על-פי כתב-יד קופמן
אלו קדשין שולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן – שהוולד או התמורה קדוש. כבר בפרק א נקבע שתמורה תופסת בקודשים להוציא חטאת ואשם, קרבנות ציבור, קרבנות של שותפים, עולות ומנחות, ונחלקו תנאים לגבי בכור. כמו כן כבר נקבע שוולד חטאת של ציבור אינו קדוש (פ"ב מ"ב). ולד שלמים – של יחיד הוולד קדוש, ויש להביאו כשלמי נדבה למקדש. ותמורתן – ההמרה תופסת (אסור לעשות כן אך התמורה קדושה). עד כאן ההלכה שנאמרה כבר בשני הפרקים הקודמים, והיא הובאה בשל ההמשך שאינו נדון במשניות הקודמות. וולדן ולד ולדן – של התמורה או של הוולד, קדושים עד סוף העולם הרי אלו כשלמים – לכל דבר, וטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק – כשלמים. סמיכה היא הנחת הידיים של הבעלים על הקרבן. נסכים הם תוספות של יין וקמח, כאמור וקבוע בתורה. תנופה היא המצווה המשותפת לכוהן ולבעלים להניף את הקרבן. חזה ושוק הם החלק שהכוהנים מקבלים לאכילה במקדש בתנאים שנקבעו בתורה. רבי אליעזר אומר וולד שלמים לא יקרב שלמים – רבי אליעזר מתנגד להלכה שבראשית המשנה. הוא אינו אומר מה דינו של הוולד, האם יש להמיתו או שהוא חולין. בתוספתא שנינו: "תמורת הבכור והמעשר, ולדן וולד וולדן עד סוף העולם הרי אלו כבכור וכמעשר ויאכלו במומן לבעלים" (פ"ב הט"ז, עמ' 554), זו אפוא דעת חכמים המותאמת לימים שלאחר החורבן. עמדה זו בניסוח זה חוזרת גם להלן בפרק ה (משנה א). ייתכן שזו מחלוקת וייתכן שלפנינו שינוי בהלכה ולאחר החורבן החמירו, ונדון בכך להלן בפרק ה. בפרק א מ"ה נקבע שאין תמורה עושה תמורה, כאן מדובר בוולד של קודש, והנושא קרוב אך אינו זהה.
וחכמים אומרים יקרב – לפנינו מבנה רגיל במשניות שבו נקבעת הלכה סתמית ואחריה מחלוקת באותה הלכה. מבנה מעין זה אינו ייחודי למשנתנו. בכמה משניות נוספות המשנה פותחת בהכרזה הלכתית ואחריה מחלוקת, תנא אחד חולק על הקביעה הסתמית ותנא שני (חכמים) מקבל אותה, וההכרזה היא כדעה השנייה באותה מחלוקת1ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"ב; פ"ו מ"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; עירובין פ"א מ"ה; פ"א מ"ט; שקלים פ"ד מ"ד; סוכה פ"ב מ"א; דמאי פ"ג מ"א; כלאים פ"ב מ"א; שם, מ"ז; פ"ב מ"ו; מעשר שני פ"ה מ"ב; שביעית פ"ז מ"ד, ואולי גם פ"ב מ"ג (ראו פירושנו שם); מעשר שני פ"ב מ"ב (לפי פירוש הר"ש והרא"ש); פ"ג מ"ו; פ"ה מי"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; יבמות פ"ז מ"ג; נדרים פ"ב מ"ח; כתובות פ"ז מ"י (לפי חלק מהפירושים); גיטין פ"א מ"א; פ"ט מ"ד; נדרים פ"ט מ"א; ערכין פ"ח מ"ו; פרה פ"י מ"א; שבועות פ"א מ"ז; פ"ג מ"ד (לפי אחת ההצעות בפירושנו); אהלות פ"י מ"ג; תוס', קידושין פ"ה ה"א; אהלות פי"א ה"י, עמ' 609, ואולי גם שם ה"ז; פרה פ"ו ה"ב, עמ' 635; כלים בבא קמא פ"ה הי"ב, עמ' 573; משנה, כלים פ"ה מ"ח ומ"י; פ"ו מ"א פ"י מ"ה; פי"ז מ"א; זבחים פ"ב מ"ה; פ"ו מ"ז; פ"ז מ"ד; פ"ט מ"ב; מנחות פ"א מ"ד; פ"י מ"ו; פי"א מ"ב; זבים פ"א מ"ב; בכורות פ"ו מי"ב; להלן פ"ז מ"ה ומ"ו, ועוד. בחלק מהם מנסים הבבלי, הירושלמי או מפרשי התלמוד למצוא צריכותא והבדל הלכתי (נפקא מינא) בין הדעה הראשונה לשלישית. בתוספתא בכורות (פ"ב ה"א, עמ' 535) מצויה דוגמה למבנה כזה, אלא ששם נשמר המבנה של היחידה הקדומה במשנה שם פ"א מ"א, כפי שנפרשה ברצות החונן לאדם דעת. . במקרים אלו הבבלי שואל "היינו תנא קמא" או שמפרשיו שואלים זאת2בבלי, שבועות יג ע"ב. זהו ניסיון תירוץ אחר בשיטת "חסורי מחסרא" בלא להזכיר מונח זה. , אך נראה שלפנינו עדות לתפר שבין שתי יחידות קדומות, כפי שהראינו בפירושנו לשבת (שם שם).
כאמור, לא נאמר מה סבור רבי אליעזר. הבבלי מסביר את טעמו של רבי אליעזר "שמא יגדל מהם עדרים עדרים" (יח ע"א), כלומר החשש הוא שכוונתו להכין עדר של בהמות שיש בהן קדושה. הטעם אינו בא במסורת אלא הוא הצעת האמורא, לאחר שניסיון לייחס לרבי אליעזר דרשת כתוב נכשל. הטעם אינו ברור. ראשית אין חשש לתמורה המונית, שכן אין מחלוקת על תמורת תמורה (או ולד הוולד). יתר על כן, אם "לא יקרב" אזי אין חשש לעדר של בהמות קודש, הרי התמורה תמות או תצא לחולין.
ואכן, ההסבר "(גזירה) שמא יגדל מהן עדרים עדרים" מצוי בכמה סוגיות בירושלמי ובבבלי העוסקות בדיון על קודשים (מעשר שני וכיוצא באלו): "1. בראשונה היו אומרים לוקחין בהמה לבשר תאוה, והיו מבריחין אותו מעל גבי המזבח. 2. חזרו לומר לא יקחו אפילו חיה אפילו עופות. כהדא דתני 3. אחד שביעית ואחד מעשר שיני מחליפין אותו על נקיבה בעלת מום, ועל שאר בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אין מחללין אלא על השחוטין בלבד. 4. רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק, גזרו אותן שלא ירעו אותן עדרים עדרים. קם רבי ירמיה עם רבי זעירא אמר ליה עד כדון רבי שמואל בר רב יצחק קיים ואתון תליין ביה מרטוטיכין? והאמר בשם רבי יוחנן אפילו תמימה גזירה. דילמא דלא איתאמרת אלא על השביעית, אשכח תני על השביעית" (ירו', מעשר שני פ"א ה"ג, נב ע"ד; בבלי, סוכה מ ע"ב). תחילת הסוגיה עוסקת בשאלה האם מותר להחליף מעות מעשר שני (ופֵרות מעשר שני) על בשר חולין. בתחילה התירו ולבסוף חייבו את בעל הפֵרות להחליף רק בבשר קרבנות, כדי לעודד הבאת קרבנות למקדש. עד כאן אין הסוגיה נוגעת לענייננו, והיא משקפת חילוקי דעות או שלבים בהלכות מעשר שני ושביעית3בספרי דברים, עא, עמ' 134, הותר להחליף פֵרות מעשר שני בבשר תאווה. מה שמוצג אפוא כמנהג הקדום הוא מחלוקת. בנושא עצמו עסקנו במבוא למסכת מעשר שני. ממקור זה מודעה רבה לאורייתא שמה שמוצג כהתפתחות הלכה הוא לעתים מחלוקת הלכתית, או שמא מחלוקת רגילה עשויה (עלולה) לשקף התפתחות הלכתית, ואין להכריע בפשטות בין שתי האפשרויות. . התלמוד מדמה זאת לאיסור להחליף דמי מעשר שני בבהמה. המימרה היא ברייתא בתוספתא שביעית המנוסחת ברור יותר בתוספתא: "אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין אותו על חיה ועוף ועל בהמה בעלת מום בין חיין בין שחוטין דברי רבי4כמעט בכל מקום במשנה שרבי מופיע בו קיימת מסורת טקסט המציעה שם של תנא אחר. במקרה זה אותו חילוף מתחולל בתוספתא. . וחכמים אומרים לא אמרו אלא בזמן שהן שחוטין" (שביעית פ"ז ה"ח). כפשוטם של דברים לדעת חכמים ההיתר הוא להחליף פרות בבשר בלבד, ולדעת רבי (רבי מאיר) רשאי להחליף אף בבהמה חיה, ואפילו היא בעלת מום, כך שברור שלא תעלה לקרבן. על כך מוסבר בשני התלמודים שהאיסור להחליף בבהמה חיה הוא כדי שלא יגדל עדרים. בַהמשך הירושלמי מפקפק האם אכן הדיון חל גם על מעשר שני או רק על שביעית, ולא נרחיב בו. אם כן, ההסבר האמוראי הוא שחוששים שהבעל יעכב את אכילת הבהמה וירכז עדר של בהמות שהן בעצם דמי שביעית. ברוח זו הנימוק מופיע בסדרת סוגיות נוספת; בין השאר נקבע: "תני אין5כך יש לגרוס, אף על פי שבתוספתא דלהלן נרשם בטעות "אבל מרגילין". מרגילין6מוליכים רגלית, וזו דרך מרעה רגילה. ביום טוב ולא בחול בבכור ולא בפוסלי המוקדשין. אמר רבי אבון שלא יהא כעובד בו עבודה בחייו. אמר רבי יוסטא בר שונם גזרו עליהן שלא ירעו אותן עדרים עדרים" (ירו', ביצה פ"ג ה"ז, סב ע"ב, וכעינו בבבלי, כד ע"א; בכורות לג ע"א). גם כאן ההסבר הוא אמוראי, ובברייתא עצמה אין הסבר להלכה (תוס', ביצה פ"ב הי"א). לפי הרמב"ם הכוונה לשחיטה זהירה שבה פושטים את העור דרך הרגליים כדי לשמור על כל העור, והחשש הוא לפי רבי אבון (בירושלמי) ורבינא (בבבלי) שזה נראה כאילו הוא שוחט ביום טוב לצורך העור, ולפי ההסבר השני שלא ישהה את השחיטה עד שימצא לו קונה לעור כולו. עד כאן הסבר הרמב"ם שיש בו שני מרכיבים, הראשון הסבר למונח "מרגילין" והשני למונח "עדרים עדרים", שהחשש הוא שהאכילה או השחיטה תושהה. ברוח זו מפרשים גם פרשנים אחרים המאגדים את אזכרותיו של המונח "עדרים עדרים" ומסבירים שהחשש הוא השהיית השחיטה: "רבי אליעזר אוסר את זה כדי שלא יניחנה לגדל ולדות ויעבר על דבר ה' לא תאחר לשלמו, וזה הוא ענין אמרם גזרה שמא יגדל מהם עדרים"(רמב"ם בפירושו לעדיות פ"ז מ"ו), או "אתי לאשהויי לאם עד שתלד ויגדל עדרים מן הולדות, ואתי בהו לידי גיזה ועבודה" (רע"ב שם). כך מסביר גם רש"י (בפירושו לבכורות טו ע"ב ולג ע"א). תוספות מפרשים בשם הרמב"ם שהחשש הוא שמא ישהה והבהמה תרזה7תוספות לסוכה מ ע"ב ד"ה "שמא". ראו עוד הראבי"ה, תשובות וביאורי סוגיות תתקעד: "חשו חכמים לתקלה" או "שמא ישהה מפני רווח שלו"., והמאירי לסוכה שם מעלה את החשש שמא ייכשל במכירה.
אם כן לפי הסברים אמוראיים אלו "עדרים עדרים" הוא חשש השהיה, ויש כמה סיבות מנוגדות המסבירות מה בעצם החשש. מכל מקום, צריך להלום הסבר זה לדברי רבי אליעזר שאומר "לא יקרב". אם "לא יקרב" פירושו "יישחט מיד" הרי ניתן לנמק זאת בחשש להשהיה, אבל חכמים שאומרים "יקרב" היו צריכים גם הם לחשוש לכך. האם ייתכן שלדעת רבי אליעזר יש להימנע מלהקריב את הוולד (או את התמורה) שמא ישהה? חשש כזה נראה בלתי מידתי בעליל. לא שמענו שנמנעים מהקרבת קרבן (כשהוא קודש) שמא ישהה אותו. הרי חשש זה קיים בכל הקודשים!
אם שיטת רבי אליעזר "לא יקרב" משמעה שהבהמה יוצאת לחולין, ודאי אין מקום להסבר "שמא יעשה עדרים עדרים", הרי הבהמה היא חולין ואין מניעה שישהה אותה.
עוד נעיר שלדעת הבבלי בבכורות שם ההלכה שאין להרגיל היא לדעת מי שסבור שפסולי מוקדשין ובכור שנפל בו מום יש בהם קדושה כלשהי. לדעת הבבלי זו עמדת בית שמאי בבכור, ורבי אלעזר ברבי שמעון בפסולי מוקדשין. אבל מי שחולק עליהם אין כל מניעה לשיטתו שישהה את בעל המום.
שיטתם של הראשונים קשה מסדרת היבטים. ראשית, חשש ההשהיה אינו מובן. בעצם מה האיסור להשהות בעל מום? מותר לשחטו, אבל למה צריך לעשות זאת מיד? ואם קנה בהמה בדמי שביעית – למה צריך להזדרז לשחטה? יתר על כן, העיקר חסר מן הספר. חשש ההשהיה לא נרמז, ולמעשה מתברר שגם חשש ההשהיה אינו איסור כשלעצמו אלא יש חשש שמא תתחולל תקלה, או ירד המחיר, או ייהנה מגיזתה. מדוע חשש זה לא נאמר במפורש? ושוב הוא מתאים לבהמה שהיא קודש, אך לא לבהמת חולין (פסולי מוקדשין).
על כן אנו מציעים אפשרות נוספת לחשש "שמא יעשה עדרים עדרים". ההלכה היא לדעת בית שמאי שבפסולי המוקדשים וגם בוולד חטאת יש קדושה מסוימת. זו שיטת בית שמאי, ורבי אליעזר השמותי מהלך בה. אנשים העדיפו שלא לשחוט בהמה כזאת שהיא חצי קודש, אלא להשתמש בה כסגולה. כבר ראינו שהחשש ממנהגי קדושה פגאניים והרצון להפגין הימנעות מהם מכתיבים פרטי הלכות8ראו פירושנו ליבמות פ"ט מ"ד.. הבעיה איננה השהיה, אלא גידול עדר של חצאי קודש. חכמים רוצים להימנע ממצב זה. אפשר להציע את הפירוש גם ללא הנוהג לשמר בהמות במצב של חצי קדושה. חכמים שאפו למצב ברור, בהמה שהיא או קודש או חול, ולכן אם נוצר מצב של חצי קודש (לשיטת רבי אליעזר ו/או בית שמאי) יש להזדרז ולסיים את הפרשה בשחיטה רגילה מהר ככל האפשר. אין זה מפתיע שראשונים שאפו לפרש הלכה זו על רקע משפטי פשוט וברור יותר, אך ריבוי ההסברים מלמד על חולשתם ועל היותם מאוחרים להלכה עצמה.
במקרה של משנתנו חשש גידול העדרים אינו הסבר לדברי רבי אליעזר, ואפשר אפוא שתירוץ קבוע זה הועבר לכאן, אגב גררה, והוא מנמק דווקא את עמדת חכמים. או שמא הוא הובא לגופו כדי להעיר שאין לשלוח את הוולד לעדר, אלא לשחטו מהר ככל האפשר. זאת לא כהלכה משפטית, אלא כפתרון לאי נוחות מבחינה אידאולוגית.
עדיין אין בכל זה הסבר לעצם דעתו של רבי אליעזר, וכנראה הוא סבור בפשטות שהקדושה אינה עוברת לוולד ולכן הוא חולין. אנו נפגוש עמדה זו במשנת מעילה (פ"ג מ"ו). אבל במשנה להלן (פ"ד מ"א) בדין דומה רבי אליעזר הוא המחמיר (ימותו), וייתכן שאלו שתי מסורות בדבר עמדתו.
אשר לפירוש המונח "מרגילין", פירושו של הרמב"ם מבוסס על משנת חולין: "המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה ובטמאה בדקה ובגסה לשטיח, כדי אחיזה. ולחמת עד שיפשיט את החזה. המרגיל כולו חבור לטומאה..." (פ"ט מ"ג). אם כן "מרגיל" הוא המפשיט את העור דרך הרגליים לשמרו שלם, וכן: "המרגיל לגוי ושחט שחיטתו כשרה" (תוס', חולין פ"א ה"ו, עמ' 500). ברם עדיין קשה: למה אסור להכין חמת כזה, או לשמור על העור שלם בבהמה שנפסלה כבר לקרבן? יתר על כן, יש להניח שמתקיני עור לא המתינו בשחיטת הבהמה עד שיימצא קונה לעור. אחזקת בהמה עולה ממון, ומזָכר אין כל הכנסה. קשה להניח שמסיבה זו של היעדר קונה לעור מעכבים את השחיטה. אדרבה, שוחטים ומכינים מהעור כלים ואותם מציעים ללקוחות אפשריים.
אפשר שפירוש המילה הוא "מרגילין" כפשוטו, מלשון רגילות, והכוונה לחינוך הבהמה לרביצה במסגרת הדיר או ליד הבית. אין לעשות זאת ביום טוב, כי זו מלאכה, ואין לעשות זאת בפסולי מוקדשים, כי ניכר שהבעל רוצה להשהות את הקרבן.
אמר רבי שמעון לא נחלקו על וולד וולד שלמים – דור שלישי, ועל וולד וולד תמורה שלא יקרב – הקדושה אינה עוברת לדור השלישי. הבבלי לא גרס כנראה "שלא יקרב", והוא שואל: "איבעיא להו: היכי תני, לא נחלקו שלא יקרבו – אלא יקרבו, או דילמא: לא נחלקו שיקרבו – אלא לא יקרבו" (יח ע"א). לו הייתה לפני הבבלי נוסחתנו ודאי לא הייתה נשאלת שאלה זו לגופו של עניין. ברור שיש יותר סבירות שדור שני יקרב מאשר דור שלישי, שהרי כבר התורה אמרה שהדור השני "הוא ותמורתו יהיה קֹדש" (ויקרא כז י).
ועל מה נחלקו על הוולד – של שלמים, רק על הדור השני, שרבי אליעזר אומר לא יקרב וחכמים אומרים יקרב – רבי שמעון מצמצם את המחלוקת באופן הקרוב יותר לדעתו של רבי אליעזר. לגבי תמורה ברור שתמורה ראשונה קרבה, כאמור בתורה. לא ברור האם לפנינו פירוש למחלוקת הסתמית שברישא או מסורת חולקת על השאלה במה חולקים חכמי דור יבנה.
העיד רבי יהושע ורבי פפיס9למשנה מקבילה בעדיות פ"ז מ"ו. – שניהם חכמי דור יבנה. רבי יהושע הוא בר הפלוגתא הרגיל של רבי אליעזר, ורבי פפיס10לפנינו אחד התנאים הנדירים ששמו יווני, פפוס, ובעברית השתבש ל"פפיס". מופיע פעמים מספר עם חכמי דור יבנה. ראויה לציון העובדה שהוא מעיד עם רבי יהושע גם עדות נוספת (תוס', סנהדרין פ"ב הי"ג, עמ' 418; עדיות פ"ג ה"א, עמ' 459), וגם שם העדות היא נגד תנאים אחרים. רבי פפיס הטיף לכניעה לגזרות השמד, וכנראה חי עד סוף דור יבנה. העדות שבמשנתנו מופיעה גם במסכת עדיות (פ"ז מ"ו) בלשונה11במושג "עדות" נדון בהקדמה למשנת עדויות. . על וולד שלמים שיקרב שלמים – זו עדות נגד רבי אליעזר, הן לשיטת תנא קמא והן לשיטת רבי שמעון. אמר רבי פפיס אני מעיד שהיתה לנו פרה זבחי שלמים ואכלנוה בפסח – כקרבן נדבה, ואכלנו וולדה שלמים בחג – מכאן שוולד שלמים קרב כשלמים. העדות כמובן בעייתית, שהרי לכל הדעות אין מניעה שהוולד יוקרב שלמים. השאלה היא אם זו חובה, ועל כך אין בעדות דבר. מן הסתם יש להשלים את העדות ולומר שרבי פפיס העיד שהקריבו את הוולד כחובה.
במהלך הפירוש אנו מתחבטים האם הייתה לחכמים מסורת על נוהגי המקדש, או שמא הם עסקו בנושא מבחינה תאורטית ומשפטית שנים לאחר חורבנו. במקרה זה המסורת שיש לחכם ושנמסרה כעדות אינה מונעת מחלוקת מצדו של חכם אחר שגם הוא עוד זכר את בית המקדש (רבי אליעזר). כך גם לגבי בעלי מומים, עדותו של רבי חנינא סגן הכוהנים אינה מונעת את רבי עקיבא מלחלוק (משנה, זבחים פ"ט מ"ג). במקרה זה פירשנו (זבחים פ"ו מ"ד) שרבי חנינא מייצג נוהג מחמיר ובמקביל לו היה גם נוהג (עממי?) מקל. בלשון אחרת, המחלוקת קדומה אלא שבימי הבית לא נשאה אופי של מחלוקת משפטית מוגדרת ונתונה הייתה לנוהגים שונים וגמישים במקצת.