על-פי כתב-יד קופמן
ממירין מן הבקר על הצאן ומן הצאן על הבקר – אמנם במעשרות ותרומות מותר לתרום מזה על זה, אך יש הקפדה ששני המוחלפים יהיו זהים. בתמורה אין הקפדה על זהות, וכל המרה תופסת. בכך תמורה תוקפה רב משל הקדש. אם אמר "הריני מקדיש בקר זה" והתכוון לצאן – הרי זה הקדש טעות. לדעת בית שמאי הקדש טעות תופס ולדעת בית הלל אין הוא תופס (משנה, נדרים פ"ה מ"א ולעיל), אבל בתמורה לא שמענו שיש מי שחולק. אין זאת אלא ביטוי לקנס ולעונש על ההמרה, שהיא כשלעצמה אסורה. במשנה א הצענו שני הסברים לדין, וכאן נראה שהפרשנות שזה קנס גוברת. מן הכבשים על העזים ומן העזים על הכבשים מן הזכרים על הנקבות – ההמרה תקפה, [ו]מן הנקבות על הזכרים מן תמימים על בעלי מומין [ו]מן בעלי מומין על תמימים – בכל המקרים הללו ההמרה תקפה, שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע –ויקרא כז י. גם החלפה של טוב ברע אסורה, ונחשבת המרה (כלומר שתקיפה). איזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן – "רע" הוא בעל מום שהיה בעל מום בזמן ההקדש או התמורה, משום שאם נפל בו מום מאוחר יותר מותר להמירו.
משפט זה אינו קשור למשנה. אגב אזכור המילה "רע" מובא פירושה, או הדרשה עליה. בבבלי הדרשה מורכבת יותר ומתאימה יותר למשנה: "טוב מעיקרו – עושה תמורה, רע מעיקרו – אין עושה תמורה" (בכורות יד ע"ב). כנגד זה הספרא (חוקותי פ"ט ה"ו, קיג ע"א) אימץ מהדרשה רק את הרעיון שבעל מום הוא בבחינת "רע".
ממירים אחד בשנים – בהמה אחת בשתי בהמות ואם המיר שלושתן קדושות, ושנים באחד – אף על פי שזו החלפה מוזרה, ואף שבדיני פדיון או ערכין אין זה פדיון הולם. אחד במאה – רצה להמיר בהמת קודש אחת במאה בהמות חול, ומאה באחד – או מאה בהמות קודש בבהמת חול אחת. כל מאה הבהמות ואחת קדושות. "טוב ורע" מתפרש גם כטוב ורע כמותי. רבי שמעון אומר אין ממירין אלא אחד באחד – רק זו נחשבת להמרה שתקפה (ואסורה), שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש – ויקרא כז י, מה הוא מיוחד – יחיד, אף תמורתו מיוחדת – אחד תמורת אחד.