על-פי כתב-יד קופמן
המשנה ערוכה בסגנון "יש ב-x מה שאין ב-y ויש ב-y מה שאין ב-x" וכן הלאה. סגנון זה מתחבר למשניות הערוכות לפי פתיחתן, כמו "חומר ב-x מב-y" וכן הלאה.
יש בקורבנות היחיד מה שאין בקורבנות הציבור – קרבנות ציבור הם תמידים, מוספים, קרבנות החגים וכיוצא באלו. המשנה לעיל סיכמה שקרבנות ציבור אין בהם תמורה. עתה היא מונה את מכלול ההבדלים בין קרבנות יחיד לקרבנות ציבור השונים. ויש בקורבנות הציבור מה שאין בקורבנות [היחיד] – עד כאן הכותרת. שקורבנות היחיד עושין תמורה וקורבנות הציבור אינן עושין תמורה – במשנה הקודמת הוסבר הבדל זה, ואנו נתנו לו נימוק הגיוני בצד דרשה אפשרית. קורבנות היחיד נוהגין בזכרים ובנקיבות – חטאת או אשם יכולים לבוא מזכר או מנקבה. אין הכוונה שכל קרבן יכול לבוא מזה או מזה, אלא קרבן העולה בא מהזכר בלבד (ויקרא א ג) ואילו קרבן שלמים שהוא קרבן נדבה אפשר לבחור אם יהיה זכר או נקבה (ויקרא ג א). גם קרבן חגיגה שמביאים לסעודת החג (בעלייה לרגל) בא מזכרים ומנקבות (משנה, פסחים פ"ו מ"ד). ניתן היה לנסח את ההבדל כמה שמבחין בין עולה לשלמים, והתנא בחר להדגיש מרכיב אחר, אף שהוא פחות מדויק. וקורב[נ]ות הציבור אין נוהגין אלא בזכרין – נתון זה מאפיין את ספרות בית שני ומודגש בה. פילון מדבר על כך באריכות1על קרבנות קין והבל, 102 ואילך.. קורבנות היחיד חייבין באחריותן – בדרך כלל משמעות המונח היא שאם הקרבן אבד צריך להביא במקומו קרבן אחר, אבל בהקשר שלנו משמעות המונח היא שאם "עבר זמנו לא בטל קרבנו" ויש צורך להשלים ולהביא את הקרבן במועד אחר. כך הדין של מי שלא הקריב קרבן חגיגה שיש בידיו להשלים את המצווה אחרי החג, וזהו "יום טבוח" הנזכר במקורות. אם הפסח חלף יש מועד השלמה בפסח שני, ואם לא הביא נדר או קרבן חטאת יכול להביאו כשיזדמן לו בשנית להגיע למקדש. ובאחריות נסכיהן – המביא את הקרבן צריך להביא גם את נסכיו ואם לא הביאם בזמנם צריך להביא את הנסכים ביום אחר, יחד עם הזבח, ואין זבח קרב ללא נסכים (משנה, שקלים פ"ז מ"ו ועוד). וקורבנות הציבור אינן חייבין באחריותן – אם לא הקריבו קרבן תמיד או מוסף אי אפשר להביא את הקרבן ביום אחר. ולא באחריות נסכיהן – גם את הנסכים אין צריך להקריב ביום אחר. אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח – אם הזבח קרב ביומו ללא נסכים צריך להביא את הנסכים למחר. הלכה זו נדרשת בספרא על קרבנות החגים: " 'ביומו' עבר זמנו אינו חייב באחריותו. יכול לא יהיו חייבים באחריות נסכים למחר? תלמוד לומר 'ומנחתם ונסכיהם' ביום, 'ומנחתם ונסכיהם' למחר" (ספרא, אמור פרשה יב ה"ט, קב ע"ב). הפסוק בויקרא הוא: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קֹדש להקריב אִשֶה לה' עֹלה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו" (כג לז). קשה להבין כיצד מצא הדרשן בסיס במילים אלו להבחין בין עולה לבין מנחה, זבח או נסכים. הדרשן קרא כנראה "עולה ביומו, מנחה זבח או נסכים דבר יום", אבל מהיכן ראה מקום לבסס את ההלכה על קריאה חריגה זו? דרשה זו מצטרפת לדרשות שגלוי לעין שלא הן יצרו את ההלכה אלא ההלכה יצרה את המדרש.
להלכה עצמה אין סיבה והיא נראית פרי פשרה בין שתי מגמות, האחת שדורשת להשלים את הקרבנות והאחרת הסבורה שעבר זמנו בטל, "אם עבר היום בטל קרבנו" (ספרי במדבר, קמד, עמ' 192) או "משעבר זמנו אי אפשר לעשות" (ספרי זוטא, ט ז, עמ' 259)2פסוק זה נאמר על קרבן פסח, והוא הטיעון לקביעת מועד חילופי בפסח שני. . המדרש אינו מעלה את האפשרות של הבאת קרבן שבת ביום חול אלא בשבת הבאה בלבד, ואף אפשרות זו נדחית כאמור. על דרך ההשערה ייתכן שהסיבה להלכה היא שכל קרבן חג יש לו כללים אחרים, וממילא אין תחליף זהה לקרבן החג אלא באותו חג בשנה הבאה. אבל הנסכים דומים, ולכן אפשר להביא את הנסכים ביום אחר.
ניסוח אחר מציע רבי שמעון: " 'וכפר עליו' רבי שמעון אומר את שהוא עליו, חייב באחריותו. ואת שאינו עליו, אינו חייב באחריותו" (ספרא, ויקרא דיבורא דנדבה, פרק ד ה"י, ו ע"א). הדרשה נסובה על ויקרא א ד, פסוק המדבר על עולת יחיד (עולת נדבה). אם כן רבי שמעון מציע כלל אחר: מה שהוא חובת אדם (עולה, חטאת) חייב באחריותו, ומה שאינו חובה עליו פטור ממנה. ההדגשה היא על הבדל בין "עליו", ביחיד, לבין ציבור, אך אולי גם על הבדל בין חטאת ואשם של יחיד לקרבן נדבה, ואז המסקנות ההלכתיות שונות. התלמוד הבין שלרבי שמעון עמדה הלכתית אחרת (ירו', פסחים פ"א ה"ח, כח ע"ב). אם כן, לפנינו חלוקה אחרת של חובת האחריות.
עמדתו של רבי שמעון חוזרת בהלכה אחרת בדרשה על ויקרא ה כד, פסוק העוסק בחובת אשם למי שהתכחש לעמיתו (חז"ל פירשו זאת כשבועת שקר על ענייני ממון): "רבי יוסי הגלילי אומר להביא את קדשים קלים, בן עזאי אומר להביא את השלמים. אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא היה בן עזאי אומר אלא בבכור בלבד. רבי שמעון אומר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים שחייב באחריותן, קורא אני בהם וכחש בעמיתו. ושאין חייב באחריותן קורא אני בהם בה' וכחש" (ספרא, ויקרא דיבורא דחובה, פרק כב ה"ב, כז ע"ג). כל התנאים סבורים שחובת אשם היא רק על התכחשות לחובה ממונית, כולל קרבן שעליו להביא. רבי יוסי הגלילי סבור שרק קודשים קלים משלימים (נדבה של שלמים); בן עזאי מנסח זאת אחרת: "שלמים", כולל חובת שלמים שיש עליה אחריות (כגון חגיגה, בכור, מעשר בהמה, פסח), ואילו רבי שמעון לשיטתו שיש קודשים (חמורים וקלים – כלומר עולה ושלמים) שהם חובה, ויש שאינם חובה.
גם לפי שיטתם של חכמים ההלכה אינה פשוטה. כך, למשל, ''1. 'תעשה על העולה', לפי שאמרת 'לפלא', את שהוא בא לפלא טעון נסכים, תלמוד לומר 'תעשה על העולה', לרבות עולת יולדת ועולת מצורע. 2. 'או לזבח', זבח פרט לפסח, 'זבח', פרט לבכור ולמעשר3וכן תוס', כאן פ"א ה"ו, עמ' 551.. 3. 'לכבש', לרבות פסח שעבר זמנו" (ספרי זוטא, טו ה, עמ' 281). את הפסוק המקשר את הנסכים לעולה הדרשן מצמצם לעולת יולדת ועולת מצורע, אף על פי שהם קרבנות חובה. לאחר מכן הוא אומר שמהמילה "זבח" למדים שרק זבח חייב בנסכים (כלומר להשלים את הנסכים שאבדו) ולא מעשר בהמה, בכור וקרבן פסח, זאת אף על פי שהם קרבן יחיד. לאחר מכן הוא לומד שקרבן פסח שעבר זמנו חייב בנסכים, וזו סתירה גלויה. לפי השיטה הנקובה כאן פסח שהוא חובה פטור מנסכים, ועל אחת כמה וכמה פסח שעבר זמנו. גם בספרא חוזרת ההלכה שקרבן פסח שעבר זמנו חייב בנסכים (ויקרא, דבורא דנדבה, פרק יח ה"ד, יד ע"ג). מצד שני בכור הוא קרבן יחיד, אבל אנו שומעים שלאחר שנה הוא פסול, כמו קרבנות הציבור (ספרי דברים, קז, עמ' 108). אם כן לא ביחיד או בציבור הדבר תלוי אלא בשאלה האם יש לקרבן מועד או שמועד הבאתו תלוי ברצון הבעלים.
כמו כן, על קרבן חגיגה שהוא חובת היחיד נאמר: "מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל, ויום טוב האחרון של חג. עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. על זה נאמר (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות" (משנה, חגיגה פ"א מ"ו). משנת חגיגה חולקת על משנתנו, או אולי יש לומר שהיא חריג נוסף שמשנתנו אינה מזכירה בכוונה. זאת במטרה להדגיש את ההבדל בין יחיד לציבור, אף על פי שההבדלים אינם קיימים בכל המקרים.
לסיכום, עולה ושלמי יחיד שהם קרבנות נדבה חייבים בנסכים, אבל חטאת ואשם שהם קרבנות חובה פטורים מנסכים: "לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ונדבה" (ספרי במדבר, קז, עמ' 107; ספרי זוטא, טו ה, עמ' 281). עם זאת לכלל זה חריגים, כגון עולת יולדת ועולת מצורע שחייבים בנסכים אף על פי שהם קרבנות חובה (ספרי זוטא שם), ועולת עוף פטורה מנסכים (ספרי במדבר, קז, עמ' 107).
אמנם ההבדלים ברורים ובאופן כללי מתאימים לרוב המקבילות, אבל יש להודות שהמרכיב המרכזי בהם איננו דווקא היחיד מול הציבור. הציבור, למשל, אינו מביא קרבנות נדבה (אינו "מפלא") וקרבנותיו קשורים לזמן ולטקס ברור. להערכתנו אלו הסיבות להלכות, אבל התנא רוצה לסכם את הלכות יחיד מול ציבור ולהדגיש פן זה.
כאמור, בדרך כלל "חייב באחריות" יש לו משמעות אחרת. בדרך כלל הכוונה שצריך להביא את הקרבן הזה המיוחד, ואם אבד או מת אין חייבים להביא תמורתו, בניגוד למצב שבו ההתחייבות היא כללית להביא שור, שאז גם אם השור מת חייב להביא את תמורתו. כגון "ומנין שהוא חייב באחריותן עד שיביא להר הבית? שנאמר 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך', מלמד שחייב באחריותם עד שיביא להר הבית" (משנה, ביכורים פ"א מ"ט, והשוו פ"ב מ"ד), וכן "שור זה עולה, בית זה קרבן, מת השור ונפל הבית אינו חייב לשלם. דמי שור זה עלי עולה, או דמי בית זה עלי קרבן, מת השור ונפל הבית חייב לשלם" (משנה, ערכין פ"ה מ"ה, וראו פירושנו לה). הלכה זו מסוכמת בקיצור: "אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן, ונדבות אינו חייב באחריותן" (משנה, מגילה פ"א מ"ו; קינים פ"א מ"א), וכן במקורות נוספים, כולל רבים בדיני ממונות4משנה, בבא קמא פ"ז מ"ד; פ"י מ"ח; בבא מציעא פ"ד מ"ט; שבועות פ"ו מ"ה ועוד.. אם כן לאותו מונח ("חייב באחריות") יש שתי משמעויות קרובות, ואלו מן הסתם הבדלים שבין סגנונם השונה של בתי מדרש שונים. בתחום נזיקין "חייב באחריותו" הוא במובן שלישי, שהבעל חייב בנזקים שהחפצים (העבדים, הבהמות, הבור וכו') גרמו.
יש בקורבנות הציבור – ביתר עדי הנוסח נוסף "מה שאין בקרבנות היחיד", שקורבנות הציבור דוחין את השבת – מקריבים קרבנות חג ומוספים גם בשבתות. הלכה זו עומדת במרכז הוויכוח המשפטי על הבאת קרבן פסח בערב פסח שחל בשבת. הלל מחייב הבאת הקרבן משום שזהו קרבן ציבור, ואילו המתנגדים לשיטתו סבורים כנראה שפסח הוא קרבן יחיד (שמביאים כל הציבור, אך כל אחד לעצמו)5ראו משנה, פסחים פ"ו מ"א והנספח למסכת פסחים. . העיקרון מוסכם, והשאלה היא רק מה מעמדו של קרבן הפסח. ואת הטמאה – אם רוב העם טמא מביאים את הקרבן בטומאה. הלכה זו שנויה בפסחים פ"ז מ"ו, ולא נאמר על אילו קרבנות היא חלה. אבל במשנה אחרת באותו הפרק: "חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה. העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי צבור, ושעירי ראשי חדשים. הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחלתו אלא לאכילה" (פסחים פ"ז מ"ד). אם כן אפילו זבחי חג ומוספים אינם באים בטומאה, והכותרת במשנתנו שקרבנות ציבור באים בטומאה היא בלתי מדויקת וכוללנית6הבבלי, כדרכו, שואל "חמשה למעוטי מאי" (עו ע"ב), זאת מתוך ההנחה שאם נמנה מספר מסוים הדבר בא להוציא מהרשימה קרבנות אחרים. ברם, לפי פשוטו המספר חמישה הוא ניסיון לרכז לתמונה אחת, אך לא בהכרח מלאה, את סוגי קרבנות הציבור. יש חמישה סוגים של קרבנות ציבור עיקריים, ותו לא. כל אלו קרבנות ציבור שיש להביאם בזמן. זמן הבאת העומר היה שנוי במחלוקת עם הצדוקים. ודאי שמשנתנו היא כדעת הפרושים, שכן לדעת הצדוקים העומר יבוא תמיד ביום הראשון של השבוע. ברם אין לתלות בכך את הדין שבמשנה, וכאילו הקפידו על הזמן להוציא מלבם של צדוקים, שכן נמנים בה עוד קרבנות שזמנם היה מקובל על הכול.. גישה כוללנית שאינה מתחשבת בפרטי הפרטים ראינו גם במשנה הקודמת. לכאורה זה סגנון בעייתי, אבל ממשניות הפרק נלמד שזה אחד מסגנונות הסיכום של המשנה.
וקורבנות היחיד אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה – כפי שאמרנו. אמר רבי מאיר והלא חביתי כהן גדול ופר יום הכיפורים קרבן יחיד [ו]דוחין את השבת ואת הטומאה – רבי מאיר מכיר את עריכת המשנה וטוען, ובצדק, שאינה מדויקת, שכן חביתי כוהן גדול הם מנחת יחיד. אלא שזמנן קבוע – המרכיב הקובע הוא שמה שזמנו קבוע מובא בטומאה ומה שאין לו זמן קבוע ניתן לדחותו. כבר לעיל הצענו שלמעשה זה המרכיב הקובע את ההלכה.
בתוספתא שנינו: "קרבנות צבור דוחה את השבת ואת הטומאה, קרבנות יחיד אינם דוחים לא השבת ולא הטומאה, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יעקב, מצינו בחביתי כהן משיח, ופר יום הכפורים, והפסח, שהן קרבנות יחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה; מצינו בפר הבא על כל המצות, ושעירי עבודה זרה, וחגיגה, שקרבנות צבור ואינם דוחים לא את השבת ולא את הטומאה. כלל אמר רבי יעקב, כל שיש לו זמן קבוע מן התורה ואין יכול ליעשות מערב שבת דוחה את השבת, וכל שאין לו זמן קבוע מן התורה ויכול ליעשות מערב שבת אין דוחה את השבת" (פ"א הי"ז, עמ' 552). במשנה קביעה וקושיה, ובתוספתא זו מחלוקת. בתוספתא מועלות טענות נוספות על הכלל, כולל הטענה שפסח הוא קרבן יחיד ואף על פי כן דוחה את השבת. מה שבדיון הקדום על הבאת פסח בשבת היה נקודת המוצא (שקרבן יחיד אינו דוחה את השבת) מעורער מכול וכול. גם חגיגה מוגדרת כקרבן ציבור, אף שהיא למעשה קרבן יחיד. נמצאנו למדים שבדור אושא כבר היו כללים מוסכמים מה מקריבים בשבת ומה חייבים באחריותו, אבל היה ויכוח מה הכלל הכולל את מרב המקרים. לאמִתו של דבר גם הקביעה מה דוחה את השבת שנויה במחלוקת, אך בדור אושא כבר הייתה מוסכמת.
במבוא הכללי לפירוש המשניות הדגשנו מרכיב זה. הכללים לא יצרו את ההלכות אלא סיכמו אותן. הדבר מתגלה כאשר ההלכות עצמן מוסכמות, אבל בין התנאים מתנהל ויכוח איזה כלל עדיף להציג כהסבר ציבורי, מה יהיה הכלל המלא יותר, המפורט יותר, המסביר יותר, או אולי גם המסוגנן יפה יותר. יתר על כן, בפרק ג מ"א נראה שמבחינה היסטורית ההבדל היה פוליטי. דינם של קרבנות הציבור נקבע על ידי הנהגת המקדש, והיא קבעה שאין תמורה לתמורה. קביעה זו הייתה פשוטה במישור הארגוני. במקדש לא הקדישו קרבן זה לשלמי החג ובהמה זו לשעיר לעזאזל אלא היו בדיר בהמות מספר, כולל עודף מסוים, בהמה נבדקה ונשלחה משלב הבדיקה למזבח. לכן לא התעוררה השאלה, וההלכה העקרונית הייתה פשוטה. בתחום היחיד התעוררו שאלות רבות, על כן הניסוח שקובע לפנינו את ההבדל בין קרבנות ציבור לקרבנות יחיד הוא ההבדל המעשי והסיבה להלכה. הניסוח "זמנו קבוע" הוא ניסיון לכלול את מרב העובדות בכלל אחד, בעל אופי משפטי תאורטי7המונח "קרבנות ציבור" הוא מונח מהתחום הארגוני, אך יש לו כמובן גם משמעות משפטית. בבית המדרש המשמעות המשפטית הייתה העיקר, אבל במציאות הפן הארגוני היה המכריע, וגם הגורם לעיצוב ההלכה..