על-פי כתב-יד קופמן
המפריש חטאתו ואבדה – הבעל ייעד בהמה מוגדרת לחטאתו. כך גם בכל המקרים במשנה הקודמת. והקריב אחרת תחתיה – במשנה ניסוח אחר למקרה של "כיפרו בעליה": ואחר כך נמצאת הראשונה תמות – זהו ניסוח אחר, מקביל למשנה הקודמת, אבל עוסק רק במקרה אחד ולא בכלל המקרים האפשריים. המפריש מעות לחטאתו ואבדו והקריב חטאות תחתיהן ואחר כך נמצאו המעות ילכו לים המלח – מוות בבהמה הוא המקבילה להשלכת המטבעות לים המלח. הלכה זו הופיעה בתוספתא לגבי מקרה דומה (פ"ב הי"א, עמ' 554).
כל המשנה חוזרת על אחת ההלכות מהמשנה הקודמת, וכל שהיא מוסיפה הוא את דין המעות, וכן את ההדגשה שהמדובר במפריש בהמה. נמצאנו למדים שגם במשנה הקודמת המשנה אינה מקפידה על הניסוח המדוקדק וקובעת סתם "וולד חטאת..." מבלי לפרש שמדובר במפריש בהמתו.
בצפון ים המלח, בשטח הנתון לשינויים בגובה פני הים, נמצאו מאות מטבעות פרוטה חשמונאיות. יפה שיערו החוקרים שאלו הם מטבעות שהושמדו מפני שהיו אסורים בהנאה2אשל וזיסו, מטבעות..