המשנה האחרונה היא מן הסתם תוספת, לאחר סיום המסכת ששנינו במשנה הקודמת.
השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש – איזה פרק היו שרים, ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה – פרק כד בתהילים המתחיל במילים "לדוד מזמור", בשיני היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו בהר קדשו – פרק מח בתהילים המתחיל במילים "שיר מזמור לבני קרח", בשלישי היו אומרים אלהים ניצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט – פרק פב בתהילים המתחיל במילים "מזמור לאסף", ברביעי היו אומרים אל נקמות ה' אל נקמות הופיע הנשא שופט הארץ השב גמול על גיאים – פרק צד בתהילים המתחיל במילים אלו, בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזינו הריעו לאלהי יעקב – פרק פא בתהילים המתחיל בפסוק "למנצח על הגתית לאסף", בשישי היו אומרים ה' מלך גיאות לבש לבש ה' עוז התאזר אף תיכון תבל בל תימוט – פרק צג בתהילים, בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת – פרק צב המתחיל במילים אלו ממש, מזמור שיר לעתיד לבוא לעולם שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים – הסיום הוא סיום במדרש, כמו במסכתות רבות. הסיום אינו קשור לשיר המעלות, אף שהמשנה מציגה את הדרשה ברצף למזמור בתהילים. אדרבה, מי שבחר בשיר בחר בו בגלל הזכרת השבת, והשבת הנזכרת היא השבת הרגילה, זו שבסוף ששת ימי המעשה, אבל המדרש מפרש את הפרק לשבת שלעתיד לבוא.
שירת הלוויים נרמזת בספר עזרא, אך שם אפשר להבין שתפקיד השירה נופל גם על הכוהנים: "ויעלו מבני ישראל ומן הכהנים והלוים והמשֹררים והשֹערים והנתינים אל ירושלם בשנת שבע לארתחשסתא המלך" (עזרא ז ז). אבל בתיאור חנוכת המקדש של שלמה בספר דברי הימים מתואר המעמד הראשוני שהמשכו במשנתנו: "והלוים המשֹררים לכֻלם לאסף, להימן, לידֻתון, ולבניהם ולאחיהם מלֻבשים בוץ במצלתים ובנבלים וכנֹרות עֹמדים מזרח למזבח ועמהם כהנים למאה ועשרים <מחצררים> מחצרים בחצֹצרות" (דברי הימים ב ה יב), ובהמשך מתואר כיצד המקהלה והליווי המוזיקלי כאחד שרים הלל לה' "כי לעולם חסדו". זה למעשה המעמד המתואר במשנתנו.
לא ברור מתי נבחרו פרקים אלו ולמה. מן הסתם הבחירה הייתה קפדנית ומתוכננת, אבל כל הסבר שניתן להציע הוא ניחוש בלבד. כמו כן איננו יודעים האם הבחירה משקפת תפיסה כללית, של חלוקת הימים לעתיד לבוא, ורק המדרש בסוף המשנה (אם הוא חלק מהמשנה עצמה) מביע איזו פרשנות שמדובר על תולדות העולם ויום השביעי אינו השבת הרגילה, אלא לעתיד לבוא.
משנתנו מצוטטת במדרש שיר השירים ד ג, אך ללא שינויים.
הסיום של מסכת תמיד איננו מקרי. המסכת כולה מוקדשת לסדר התמיד, אך עיסוקו בקרבן עצמו מועט ביותר. אנו שומעים על סדרי המעמד ועל ההתארגנות, אך לא על השחיטה. פרטי הזבח אינם מתוארים, כגון הנסכים והלבונה. כנגד זה מופיע תיאור מפורט יותר של המרכיב הלא קרבני, הנר, הקטורת, פתיחת השערים וסגירתם. השיא של המסכת הוא הסיום החגיגי, שבו כבדרך אגב מסופר על העלאת האברים, אבל השיא הוא אחר כך בקטורת ובנרות, וכמובן בברכה ובשירה. חיבור "מגילת המקדש" מבית המדרש של כתות מדבר יהודה משמש כמודל השוואתי; שם, ללא ספק, ניצב במרכז תיאור הקרבנות במקדש, תוך חזרה מפורטת על דיני התורה בתוספות פרשניות ואחרות של פרטים.
נראה, אפוא, שמסכת תמיד רוצה להרחיב את יריעת המקדש. התמיד איננו רק קרבן אלא מערך שלם שיש בו גם העלאת קרבנות, אבל בשיאו פעילויות אחרות. על הדגש זה עמדנו גם במבוא.