על-פי כתב-יד קופמן
משנתנו חוזרת במסכת מעילה (פ"ג מ"א) משום שהיא עוסקת גם במעילה.
וולד חטאת ותמורת חטאת – במשנה קודמת נקבע שוולד הוא בדרך כלל כאמו. אמנם בפרק הקודם לא דובר על חטאת, אך כבר בתורה נאמר שחטאת היא כאשם (ויקרא ז ז) ותמורת אשם כאשם (פ"ג מ"ג). וחטאת שמתו בעליה – חטאת שמתו בעליה לא תוקרב כחטאת משום שהחטאת יוחדה למקריב פלוני ולחטא פלוני. דינה הוא כאשם שבעליו כיפרו או מתו (לעיל פ"ג מ"ג). ימותו – וכן לעיל (פ"ב מ"ב) ולהלן (פ"ז מ"ו) במקרה דומה (אשם תלוי שהתברר שהבעלים לא חטא – תישרף). בפרק הקודם (מ"ג) נדון מקרה זהה באשם שמתו בעליו, והוצעו שלוש דעות: ימותו, יובאו נדבה, יובאו כעולות. משנתנו כרבי אליעזר במשנה הקובע שימותו. המשנה נמנעת מלהטיל את חובת ההקרבה על הבן, שכן הוא יורש את אביו אך לא את חובותיו הדתיות, וכן מדגישה משנת כריתות (פ"ו מ"א). דנו בכך בקצרה לעיל פ"ב מ"ב. ושעיברה שנתה – המשנה מבליעה את ההלכה שאת החטאת יש להביא תוך שנה, ואם לא עשה כן עבר זמנה. להלכה זו מקבילות רבות (מעילה פ"ג מ"א ועוד), ובהמשך היא תסויג. ושאבדה – והפרישו הבעלים בהמה אחרת תחתיה. ונמצאת בעלת מום – נפל בה מום. אם משכיפרו הבעלים – אם הבעלים כבר הביאו קרבן חטאת אחר, או שעבר יום הכיפורים וכופר החטא, אין להביא את הקרבן, שכן כל קרבן מיועד לכפר על חטא מוגדר, ואם החטא כופר הקרבן נותר מיותר. עיקרון זה שנוי לעיל פ"ב מ"א, וכן במקבילות, ולעיל הוא שנוי במחלוקת. תמות – אי אפשר להביאה כחטאת מחמת הפסול שנפל בה. הפסול הוא שעבר זמנה, או נפל בה מום, או הפרישו תחתיה בהמה אחרת בהיתר. אינה עושה תמורה – אם המיר אותה בבהמה אחרת אין התמורה תופסת, שכן תמורה תופסת רק בקודש. לא נהנין – תמורה אסורה בהנאה, אבל גם ולא מועלין – אם נהנה אין כאן מעילה. "אין מועלים" משמעו כמו "אין ממירים". המעילה אינה נחשבת מעילה, וההמרה אינה יוצרת "תמורה". אם עד שלא כיפרו הבעלים – לא הביאו למקדש חטאת אחרת, תירעה עד שתיסתאב – החטאת נשארת מוקדשת לחטאת אך המקדש חסום בפניה, ואין ברירה אלא שתרעה עד שתסתאב. לאחר שתסתאב ותימכר ויביא בדמיה אחרת – אפשר לפדותה. שיטה זו כונתה לעיל "הקדש דמים לאחר מום" (פ"ג מ"ב), וזו אחת השיטות בתמורת אשם. משנתנו מהלכת בדרך זו שהיא כאמור אחת הדרכים במשנה הקודמת. יתר על כן, במשנה הקודמת הייתה מחלוקת אם בדמים יש לקנות נדבה או עולה, ומשנתנו מציעה רק את אחד הניסוחים. ועושה תמורה ומועלין בה – בבהמה השנייה שנועדה לנדבה. ההלכה שבמשנה חוזרת בסדרת מקבילות ובכולן אותה רשימה.
בתוספתא שנינו: "ולד חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה עושה תמורה, ושאבדה ושנמצאת עד שלא כפרו הבעלים עושה תמורה, משכפרו בעלים אין עושה תמורה. רבי שמעון אומר אף שכיפרו הבעלים, ושעיברו שנתה יהו מיתות. ובציבור מצינו בולד חטאת, ובתמורת חטאת, ובחטאתו שמתו בעליה ביחיד דברים אמורין, ולא בצבור. אף אלו ביחיד דברים אמורין ולא בצבור" (פ"א הכ"ג, עמ' 553). בספרא הרשימה מיוחסת כבר לרבי שמעון עצמו, אף על פי שמהתוספתא ברור שרבי שמעון רק מגיב עליה (דבורא דחובה, פרשה ו ה"ט, כ ע"ד; בבלי, טז ע"א). כן הסקנו מהמשנה (פ"ב מ"ב) שבה רבי שמעון מוסיף הגבלה נוספת על הרשימה שכל האמור על תמורה עוסק רק ביחיד, שכן בציבור אין תמורה כלל (וראו לעיל פ"ב מ"א)1רשימת ההלכות של רבי שמעון גזורה ונגררת מהרשימה במשנתנו. ואכן התלמוד מעיר שבציבור אין כלל חטאת שכן אין הציבור מביא קרבן נקבה (ירו', פסחים פ"ט ה"ו, לז ע"א).. בתוספתא זבחים הרשימה שלנו חוזרת כמות שהיא (פי"ב הי"א, עמ' 498), וכן במשנת מעילה (פ"ג מ"א). כן מצוטטת הרשימה, כנראה ממשנתנו, בבבלי (יומא נ ע"ב; הוריות ו ע"ב). מהמשנה הבאה עולה בבירור, כפי שאפשר היה להשלים מההיגיון המשפטי, שכל האמור במשנה הוא במקרה שהבעל ייעד בהמה מוגדרת לחטאת ("מפריש בהמה"), שכן אם מוטלת עליו חובת חטאת, ואבדה בהמה כלשהי, עליו להביא בהמה אחרת אבל בראשונה אין כל קדושה.