על-פי כתב-יד קופמן
למשנה מבנה ריבועי והיא עוסקת במצב שבו היו שני הקדשים, משום שההקדש הראשון אבד, ועתה יש בידי הבעלים שני הקדשים. ההקדש הראשון היה בממון או בבהמה וכן השני, כך נוצרו ארבע אפשרויות. המשנה מתמקדת במקרה שגם הבהמה נמצאה בעלת מום. לפנינו שוב סיכום בדרך שונה של תכנים שנדונו לעיל. הווה אומר שתופעת המשניות הכפולות (בעריכות שונות), שאפיינה את הפרקים הקודמים – ממשיכה.
המבנה הריבועי של משנה ג
המפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש מעות אחרים תחתיהן – עד כאן המקרה פשוט. הבעל ייעד מעות, הן אבדו ועליו להפריש מעות במקומן. הוא הדין בבהמה. לא הספיק ליקח בהן חטאת עד שנימצאו המעות הראשונות – עכשיו בידיו שני צרורות כסף שהוקדשו, אבל ההקדשה אינה שלמה שכן הקדושה נופלת על בהמה הנקנית מהכספים ולא על הכספים עצמם. יש לזכור שמחיר החטאת לא היה קבוע, ומי שהפריש כסף ידע שייתכן שיצטרך להוסיף מעט או שיישאר בידו "מותר". מותר זה מוקדש למקדש ויבוא "נדבה", כלומר למה שירצה הבעל, לשלמים או לעולה3מותר חטאת בא "נדבה", כלומר יביא בו שלמים או עולה (משנה, שקלים פ"ב מ"ה ומ"ג; בבלי, זבחים יא ע"ב). אבל ממשנה שקלים פ"ו מ"ו (וכן מהבבלי, כג ע"א) משמע שמותר חטאת הוא עולה. כאמור לעיל פ"ג מ"ד אפשר שגם "נדבה" שבמשנה שקלים משמעה נדבת עולה, שהבשר לה' והעור לכוהנים. . יביא מאלו ומאלו – ב-מפ ובעדי נוסח טובים אחרים נוסף "חטאת", והשאר יפלו לנדבה – את המשפט "יביא מאלו ומאלו" אפשר להבין בכמה דרכים:
א. בצורה מדוקדקת, ייקח חצי מצרור זה וחצי מצרור זה.
ב. בצורה חופשית, ייקח ממה שירצה.
ג. ייקח ממה שירצה ובלבד שישתמש לקניית החטאת בשני הצרורות.
המפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש חטאת תחתיהן – זה המקרה שסומן בטבלה באות ב, לא הספיק להקריבה עד שנימצאו המעות – אם הבהמה תקינה צריך להביא את הבהמה עצמה, והמעות הן "מותר", אבל במקרה זה והרי חטאת בעלת מום – שיש למכרה ובכסף לקנות חטאת אחרת. נמצא שבידיו שני צרורות של מעות. תימכר ויביא מאלו ומאלו חטאת – כמו במקרה א, והשאר יפלו לנדבה.
מקרה שלישי: המפריש חטאתו ואבדה והפריש מעות תחתיה לא היספיק ליקח בהן חטאת עד שנמצאת חטאתו והרי היא בעלת מום – עליו למכור את בעלת המום, והכסף נועד לקודש. בסופו של דבר בידו שני צרורות כסף. תימכר ויביא מאלו ומאלו חטאת והשאר יפלו לנדבה – כמקודם.
מקרה רביעי: המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה לא היספיק להקריבה עד שנימצאת הראשונה והרי שתיהן – ב-מפ ובעדי נוסח נוספים נוסף: "בעלות מום יימכרו ויביא מאלו ומאלו חטאת והשאר יפלו לנדבה"4הנוסח לפי כתב יד פרמא (מפ).. בשאלת הנוסח נעסוק להלן.
מקרה נוסף: המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה לא היספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן תמימות – בסופו של תהליך בידיו שתי בהמות תקינות, אבל הוא רשאי להביא רק חטאת אחת. יש להדגיש שחטאת אינה באה כנדבה אלא רק על עברה בשוגג. מעבר לכך אדם רשאי להביא כמה קרבנות שיידבנו לבו, אך אין אלו חטאת. מן הראוי להעיר שהחסידים הידרו להביא קרבנות חטאת (כחובה דווקא), וכך נוצר מלכוד, שהרי אדם אינו יכול ליזום הבאת חטאת, שכן אם יחטא בכוונה הרי זה מזיד ועונשו משמים ופטור מחטאת. בשאלה זו נעסוק במשנה בכריתות פ"ו מ"ג.
אחת מהן – איזו שיבחר, תקרב חטאת והשנייה תמות – במקרה זה אי אפשר לקבוע שיביא מזו ומזו כמו במעות. אם נפרש "יביא מאלו ואלו" שרשאי להביא מה שירצה, הרי שיש הקבלה בין דין משנתנו ליתר ההלכות במשנה העוסקות במעות. דברי רבי – כך גם ב-מל, אבל בכתב יד פרמא (מפ) רבי מאיר5רבי מופיע במשנה רק לעתים רחוקות (אפשטיין, מבואות, עמ' 194-196). ברוב המקרים שהוא מופיע בהם במשנה הדבר שנוי במחלוקת בין עדי הנוסח, כפי שעולה גם ממשנתנו, וראו פירושנו למעשרות פ"ה מ"ה; בכורות פ"ז מ"ו; נדרים פ"ג מי"א; נזיר פ"א מ"ד; מנחות פי"ג מ"ב ועוד. , וחכמים אומרים אין חטאת מיתה – אין בהמה שהוקדשה לחטאת והיא אינה בעלת מום אלא שנימצאת מאחר שכיפרו הבעלים – כמו במשנה א בפרקנו. אין המעות הולכות לים המלח אלא שנימצאו [מאחר] – נמחק. שכיפרו הבעלים – כמו במשנה ב בפרקנו.
ההלכה עצמה מופיעה במשנת מעילה (פ"א מ"ב), ובספרא היא נסמכת על דרשה (דבורא דחובה, פרק יא ה"א-ה"ב, כב ע"ב). בתוספתא ההלכה מסוכמת בלשון קצרה שאינה מכילה את כל המשנה: "המפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש חטאת, ואחר כך נמצאו מעות שילכו לים המלח. שרבי אומר אין המעות נופלות לנדבה, אלא אם כן לקח בהן חטאת והותיר, וחכמים אומרים אין חטאת מתה ואין המעות ילכו לים המלח אלא שנמצאו מאחר שכיפרו הבעלים" (פ"ב הט"ו, עמ' 554). למשפט המנוסח של חכמים יש ניסוח מקביל לגבי מעות, ושני הניסוחים הודגשו. במשנה מצוי רק הניסוח של חכמים והוא מופיע בהקשרו המדויק. בתוספתא הועבר משפט הניסוח בלבד, ועתה הוא מוצג ככלל עצמאי. זו דוגמה נוספת לפעילותם של העורכים ולהשפעתם על החומר שהוציאו תחת ידם. המשפט נאמר באחד משני הקשרים, או כמשפט כללי או על המקרה שבמשנה. על כל פנים, אחד העורכים עקר אותו מהקשרו המקורי ושיבצו בהקשר אחר שגם הוא מתאים מבחינה משפטית. בדרך כלל אנו עומדים על שיבוצים כאלה בגלל קושי בהבנת המשפט. במקרה זה שני המשפטים ברורים ומנוסחים "כהלכה" (תרתי משמע), אבל ההכפלה מצביעה על כך שאחד העורכים התיר לעצמו לשנות את השיבוץ המקורי של המשפט ולשבצו במקום חדש בהתאם לתפיסתו ההלכתית והסגנונית.
עתה עלינו לברר את נוסח המשנה. כאמור, המשפט הרביעי איננו בכתב יד קופמן. לפי כתב יד קופמן למשנה מבנה ריבועי, כמקובל, אלא שבסיפא אין מדובר בשני צרורות מעות אלא בשתי בהמות תקינות. לפי יתר כתבי היד המקרה הרביעי הסוגר את הריבוע הוא שתי חטאות בעלות מום, ואחר כך נוסף מקרה חמישי בשתי בהמות תקינות. קשה להניח שמעתיק טעה מתוך שהיה רגיש, רגישות יתר, למבנה הריבועי. לפיכך יש לכתב יד קופמן, במקרה זה, עדיפות, שכן בו נשמר המבנה הריבועי "נקי" יותר. אבל מעתיקים חשו שכך חסרה במשנה חוליה, והוסיפו מקרה נוסף שבו שתי הבהמות בעלות מום.
בסך הכול המשנה מנוסחת באריכות ולמעשה אין בה חידוש אלא במעט, כפי שהסברנו בתחילת המשנה.