Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Temurah 3:5

על-פי כתב-יד קופמן

תמורת הבכור והמעשר וולדן וולד וולדן עד סוף העולם הרי אילו כבכור וכמעשר – הקדושה עוברת לתמורה, כפי שנאמר לעיל פ"ה מ"א. משנתנו קובעת שוולד תמורה כתמורה, ברם במשנה א שנינו מחלוקת על ולד וולד שלמים. לדעת רבי שמעון לכל הדעות אין הוא קרב (אין הקדושה נתפסת בו), ולדעת תנא קמא המחלוקת היא גם על ולד שלמים. כך או כך, אין התאמה בין המשניות. לעיל הבאנו מקבילה למשנתנו והצענו כי ייתכן שזו מחלוקת וייתכן שלפנינו שינוי בהלכה ולאחר החורבן החמירו בדין ולד. מכל מקום, לפי המשך משנתנו וגם לפי התוספתא דין בכור ודין סתם קודשים זהה ברוב הפרטים, וכן שנינו בתוספתא: "מה בין בכור ומעשר לכל הקדשים שכל הקדשים חייב באחריותן, ויטפל בהן להביא מחוצה לארץ, מה שאין כן בבכור ובמעשר" (פ"ב הי"ז, עמ' 554). אם כן לעניין תמורה וקדושת הוולד בכור ומעשר דינם ככל הקודשים. הדעת נותנת שלאחר החורבן התגברה התופעה של ולד בכור, שהרי את הבכורות אי אפשר היה להקריב, והפתרון היה שהבכור ירעה עד שיסתאב. בזמן המרעה יצא שהבכור עיבר כבשים אחרות, והרי זה מקרה של ולד בכור. כתוצאה מכך אם ירצה הבעל ואם לאו עלול להתהוות עדר גדול, תת-עדר של קודשים, וכבר ראינו לעיל שחכמים התנגדו לתופעה זו (פ"ג ה"א; בבלי, יח ע"א). מעבר לכך, התקווה ש"מחר ייבנה המקדש" גורמת להמתין ולשמור את הכבשים המיועדות לקרבן, וכך הן עלולות (עשויות) להתרבות.

ויאכלו במומן לבעלים – אגב אורחא המשנה מסבירה מהו דין בכור לאחר החורבן. הבהמה רועה עד שנופל בה מום, ואז היא יוצאת לחולין ומותרת באכילה, וכפי שראינו חכמים מעוניינים שתיאכל מידית. מה – ההבדל בין הבכור והמעשר לבין כל הקדשים שכל הקדשים נימכרין באטלס – ממתינים עם מכירתם לאטליז, הוא יום השוק הגדול, כדי שיעלה מחירם²¹ההלכה במשנה מופיעה במשנת בכורות פ"ה מ"א, ושם פורשה ונוסף דיון ממצה באטליז., [ו]נשחטין באטלס – גם לשם מסיבה ביום השוק (ולאו דווקא לסעודת קודש), ונשקלין בליטרה – שלוש שיטות המכירה הרגילות היו במניין. מספר (פֵרות), מידה (נפח) ומשקל מלמדים על מחירה בהיקף גדול. בשר מכרו כמובן לפי משקל או לפי גודל לא מדויק. כוונת המשנה אפוא שהקדש שנפדה הוא כחול, ומותר למכרו כדרך שמוכר בחול. זאת לעומת קודשים אחרים שחכמים הסתייגו ממדידתם המדויקת, כגון "אין מוכרין פירות שביעית לא במדה, ולא במשקל, ולא במנין, ולא תאנים במנין, ולא ירק במשקל..." (משנה, שביעית פ"ח מ"ג); וכן "אין תורמין לא במדה, ולא במשקל, ולא במנין. אבל תורם הוא את המדוד, ואת השקול, ואת המנוי" (משנה, תרומות פ"א מ"ז). כל זאת כדי שהמחיר ירד ובשר הקודש (מה שהיה קודש) לא יימכר כמכירה רגילה ולשם רווחים אלא בזול לסעודות משותפות²²ראו פירושנו לבכורות פ"ה מ"א..

חוץ מן הבכור ומן המעשר – שנפל בהם מום ונשחטו, שהם קודש. לא נאמר מה דינם, האם מותר למכרם בדרכי מסחר פחות "מסחריות" (בבית, באומדנה) או שאסור למכור אותם כלל ועיקר. הבבלי מעדיף את הפירוש הראשון (לב ע"א), אך לפחות לגבי מעשר ברור לו שאין מוכרים אותו כלל ו"הנייתן לבעלים", כפי שנוסח במקבילה במסכת בכורות (להלן). כלומר זכות ההנאה לבעל הכוהן. הבכור שייך לו, אבל הוא עדיין קודש, ואין מוכרים קודש בדרכי המסחר הרגילות. המילית ש' אינה מהווה כאן נימוק, לא זו הסיבה שהם נמכרים רק בצורה בלתי מסחרית, אלא זה פשוט פרט נוסף. הש' היא אפוא מעין וי"ו החיבור²³ראו אונא, ויו שין.. הלכה זו חוזרת במסכת בכורות: "כל פסולי המוקדשים נמכרין באיטליז, ונשחטין באטליז, ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים" (פ"ה מ"א). בירושלמי משתמע ההסבר למגמה הדתית שבאה לידי ביטוי בהלכות האחרונות (הקלות במכירת פסולי מוקדשים): "אמר רבי בא בר ממל, אילו היה לי מי שיימנה עמי, היתרתי בשר בכור להישקל בליטרא, והיתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו שלמועד. כלום אסרו בשר בכור להישקל בליטרא לא כדי שיהו מוכרין אותו בזול? והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר. כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו שלמועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה? ואינון אכלין ושתין ופחזין" (מועד קטן פ"ב ה"ג, פא ע"ב). האמורא מתלונן שבשתי המצוות הביצוע מחמיץ את רעיון המצווה. האיסור על מכירה נועד לכך שהבשר יימכר בזול וישמש לסעודה בביתם של יהודים רבים ולכן אין מעכבים את המכירה עד למועד שיהא נוח (כדאי יותר) לבעל הבהמה. אבל הבעלים מצאו דרך להערים ולמכור את הבשר ביוקר, ולאיסור המכירה בדרך הרגילה לא הייתה השפעה. אגב כך אנו שומעים על הסבר נוסף למה אין לעכב את מכירת הבכור והמעשר.

ויש להן פידיון – קודשים שנפל בהם מום יש לפדותם, לא כן בכור שיוצא לחולין. במסכת בכורות נוסף "ולתמורותיהן פדיון" – אם נפל בתמורה מום, הרי היא נפדית. חוץ מן הבכור ומן המעשר – שאם נפל בהם מום נאכלים, אם כי ראינו שלפחות לפי דעת בית שמאי או לכל הדעות עדיין יש בהם מעט קדושה, וכן במדרש: " 'רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום', במה הכתוב מדבר אם בקדשי הארץ כבר אמור הא אינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ. תשא ובאת, שחייב בטפול הבאתם עד שיביאם לבית הבחירה, רבי יהודה אומר עד באר הגולה חייב באחריותם מבאר הגולה ואילך אינו חייב באחריותם, יכול אף בכור ומעשר תלמוד לומר נדריך, קדשים שהם באים בנדר ובנדבה יצאו בכור ומעשר שאינם באים בנדר ובנדבה, יכול שאני מוציא חטאת ואשם תלמוד לומר קדשיך מי לחשך להביא את חטאת ואשם ולהוציא את בכור ומעשר אחר שריבה הכתוב מיעט מביא אני חטאת ואשם שאין להם פרנסה אלא במקומם ומוציא אני בכור ומעשר שיכולים להתפרנס בכל מקום. רבי עקיבה אומר בתמורת קדשים הכתוב מדבר, תשא ובאת אל המקום, יכול אף בכור ומעשר תלמוד לומר ונדריך, יכול יהא מעשר בהמה נוהג בשותפות תלמוד לומר אשר יהיו לך, יכול שאני מוציא את האחים שקנו בתפוסת הבית ואחר כך חלקו תלמוד לומר אשר יהיו לך. בן עזיי אומר יכול יהא מעשר בהמה נוהג ביתום תלמוד לומר רק" (ספרי דברים, פיסקא עז, עמ' 143-142; מדרש תנאים לדברים, יב כו). לא ברור במה בכור ומעשר מיוחדים, האם רק בכך שאין חייבים באחריותם, או שאין לתמורתם פדיון, או אולי גם שאינם באים מחוץ לארץ, כפי שנראה להלן?

ובאין מחוצה לארץ – אם אדם התנדב בהמה מחוץ לארץ מעלים אותה להקרבה למקדש בארץ. חוץ מן הבכור ומן המעשר – לדעת המשנה מעשר בהמה ובכור נוהגים רק בארץ, ואכן הייתה דעה שדין בכורות אינו נוהג בחוץ לארץ. המשנה מספרת שבן אנטינוס העלה בכורות מבבל, ולא קיבלו ממנו (חלה פ"ד מ"י-מי"א). כך גם הצענו לפרש את נוסח כתב יד קופמן בבכורות (פ"ח מ"א). במבוא לבכורות הרחבנו בכך, ולא נחזור על הדברים.

אם באו – קודשים, תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים – זו למעשה חזרה על הנאמר לעיל. אמר רבי שמעון מה הטעם שהבכור והמעשר יש להם פרנסה במקומן – הם ניתנים לכוהן והוא אוכל אותם במומם, אך אין זו אכילת חולין אלא אכילה שיש בה גם מהקודש. ושאר כל הקדשין אף על פי שנולד להם מום – אחרי שהוקדשו, הרי בקדושתן – במובן זה שיש לפדותם והבהמה הפדויה תובא לקרבן.

בפרקנו סדרת חזרות על הלכות ששנינו בפרקים הקודמים. ההלכה במשנה א המקדשת את התמורה נזכרת כבר בראשית המסכת, אלא ששם לא נדון דין ולד כלל, ובמשנתנו מובאים פרטים נוספים. גם הדיון על תמורת עולה שנוי בעיקרו בראשית פרק א ובפרק ב (מ"ג). ההלכות שבמשנה ה נדונות בחלקן במשנה א. ניכר שלפנינו סדרת סיכומים, כל אחד מהיבט שונה, שיש בהם כפילות חלקית. במסכת נגעים נפגוש תופעה דומה בחלקה של סדרת סיכומים החוזרים, כל אחד בסגנונו, על אותה סדרת הלכות. ברם במסכת נגעים אלו סיכומים פחות או יותר מקבילים, ואילו במשנתנו כל סיכום עוסק בנושא אחר ואין משפט שאין בו גם חידוש, אלא שיש בו גם חזרה על חלק מההלכות הקודמות. ניתן אפוא בזהירות לקבוע שהפרקים ערוכים בצורה פחות קפדנית מהרגיל במשנה. עם זאת תופעה של חזרות חלקיות רגילה במשנה, רק מינון החזרות במשנת תמורה רב מהרגיל.

נמצאנו למדים שלאותו נושא היו סיכומים ערוכים בסגנונות שונים. בדרך כלל בחר עורך המשנה באחד הסגנונות, או בשניים מהם. כאן הוא הציג את כל השלושה, שבכל אחד תוספת פרטים שאין ברעיו.