בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן בימינו – ליווי לשם כבוד, כאמור במשנה א. הפעם אין נדרשים שני מלווים, וקשה לדעת למה.
הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו – הסגן כביכול תומך בו בעלייה לראש המזבח, אך שוב הדבר נעשה לשם כבוד בלבד.
הושיט לו הראשון – הכוהן הראשון בתהלוכה של אברי הבהמה (לעיל פ"ד מ"ג), הראש והרגל – שבידיו, וסמך עליהן – הכוהן הגדול, וזרקן – על ערמת העצים הבוערת, והושיט השני לראשון – בחלק מעדי הנוסח נוסף "שתי הידים", וב-מל "שתי ידיו". שתי הידיים הן ידי הכוהן השני. הכוהן הראשון נשאר על הכבש ומשמש כחוליה בשרשרת זריקת הבשר.
ונתן – הראשון, לכהן גדול וסמך עליהן – הכוהן הגדול, וזרקן נשמט השני והלך לו כך היו מושיטין לו ושאר כל האיברין – השלישי נתון לראשון, הרביעי לראשון וכו'.
הוא – הכוהן הגדול, סומך עליהן וזורקן בזמן שהוא רוצה סומך ואחרין זורקין – אם רצה הכוהן הגדול הסתפק בסמיכה על ראש הקרבן, ואחרים זורקים. כיצד היה נעשה המעמד בעת שהכוהן הגדול לא עבד, כלומר ברוב הימים? הכוהן הראשון עמד כנראה על המזבח וקיבל את הקרבנות מידי חבריו, סמך עליהם וזרקם. מבחינת נוהל העבודה אנו שומעים על מעמד נוסף: לאחר הנפת הקרבן ושחיטתו סומך הכוהן המקריב על כל נתח לחוד. אם כן הסמיכה היא בדרך כלל לפני השחיטה, ובתמיד אחר השחיטה ולפני הזריקה, ועל כל אבר לחוד.
בא לו – ראו פירושנו לעיל פ"ג מ"ז. "בא לו" הוא ממונחי "משניות הזיכרון", ומשמעו: כאשר הגיע הזמן צריך המבצע להתחיל לעשות כך וכך. כלומר אין מדובר בהחלטה מקרית להקיף את המזבח, אלא בטקס הנעשה דרך קבע. קיומה של תהלוכת המזבח מחייב השארת נתיב הליכה בטוח ללא חשש שהאש תפגע בהולכים. אין די במדף צר או בפס נקי של אמה על גג המזבח, אלא בנתיב שרוחבו לפחות 2 מ' מהאש. כל זאת בניגוד לתיאור המזבח להלן (מידות פ"ג מ"א).
להקיף את המזבח – לא נאמר מי מקיף ולשם מה. הקפת המזבח עשויה להיות הצורך של מי שצריך להזות דם על ארבע קרנות המזבח (משנה, זבחים פ"ה מ"ג). אבל אפשר גם שהיה מעמד של הקפת המזבח כשם שהיה מעמד של הקפת המקדש (מידות פ"ב מ"ב). מכל מקום, אין מדובר בחיטוי המזבח עצמו שנדון בו להלן, והוא מתחיל מקרן צפונית-מזרחית.
מאיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית – במקבילה בזבחים (פ"ה מ"ג; תוס', שם פ"ו הי"א, עמ' 488) המשנה מתחילה "עלה בכבש ופנה לסובב", ואת ההקפה ממש הוא מתחיל מקרן דרומית-מזרחית, כלומר ההקפה היא נגד "כיוון השעון", וממזרח למערב, כדי להדגיש את קדושת המערב. בפירושנו למידות פ"ג מ"א נעסוק במבנה המזבח.
הקפת המזבח ביום כיפור מתוארת באותו סגנון: "בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית. מקום שמתחיל בחטאת על מזבח החיצון שם הוא גומר על מזבח הפנימי. וממקום שמתחיל בעולה במזבח החיצון, משם הוא גומר בחטאת במזבח הפנימי. על כולן הוא נותן ממטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו (כנגדו אלכסון), שהיה נותן ממעלה למטה. רבי יהודה אמר משם רבי ליעזר במקומו היה עומד ומחטא. ועל כולם הוא נותן ממטה למעלה, חוץ מזו שהיתה לפניו שכנגד אלכסון שהיה נותן מלמעלה למטה" (תוס', יומא פ"ג ה"א). שתי המימרות (שלנו ומקבילתה בזבחים, והתוספתא ביומא) יצאו מיד עורך אחד ולכן הדמיון בסגנון, אבל הקפת המזבח של הכוהן הגדול מתחילה במקום אחר (בקרן אחרת). ביום כיפור גם היזו על המזבח, ואולי ההזאה היא סיבת ההבדל בין יום כיפור ליום רגיל. רבי יהודה סבור שלא היזו על המזבח, אך לא נאמר שלדעתו גם לא הקיפו אותו, ומן הסתם ביום כיפור הקיפו את המזבח לפחות כבכל יום. המשניות מציגות אבחנה בין יום כיפור ליום חול, ולפי רבי יהודה ייתכן שהקפת המזבח בכל יום גם היא החלה בקרן דרומית-מזרחית ולא צפונית-מזרחית. מכל מקום, כל ההקפות הן מימין לשמאל (נגד "כיוון השעון").
טקסים נוספים של הקפת המזבח היו במקדש, והבולט שבהם היה מצוות ערבה: "מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו, בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא, רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא" (משנה, סוכה פ"ד מ"ה).
המשנה אינה מסבירה כיצד מקיפים את המזבח, האם עושים זאת עם ארבעת המינים או רק עם ענפי ערבה, ואולי זקיפת הענפים בצד המזבח היא הקפתו הנזכרת. עסקנו בכך בפירושנו למסכת סוכה שם, וראינו שלפי אחד הפירושים הקפה היא עמידה במקום סביב המזבח. אבל רק משנת זבחים מדברת על הליכה על הסובב, ואת משנתנו ניתן לפרש שהליכה היא על הקרקע. ואכן, המשך המשנה מדבר על ניסוך היין הנעשה בסוכות.
הכוהן הגדול המקיף את מזבח הזהב מסובב את המזבח באותו כיוון, אך מתחיל מקרן צפונית-מזרחית (יומא פ"ה מ"ה), זאת משום שחיטוי המזבח (הזאת הדם) היה מתחיל תמיד בקרן צפונית-מערבית (לעיל פ"ד מ"א). במסכת יומא הבאנו גם דעות חולקות של תנאים על צורת ההזאה על מזבח הזהב.
מההמשך ברור שלפנינו הסיום החגיגי והטקסי של כל סדר התמיד. לכן קרוב לפרש שבכל יום הייתה הקפת המזבח, ולעתים הגיע הכוהן הגדול לשלב זה של עבודת ה', ומסתבר שכאשר הוא לא היה נוכח עשה את התפקיד כוהן אחר, אולי הסגן, או אולי קבוצת כוהנים.
מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית – גם המקיף את המקדש הקיף מאותו כיוון, וכל ההקפות במקדש היו מימין לשמאל (נגד "כיוון השעון") כאמור במידות (פ"ב מ"ב; זבחים פ"ו מ"ג).
נתנו לו יין לנסך – לכוהן הגדול בסוכות, ולכוהן רגיל בכל יום ויום. במשנת סוכות מסופר על הספלים שהיו על המזבח לניסוך המים והיין בסוכות, ומסתבר שספל היין שימש למעשה בכל יום. ממשנתנו משתמע שהכוהן סיים את הקפת המזבח בקרן דרומית-מערבית ואז ניסך, כלומר ששם היו הספלים. במשנת מידות פ"ג מ"ב מסופר על צינורות ניקוז דומים, אבל הם נועדו לעודפי הדם. הם היו על קרן דרומית-מערבית. ייתכן שאלו אותם צינורות, או שצינורות היין ניצבו במקום אחר על המזבח ובקרן המצוינת רק הסתיימה הקפת המזבח. מסתבר שהספלים היו על הצלע המזרחית של המזבח כדי שיראו העם את מעשי הכהן.
הסגן עומד על הקרן והסודרין בידו – בהמשך יתברר תפקידם, ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות – בעדי נוסח מאוחרים מטיב משני נוסף "של כסף", בידן – הכוהן הגדול מנסך, תוקעים בחצוצרות והסגן מניף בסודרים כדי שהתוקעים ידעו שהגיע זמנם להתחיל בנגינה. בשלב זה מתבצעת העבודה בכמה מוקדים. במזבח גמרו להעלות את האברים, במזבח הקטורת גמרו את תיקון המערכה, ובמנורה את תיקון ותוספת השמן. ברחבה שבין עזרת ישראל לאולם בירכו הכוהנים את העם והשתחוו, והכוהן הגדול, אם היה נוכח, נכנס פנימה לאולם והשתחווה. על המדרגות ניצבו גם הלוויים והחלו בשירה, ותקעו והריעו ותקעו – שני הכוהנים עם חצוצרות הכסף, זו תקיעה לסיום שלב אחד של העבודה ולפתיחת השלב השני של השירה וההשתחוויה.
ובאו ועמדו – שני הכוהנים שתקעו, ומן הסתם גם יתר הכוהנים שהגישו את האברים, והקיפו את המזבח, אצל בן ארזה אחד מימינו ואחד משמאלו – בן ארזה הוא הממונה על הצלצל (שקלים פ"ה מ"א), כלומר מנצח מקהלת הלוויים.
שהה לנסך – הכוהן המנסך את היין, הניף הסגן בסודרין – לסימן, והקיש בן ארזה על הצלצל – כסימן למקהלה, ודיברו הלוים בשיר – שרו את שירו של יום.
הגיעו לפרק – להפסקה בפרק. לא ברור מתי היא נקבעה, בסוף כל פסוק או פעם אחת בכל מזמור, תקעו – הכוהנים, והשתחווה העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחוייה – הפסקת שירה, תקיעה ואחריה העם משתחווה, והכוהן הגדול הנמצא באולם פנימה משתחווה אף הוא.
זה סדר התמיד לעבודת בית ה' אלקינו שיבנה במהרה בימינו – המשפט הוא משפט סיום חגיגי לסדר התמיד ולמשנת תמיד, וכפי שראינו במבוא אולי גם של סדר קודשים כולו (אם מסכת מידות נשנתה לפני תמיד). בעדי הנוסח סיומים דומים, כגון "יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן".
קשה שלא להתרגש מהסגנון החריג של תיאור שלב הסיום של העבודה וסיום המסכת. סיומים חגיגיים מצויים בעוד מסכתות, בעיקר בצורת מדרשים (כגון מסכת תענית), אבל סיומה של מסכת תמיד הוא בבחינת "ואת עלית על כולנה".