על-פי כתב-יד קופמן
והלא אף הנדבה עולות היא – הסגנון "והלא אף" הוא סגנון המופיע פעמים מספר במדרשי הלכה, אך לא אגב דיון בפסוק אלא במהלך הבאת טיעונים. העולה היא קרבן נדבה, אבל לא כל נדבה היא עולה, שכן אדם רשאי להביא כנדבה עולה או שלמים (כפי נדבתו). מה בין דברי רבי אלעזר לדברי חכמים – לפי ההקשר במשנה משנתנו מתייחסת למחלוקת במשנה הקודמת. שם נדונה השאלה מה ייעשה באשם שכיפרו בעליו, חכמים אומרים שדמיו ייפלו לנדבה (לאחר שיסתאב) ורבי אלעזר סבור שיביא בדמיו עולה. לפי כתב יד קופמן הדיון הוא רק על אשם שמתו בעליו, ולפי יתר עדי הנוסח ייתכן שהדיון הוא גם (או רק) על ולד תמורת אשם. הבעיה היא ש"נדבה" אינה ניגוד ל"עולה", ואם כן לא ברור במה רבי אלעזר חולק על חכמים. אלא בזמן שהיא באה חובה – קרבן עולה שהוא חטאת או אשם חלה עליו סדרת הלכות, הוא – מביא הקרבן, סומך עליה ומביא עליה נסכים ונסכיה משלו – והדין הרביעי הוא: אם היה כהן עבודתה ועורה שלו – העור שייך לכוהנים (להלן), אבל אם המקריב עצמו הוא כוהן הרי שהעור שלו. בזמן שהיא באה נדבה – מרצונו של המקריב, אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכין ונסכיה משל ציבור – באופן רגיל אדם מביא את נסכי קרבנו, אף על פי כהן עבודתה ועורה שלאנשי משמר – אם הכוהן התנדב נדבת עולה הרי שהעור הוא חלק מנדבתו, ומתחלק בין אנשי המשמר. שתי ההלכות האחרונות מחייבות עיון ודיון, אך בטרם נרחיב בהן עלינו לברר את פשט המשנה.
המשפט שבמשנה חוזר בספרא אבל בהקשר אחר: "רבי אליעזר אומר, מה תלמוד לומר 'כבשים לעולה ועזים לעולה', לרבות תמורה. שיכול אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה בלבד? מנין לרבות מותר חטאות, מותר אשמות, מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים, קיני זבות, וקיני יולדות, מותר קרבנות הנזיר, והמצורע. המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראוים על גבי המזבח, יינות ושמנים ועופות16ושמנים ועופות הם דוגמאות לדברים הראויים לבוא למזבח. אדם הקדיש אותם לבדק הבית. כסף וחפצים מיועדים אכן לבדק הבית, אבל צורכי מזבח מועלים למזבח אף על פי שהוקדשו לבדק הבית. בכך ההלכה מבטאת את עדיפות צורכי המזבח על פני צרכיו האחרים של המקדש, ועל פני בחירתו של התורם. זו המשנה בשקלים פ"ד מ"ח, ושם פירשנוה. מנין שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהם עולות? תלמוד לומר 'כבשים לעולה' ו'עזים לעולה' לרבות את כלן. וחכמים אומרים יפלו לנדבה17משנתנו ומשנת שקלים פ"ב מ"ה הן כדעת חכמים.. והלא אף הנדבה עולות היא? מה בין דברי רבי אליעזר לדברי חכמים, אלא בזמן שהיא באה חובה: הוא סומך עליה, ומביא עליה נסכים משלו, ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו. אבל בזמן שהיא באה נדבה: אינו סומך עליה, ואינו מביא עליה נסכים, ונסכיה משל צבור, אבל אם היה כהן עבודתה ועורה של אנשי המשמר" (ספרא דבורא דנדבה פרשה ה ה"ד, ז ע"ד). אם כן, אותה שאלה ואותה חלוקה נאמרו על מותר קרבנות: מה שהקדיש אדם לשם קרבן, והקרבן עלה פחות ממה שהקדיש. מותר קרבנות הוא גם מה שאדם ייעד לקרבן ומת, או אשם שכבר התכפר לו. אבל ל"מותר" גם משמעות רחבה יותר. אם כן, המשנה מצטטת את השאלה והתשובה בצורה מצומצמת אף על פי שהמחלוקת היא רחבה יותר. או אולי יש לנסח להפך, שהספרא גוזר מהמחלוקת המצומצמת במשנה כלל רחב ומקיף18איננו מעלים את שאלת חילוף הנוסח בשם החכם אליעזר=אלעזר. במשנה החלוקה היא בין רבי אלעזר וחכמים, ולרבי אליעזר עמדה אחרת. אלא שכידוע הוחלפו שמות החכמים אלעזר ואליעזר לעתים קרובות, ולעתים נכתב ר"א וכל מעתיק פתח את ראשי התיבות כרצונו, ואין בכך קושי..
בתוספתא מובאת סדרת הלכות הדנות במפריש אשמו ואבד, ובסוף הסדרה: "המפריש מעות לאשמו ואבדו, והפריש מעות תחתיהן ולקח בהן אשם והקריבו, ואחר כך נמצא מעות הראשונות, יפלו לנדבה. רבי אומר ילכו לים המלח. רבי אלעזר אומר יביא בהן עולה. והלא אף הנדבה עולה היה? מה בין דרבי אליעזר לדברי חכמים? רבי אליעזר אומר עושה תמורה וחכמים אומרים אין עושה תמורה" (פ"ב הי"א, עמ' 554)19לדין ים המלח ראו להלן פ"ד מ"ב.. הדיון הוא במקרה מיוחד של מותר אשם. רבי הולך בשיטת רבי אליעזר במשנתנו, ובמקום דין מוות לבהמה הוא קובע מעין "דין מוות" למעות. רבי אליעזר בתוספתא מתאים לרבי אליעזר בספרא ולרבי אלעזר במשנה. גם בתוספתא הנושא הוא על מקרה מיוחד בתוך המכלול של "מוֹתר", אך ההבדל אחר: נדבה עושה תמורה, ועולה אינה עושה תמורה. זה הבדל אחר שאיננו במשנה ובמדרש, ודומה שהוא הבדל נוסף.
לכאורה כל השאלה קשה. הרי כפשוטם של דברים חכמים אומרים שהבעל רשאי לבחור בנדבת שלמים או בנדבת עולה, ורבי אליעזר אומר שחייב להביא דווקא עולה (כמו גוף הקרבן)! כנראה המשנה ידעה, בדרך כלשהי, שלמעשה גם חכמים סבורים שחייב להביא נדבת עולה (ולא נדבת שלמים) ורבי אליעזר (אלעזר) מתכוון ודאי לנדבת עולה; השאלה היא מה ההבדל בין הניסוח של חכמים לבין הניסוח המיוחס לרבי אלעזר. השאלה היא למעשה מעין שאלה שהתלמוד היה מנסחה בתור "מאי נפקא מינה".
בסדרת משניות אחרות הצענו שכל תנא שנה את ההלכה בבית מדרשו, ולעתים הניסוחים השונים אינם מחלוקת אלא הסכמה הדדית שכל אחד מנסח אחרת. כל תנא שנה את הלכתו בבית מדרשו, ובשלב ראשון טרם נקבע ניסוח אחיד. עורך המשנה שנה את שני המונחים כאילו הם מחלוקת אבל אין כאן מחלוקת אלא כל אחד ניסח על דעתו, והעורך לא רצה לוותר על הניסוח השונה. הר"ש למשנת פרה (פ"ב מ"ה) מסביר: "שאדם חייב לומר בלשון רבו", ובשפתנו: העורך לא ערך ואיחד את המשנה אלא הביא את שני הניסוחים המקבילים. אמנם בדרך כלל הסגנון שבו התנא הראשון (ת"ק או "חכמים") אומר ניסוח סתמי ואחר כך נאמר "רבי פלוני אומר..." הוא סגנון של מחלוקת, אך לפעמים אין אלו אלא ניסוחים שונים. בדרך זו ביארנו, או הצענו לבאר, משניות וברייתות אחרות שבהן אפשר היה להבין שאכן במחלוקת עסקינן20כגון משנה, פרה פ"ז מ"ט; (תוס', שם פ"ז ה"ג, עמ' 636); פי"א מ"ז (והתוספתא שם פי"ב ה"ח, עמ' 640); סוטה פ"ח מ"ו ומ"ז; גיטין פ"ט מ"ג; כתובות פ"ד מ"ו (לפי פירושנו), אולי גם ערכין פ"ט מ"ג; כלים פט"ו מ"א; (תוס', שם בבא מציעא פ"א ה"ח, עמ' 579, בניגוד להגהת הגר"א); פט"ז מ"ו; (תוס', שם בבא מציעא פ"ז ה"ג, עמ' 586, כפי שפורשה במשנה, שם פי"ז מי"ב); פכ"א מ"ג; פכ"ח מ"ז; זבחים י"ב מ"א; (תוס', שם פי"ג הי"ב, עמ' 499); מנחות פ"ה מ"ח; טהרות פ"ב מ"ו; פ"ג מ"ג; מקוואות פ"ה מ"ה ופ"ו מ"י; מכשירין פ"ב מ"ח; עוקצין פ"א מ"א; (תוס', בכורות פ"ד ה"ה, עמ' 538) ועוד, וראו להלן פ"ה מ"ג.. במיוחד עמדנו על הצעה זו בפירושנו לפרה פ"ב מ"ה, שם ההצעה מעוגנת בהסבר הירושלמי. אם כך הוא הרי שגם משנתנו מלמדת על אותה תופעה. העורך מעוניין להביא את שני הניסוחים לשפה הלכתית זהה תוך שהוא יודע כבר פרטים על דברי חכמים, פרטים שאינם כתובים במפורש.
משנתנו אומרת שנדרי נדבה (עולת נדבה) נסכיה משל ציבור. אין זה סביר שבכל מקרה שיחיד מביא שלמים הנסכים יהיו משל ציבור. עמדה זו נוגדת את כל אשר אנו שומעים על חובת הנסכים של היחיד (למשל משנה, שקלים פ"ה מ"ד המלמדת על קניית נסכים על ידי היחיד, גם בנסכים של קרבנות נדבה). הכוונה כנראה להלכה שחטאת שנמצאה והובאה למקדש נסכיה באים משל ציבור, שכן היחיד המביא את הקרבן אינו הבעלים אלא המוצא (משנה, שקלים פ"ז מ"ה). זה המקרה היחיד שבו נסכים של קרבן יחיד באים משל ציבור. חטאת שאבדה היא כמו קרבן אשם שאבד, ונמצא תחת ה"מטרייה" הכללית של "מוֹתר".
משנתנו מתייחסת בקצרה גם לעורות. העור היה מרכיב חשוב ובעל ערך כספי משמעותי. דינם של העורות מסופר בברייתא: "בראשונה היו מכניסין עורות קדשים [ל]לשכת בית הפרווה, והיו מחלקין אותן בערבית לכל בית אב שבאותו היום. והיו גדולי כהונה באין, ונוטלין אותן בזרוע. התקינו שיהו מחלקין אותן בערבי שבת לכל משמר ומשמר. ועדיין היו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע, עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו לא היו ימים מועטין עד שחיפו כהנים, פני כל האולם בטבלאות של זהב מאה על מאה ועל עובי דינר זהב" (מנחות פי"ג הי"ח-הי"ט, עמ' 533; זבחים פי"א הט"ז, עמ' 497). משנתנו משקפת את שלב הביניים.
מבחינת עיצוב המשנה אנו למדים על כמה תופעות מעניינות המוכרות פה ושם גם ממשניות אחרות:
1. כל תנא שנה במקומו בשפה ההלכתית שעיצב, ולעתים ניסוחים שונים אינם מחלוקת.
2. העורך (או העורכים הקדומים) ידעו פרטים פרשניים על עמדות החכמים מעבר למה שכתוב במפורש, אם כי ייתכן שאין זו פרשנות מקורית אלא להפך, פרשנות הבאה לצמצם את דברי התנאים הקדומים.
3. לפנינו עדות כיצד אותו משפט מועבר לשלושה הקשרים דומים, אף שבוודאי נאמר במקורו רק על אחד מהם.
4. למעשה לפנינו שתי תשובות על אותה שאלה. במקרה זה הן משלימות זו את זו, ובאף אחד מהאזכורים אין הרשימה המלאה של המשמעויות ההלכתיות של הקדשת עולה לנדבה.
5. תנאי המשנה לעתים אינם מגדירים במדויק את עמדתם. במקרה שלנו "נדבה" משמעה עולת נדבה, ואילו "עולה" משמעה עולת נדבה ולא אשם או חטאת. הוא הדין לקביעה שהנסכים באים משל ציבור.