטובים, אבל מעתיק מנ תיקן "הואיל ואי אפשר". לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימים אם משאמר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה – הכוונה הראשונה קובעת; אין להתחרט ואין להעלות את קדושת ההקדש.
במשנה הראשונה מצאנו מחלוקת האם מותר להקדיש בכור בבטן אמו, והסכמה שאין להקדיש בכור חי. במשנתנו ראינו שהמחלוקת נסובה על "הקדש עילוי". להלן בפ"ז מ"ג נשוב לשאלה זו.
בתוספתא יש מסורת שונה של העמדות ההלכתיות: " 'בהמה זו תודה מה שתלד עולה', 'בהמה זו שלמים מה שתלד חטאת', הרי זו ולד תודה ולד שלמים, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים דבריו קיימים. רבי יוסי אומר יבדק, אם אמר לכך נתכוונתי אלא שאין יכול להוציא שני שמות כאחד, דבריו קיימין. אם אמר מה שקריתי שם לראשון וחזרתי וקריתי שם לשני, אין דבריו אחרונים כלום" (פ"ג ה"ג, עמ' 554). התוספתא עוסקת במקרים אחרים מהמשנה, אך העיקרון המשפטי זהה. ההבדל הוא שבתוספתא יש שלוש דעות, ו"דבריו קיימים" מוצג כניסוח שונה מדברי רבי מאיר. רבי מאיר סבור שהוולד נגרר אחר האם ודבריו אינם קיימים. גם מההמשך משמע שאכן יש מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים, ורבי מאיר "מודה" במקרה אחר: "מודה רבי מאיר לחכמים מה שתלד בהמה זו עולה, והיא תודה. מה שתלד בהמה זו חטאת, והיא שלמים, דבריו קיימין. מודים חכמים לרבי מאיר באומר בהמה זו תחת שני זבחים אלו תחת שני זבחים שאני חייב אין דבריו אחרונים כלום" (תוס', פ"ג ה"ד, עמ' 554). רבי מאיר מודה כי מותר להעלות את ההקדש, וחולק ברישא. על כן ניסוח המשנה מובן לאור התוספתא, וברור שהמחלוקת המלאה היא בתוספתא ובמשנה היא מקוצרת, והמחלוקת שבין חכמים לרבי מאיר מעומעמת.
אם כן, שלוש העמדות הן:
1. רבי מאיר: מותר לשנות רק לקדוש יותר.
2. חכמים: דבריו קיימים (מותר לשנות מהקדש להקדש קל יותר, ובתנאי שההקדש הקל היה ראשון, או בניסוח אחר: לשון ראשון קובעת).
3. רבי יוסי: כוונה ראשונה קובעת.
ההבדל בין רבי יוסי לחכמים קרוב למחלוקת בית שמאי ובית הלל בקשר להקדש הטעות. לפי בית שמאי המילים עצמן יוצרות את הקדושה, גם אם הכוונה פגומה או מוטעית. לפי בית הלל הכוונה קובעת ולא המילים. רבי יוסי כבית הלל, חכמים כבית שמאי, וגם רבי מאיר כבית שמאי. ואכן הבבלי בסוגיות אחרות מציג את רבי מאיר כבית שמאי לעניין אחר: "בית שמאי סברי לה כרבי מאיר, דאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה; ובית הלל סברי לה כרבי יוסי, דאמר: בגמר דבריו אדם נתפס" (נזיר ט ע"א, ומעינו גיטין לט ע"א ועוד; בפירושנו למשנת נזיר פ"ב מ"א הרחבנו בעניין3וראו עוד פירושנו לערכין פ"ו מ"א; נזיר פ"ה מ"א; תרומות סיכום פ"ב. לחכמים מאוחרים המהלכים בשיטת בית שמאי ראו עוד ספראי, הכרעה כבית הלל, ובפירושנו מצאנו לכך עשרות דוגמאות נוספות.). "אין אדם מוציא דבריו לבטלה" הוא ניסוח משפטי מתוחכם יותר, ומנומק, של "הקדש טעות – הקדש", כלומר המילים של ההקדש תופסות גם אם הכוונה הייתה אחרת, בלתי נכונה, מוטעית, מבוססת על טעות או כל פגם אחר.
שלוש הדעות התנאיות מדגישות כל אחת מרכיב שונה. לעיל הצענו שלושה פירושים לעיקרון שבמשנה. מתברר ששלושת העקרונות נכונים, ולא תמיד עיקרון אחד עומד מול השני. מצב זה אנו מכנים "שפה הלכתית שטרם נקבעה". חכם אחד אינו מתייחס לעיקרון של השני אלא מתחשב בעיקרון אחר (שאינו נאמר במפורש). המדובר במחלוקת מדור אושא שיש לה זיקה למחלוקת קדומה של בית שמאי ובית הלל, זיקה שגם היא אינה נאמרת במפורש. חשוב להדגיש שבדור אושא אין עדיין שפה הלכתית אחת משותפת לכל התנאים, או אולי יש לנסח שבדור אושא כבר אין שפה הלכתית אחידה, שכן שמירתן של הלכות הקדש ותמורה נעלמה מהנוף הדתי של התקופה. אם בדור הקודם עוד זכרו אותן, ואולי גם היו להם בהמות הקדש שנשארו לאחר חורבן המקדש, בדור מאוחר יותר הפך כל השדה ההלכתי של הקדש לתאורטי.