על-פי כתב-יד קופמן
הכל ממירים – כפי שהסברנו במבוא. המרה היא החלפת קרבן בקרבן אחר. ההחלפה עצמה אסורה כפי שתקבע המשנה להלן, וממילא תופסת רק באופן חלקי. כלומר מה שהומר נשאר קודש, ותמורתו גם היא קודש. באופן פשטני ומשפטי אפשר לקבוע שהקדש אינו יורד מקדושתו על ידי פעולת דיבור (המרה), אך עולה לקדושה בדיבור בלבד. אפשרות הסבר אחרת היא שלפנינו קנס כדי שלא יבואו להמיר קרבנות, וודאי שלא ימירו בקרבן נחות. האיסור להמיר מחייב הבאת הקרבן במהירות למקדש, אחרת הוא ייפסל או ימות וההפסד יהיה כפול. על כל פנים, ההמרה מתבטאת בכך שגם הבהמה השנייה הופכת לקודש כמו הראשונה. משמעויות נוספות של המרה נדונו במבוא. הבבלי מטעין על סגנון המשנה (בינוני רבים) אבחנה שמדובר בדיעבד, ברם זו הרחבה ספרותית בלבד. למעשה למשניות סגנונות מספר ואחד מהם הוא סגנון בינוני רבים: "הכל ממירים", "הכל שוחטין" (חולין פ"א מ"א1ראו פירושנו לערכין פ"א מ"א, שם הסברנו שסגנון זה ("הכל...") מלמד על גישה פולמוסית של חכמים הבאה להתנגד לתפיסות מעין "מונופוליסטיות" של כוהנים. במקרה זה כנראה אין למשנה משמעות פולמוסית כזאת. ), "משלשלין את הפסח בתנור" (שבת פ"א מי"א) וכיוצא באלו. אמנם נכון אפוא שהמשנה מדברת בדיעבד, במי שהמיר באיסור, נגד ההלכה, אבל ההמרה תופסת. מכל מקום באופן עקרוני לעתים צריך להמיר, וכל שהמשנה עוסקת בו הוא מי מוסמך להמיר. אחד אנשים ואחד נשים – שניהם מקדשים את התמורה. לא נאמר האם מדובר באישה עצמאית (בוגרת או נערה יתומה2ראו משנה, נדרים פי"א מ"י.). לא שאדם רשיי להמיר – שהרי מפורש בתורה שאסור להמיר, אלא שאם המיר – באיסור, מומר – התמורה קדושה, המעשה בר תוקף, וסופג את הארבעים – מכיוון שנעשתה עברה על לאו מפורש עונשה מלקות. הכהנים ממירים את שלהן – קרבנות שכבר הגיעו למקדש או שנמסרו לידיהם, כגון הבכור, וישראל ממירים את שלהם – בשלב שהקרבן טרם הגיע למקדש, והמשנה מסבירה: אין הכהנים ממירים לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור – באלה אין כוהנים ממירים. המשנה מלמדת פרט מעניין על המבנה הארגוני של המקדש. למקדש הגיעו, כל יום, עשרות (ואולי מאות) אנשים עם קרבנות חובה כגון חטאת, אשם ואף קרבנות נדבה שהתחייבו עליהם. הבעלים סמכו ידיהם על ראש הקרבן, ואזי נמסרו הקרבנות לכוהנים. אז הייתה לכוהנים אפשרות להמיר את הקרבן בקרבן אחר. השחיטה נעשתה אפוא לא מידיו של הישראל, אלא מקבוצת בהמות שהמתינה לתורה לשחיטה.
אמר רבי יוחנן בן נורי וכי מפני מה אין ממירים בבכור – לכאורה לפנינו שאלה תמימה, ברם מן ההמשך ברור שרבי יוחנן בן נורי חולק. חכמים סבורים שהמרת בכור אינה תקפה, ורבי יוחנן בן נורי חולק. אמר לו רבי עקיבה חטאת ואשם מתנה לכהן – הם נחשבים רכוש של הכוהן, הכוהן חייב להקריבם למזבח, אבל רשאי ליהנות מבשרם (מחלקים מסוימים שנקבעו בתורה), והבכור מתנה לכהן – גם הבכור שייך לכהן כרכושו וכקרבן הפרטי שלו. מה חטאת ואשם אין ממירין בהן אף הבכור לא ימירנו בו – רבי עקיבא מקיש חטאת ואשם לבכור3וכן בספרא, בחוקותי פ"ט הי"א, קיג ע"ב., אבל ההיקש אינו היקש טכני בשל מילה זהה (חשובה או מקרית) הנזכרת בפסוקים, אלא משום שכל הקרבנות הללו יש בהם מרכיב מרכזי זהה. אמר לו רבי יוחנן בן נורי מה לי איני ממיר בחטאת ובאשם שאין זכין בהן בחייהן תאמר בבכור שזכין לו בחייו – רבי יוחנן מפריד בין הדבקים וטוען שחטאת ואשם נהנים מהם רק לאחר שחיטה. אז מותר לאכול מבשרם וליהנות מהעור, לא כן בכור שהוא רכוש כוהן לכל דבר והכוהן רשאי לא רק לשחטו, אלא ליהנות מצמרו. הוויכוח אינו על עצם השאלה האם התמורה תופסת בבכור; ודאי שכן. אלא השאלה היא מי ממיר, הישראל או הכוהן. אמר לו רבי עקיבה והלא כבר נאמר – בתורה, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש – (ויקרא כז לג). פסוק זה נאמר על מעשר בהמה. איכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים – המעשר קדוש כבר בהיותו בבית בעלים, עוד לפני שניתן לכוהן, ועל קודש כזה נאמר שההמרה תקפה. אף תמורה בבית הבעלים – עוד בהיותה בבית בעלים. לפי זה גם הבכור, שהוא קדוש מבטן אמו, שייך לכוהן, ולכן אין הכוהן רשאי להמירו.
במשנתנו הלימוד הדרשני נפסק באמצעו. לא נאמר כיצד יגיב רבי יוחנן בן נורי על הדרשה השנייה של רבי עקיבא, וגם לא נאמר מה גורלו של ההיקש שהצליח רבי יוחנן בן נורי לדחות. מבחינת המשנה די בעובדה שלכל אחד מהם סיוע לשיטתו, ובכך הסתיים העניין. לעומת זאת בספרי מובא דיון ארוך ודרשות מספר סביב השאלה האם ניתן ללמוד מחטאת על בכור, ומה ניתן ללמוד מההיקש4מהיקש זה נלמדות מסקנות הלכתיות נוספות. ראו ספרי דברים, קיח, עמ' 141-140; בבלי, זבחים נז ע"א. זו פרשה מדרשית מעניינת. השאלה שם מהו זמן האכילה של בכור, ורבי יוסי הגלילי מנסה ללמוד מההיקש האמור שבכור נאכל כמו חטאת ליום ולילה. לימודו זה נדחה על ידי כל החכמים הבוגרים ממנו שרבי יוסי בא לשמשם. הטיעון המרכזי בספרי של רבי עקיבא, רבי טרפון, רבי ישמעאל ורבי אלעזר (אליעזר?) הוא שאין להקיש את הבכור לחטאת אלא לקרבנות אחרים. אם אכן הייתה הדרשה מקור להלכה אזי היה עלינו להסיק שמשנתנו חולקת על הספרי, ורבי עקיבא סותר את עצמו. היה עלינו גם לתמוה מדוע טיעונו של רבי יוחנן בן נורי אינו משובץ בדרשה הארוכה בספרי. אלא שכבר גילינו דעתנו במבוא הכללי לפירוש המשניות שהדרשה לא יצרה את ההלכה אלא רק נועדה לחזק אותה. רבי יוסי הגלילי השתמש בדרשה (בהיקש) שבמשנה בצורה בלתי נכונה, בכך שהוא בא לסתור את ההלכה. כל שהתנאים רוצים הוא למצוא בתורה זכר להלכה, ציטוט מסייע בלבד, ודקדוק הדרשה אינו חשוב להם. לפיכך אין בין משנתנו לדרשת הספרי מחלוקת הלכתית, אלא רק "משמעות דורשין" (ירו', שבועות פ"ב ה"ו, לד ע"א; בבלי, ראש השנה כ ע"ב ועוד – כל אלו לעניינים אחרים ולא לדרשה שלנו). מכל מקום, עריכתה של משנתנו סותרת את עריכתו של הספרי אם לא בהלכה אז בדרשה, או אפשר שהדרשה בספרי כרבי יוחנן בן נורי..
מבחינת עיצוב ההלכה לפנינו מקרה מעניין. המחלוקת הייתה קיימת כנראה בסוף דור יבנה לפחות, ואולי קודם לכן, והעמדות היו ידועות ומגובשות. אבל הטעם של ההלכה משתנה. עד רבי עקיבא נימקו אותה בצורה אחת, ומעתה יש להלכה נימוק משפטי או מדרשי אחר. זו דוגמה פשוטה לתהליך שכתבנו עליו במבוא הכללי לפירוש המשניות. ההלכות הבודדות נקבעו בדרך שנקבעו, במקרה זה על סמך דברי התורה; בשלב שני מתחיל הבירור המשפטי המחפש את הכלל המשפטי, וזאת על מנת שניתן יהא להעבירו להלכות אחרות, או לצמצמו למקרים שכבר נקבעו.
בתוספתא מופיע אותו דיון הלכתי (כשיטת רבי עקיבא בלבד), אך הוא מנוסח כמסקנת משנתנו: "כהנים אין ממירים בקדשי ישראל, ישראל אין ממירין בקדשי כהנים, שאין אדם עושה תמורה בזבח שאינו שלו" (פ"א ה"א, עמ' 551). התוספתא מפרטת: "בכור אצל ישראל עושה תמורה, אצל הכהנים אין עושה תמורה, דברי רבי עקיבא. רבי שמעון בן אלעזר אומר, כיון שבאו לידי כהן זה וזה אין עושין בו תמורה. זו מה יעשה לה? תרעה עד שתסתאב ותיאכל לבעלים במום" (שם ה"ב). רבי שמעון בן אלעזר סבור שבבית כוהן זה וזה אינם ממירים, וכדי שתיווצר מחלוקת בינו לרבי עקיבא יש להניח שלדעת רבי עקיבא בבית הכוהן ישראל עושה תמורה. רבי יוחנן בן נורי סבור שכוהנים ממירים את הבכור, וגם ישראל רשאי להמירו (כלומר מתחייב בהמרתו) משום שפעם היה הבכור שלו. הסברנו את המשנה בהתאם לתוספתא, ברם אפשר גם שלפנינו התפתחות הלכתית. המשנה לא עסקה כלל בשאלה היכן הבכור נמצא, והתוספתא העלתה שאלה משפטית מחודשת זו (בדור אושא, ימי רבי שמעון בן אלעזר), ועיצבה את המחלוקת המשולשת. במקרה זה איננו רואים סיבה שלא לראות בכל דברי התנאים שלב משפטי-מחשבתי אחד.
המרת בכור לפי המשנה והתוספתא
בספרא שנינו: "והלא הבכור עושה תמורה בבית הבעלים ואינו עושה בבית כהן דברי רבי עקיבא, אמר רבי יוחנן בן נורי וכי מפני מה אין ממירים בבכור? אמר לו רבי עקיבא חטאת ואשם מתנה לכהן, והבכור מתנה לכהן, מה חטאת ואשם אין ממירים בהם אף הבכור אין ממירים בהם, אמר לו רבי יוחנן בן נורי מה אינו ממיר בחטאת ואשם, שאין זכאיי בהם בחייהם. תאמר בבכור שזכיי בו בחייו? אמר לו רבי עקיבא השבתה על הדין, מה אתה משיב על המקרא? 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש', היכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים. ואם משנתנו לכהן זה וזה אין עושים תמורה" (ספרא, בחוקותי פרק ה הי"א-הי"ב, קיג ע"ב). הרישא של הספרא מקבילה למשנה. אין בה הבחנת התוספתא בין בית הבעלים לבית הכוהן, והחומר זהה לזה שבמשנה, אלא שיש בה ניסוח נאה של המתודולוגיה של הוויכוח. ההשוואה העניינית נקראת "דין" והיא נדחית (על ידי רבי יוחנן בן נורי), והדיוק מהפסוק נקרא "מקרא" והוא נימוק מנצח, אף על פי שלעניות דעתנו את המקרא אפשר לפרש גם אחרת. בהלכה יב הספרא מצטט את התוספתא, וכנראה לא ראה מחלוקת בינה למשנה.
בספרות האמוראית מצוי סיפור מעניין אחר שנמסר בשתי נוסחאות עיקריות:
רבי הוה יתיב מתני בפרשת 'אין ממירין בבכור וחולין'. אבוי דבר פדייה חמתיה רבי, אמר אנא ידע מה אנא אמר כדון. אנא מימר 'וידבר ה' אל משה לאמר' לא יימר דברי רבי יודה וכתוב, כן דמר רבי אמי בשם רבי יוחנן (ירו', נזיר פ"ה ה"א, נג ע"ד – רבי היה שונה את הפרשה "אין ממירין בבכור וחולין". ראה רבי את אביו של בר פדיה, אמר אני יודע מה אני אומר בזאת. אני אומר, כתוב "וידבר ה' אל משה לאמר", לא נאמר דברי רבי יהודה, וכתוב כך... שאמר רבי אמי בשם רבי יוחנן"). הנוסח קשה, ומשמעו שרבי לימד את פרשת "אין ממירין בבכור וחולין", וכאשר ראה רבי את פדיה אמר רבי שהוא יודע מה לדרוש במשפט, והוא יאמר שכתוב "וידבר ה' אל משה...", ואלו אינם דברי החכם (רבי יהודה הנשיא) אלא הלכות מריבונו של עולם. לפי נוסח זה רבי לימד עניין הלכתי שכמוהו אנו שונים במשנת תמורה, אבל אין זה שיעור הלכה אלא דרשה שבה צריכים לפתוח בדברי תורה (ציטוט מהתורה), לפתח את הנאמר בתורה ולסיים בהלכה. הבאנו סיפור זה כדי להצביע על כך שרבי מלמד את משנת תמורה. לפני שנפתח את העדות יש לבדוק את המקבילה במדרשים.
בסדרת מדרשים שנינו: "רבי הוה יתיב מתני מנין שאין ממירין בבכור, זחלין אפוי דבר פדייה, אמר הדין ידע מה אנא יתיב מתני"5פסיקתא דרב כהנא, פרה אדומה, ד, עמ' 68-67; פסיקתא רבתי, יד; קהלת רבה, ח ד; תנחומא בובר, חוקת יט, נח ע"א. בשני המקורות האחרונים "רבי חייא" במקום רבי. . אם כן רבי לימד משנה מסוימת הקרובה למשנתנו, ורבי פדיה שמח על כך שנמצא החכם שיודע מה הוא שונה. המונח שהמדרש משתמש בו הוא "זחלין", אבל בחלק מהגרסאות "צהבו", ו(רבי?) פדיה מתנגד או נפגע מרבי יהודה הנשיא. אבל נראה לפי ההקשר שרבי פדיה שמח מהשיעור. על כל פנים, בנוסח זה ברור שמשנה לפנינו.
במשנתנו לא מופיע הציטוט המופיע בסיפור האמוראי "מנין שאין ממירין בבכור", אם כי העניין נדון במשנתנו. המשפט שמביא רבי "אין ממירין בבכור וחולין" הוא סיכום יפה של המשנה או של הספרא, אך אינו ציטוט. לפנינו אפוא עדות ללימוד הלכות תמורה, ואולי גם ציטוט ממשנת תמורה אחרת מזו שלנו. ואכן במשנתנו חסר כל עניין החולין, ובעיקר מבחינה סגנונית המשנה חסרה, רבי יוחנן בן נורי מנמק הלכה שנוסחתה המשוחזרת על ידינו היא "אין ממירין (ממירים) בבכור", ועל כך הוא שואל ומשיב. אבל המשפט הבסיסי חסר. הוא אמנם מצוי ברישא של המשנה, אך לא בניסוח זה. זו עדות חשובה לנוסח אפשרי קדום או שונה של משנת תמורה.