החלו [מ]ע[ו]לין1נכתב "מעלין" ותוקן ל"עולין", וזה אותו חילוף כמו מתקיע = תוקע, מאחיזין = אוחזין; מפשיטים = פושטים, וראו לעיל פ"ה מ"ג. במעלות האולם – בפרק ה החלה המשנה לדון בביצוע הפיס השלישי, לאחר קריאת שמע. דובר שם במי שזכה בקטורת ובמחתה, אבל עבודות הפיס הראשון טרם נגמרו. אחר קריאת שמע הכוהנים נכנסים למקדש ומגישי האברים שבים לעבודתם (העלאת האברים למקדש בסדר שיתברר בפרק ז משנה ג), ובמקביל: מי שזכו – בפיס השני, בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין לפניהם – לפני שאר הכוהנים, מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ניכנס ונטל את הטני – קודם (פ"ג מ"ט) הוא אסף את הדשן בטני, הניחו שם והשאיר את הטני על מעלה שנייה, ועתה הוא אוסף אותו. מי שזכה בפיס פקד אפוא את המזבח הפנימי פעמיים. המשנה השמיטה את אשר שמענו בפ"ה מ"ה שבטני מילאו כלי גדול יותר, "פסכתר", ובו שינעו את האפר והעצים מאזור הקודש.
והשתחווה ויצא – וממתין והכלי בידו על מעלות האולם (פ"ז מ"ב), כלומר על המדרגות שהבדילו בין האולם לעזרת ישראל.
מי שזכה – בפיס השני, בדישון המנורה – גם הוא בא למנורה פעם שנייה, ניכנס ומצא שני נירות מזרחים דולקים – בבוקר הוא הטיב את כל הנרות (פ"ג מ"ט) ולכן עתה מצא אותם דולקים. ייתכן שפה ושם אירע שנר כבה באמצע היום, אך מן הסתם היה זה נדיר.
מדשן את המזרחי – ביותר, ומניח את המערבי דולק – לא היה מטפל בו, אלא ממלאו שמן ולא מסלק את שרידי השמן הקודם. במקורות המקבילים מדגישים שנר המערבי לא כבה, אבל בהקשר של משנתנו מדובר על הנר המערבי מתוך שני הנרות המזרחיים (כמו בבוקר), שממנו – מהנר המזרחי, מדליק את המנורה בין הערבים – המטרה היא שאחד הנרות יישאר בוער תמיד, והמגמה היא שבמשך היום יהיה הנר המזרחי מלא שמן וללילה יהיו שני הנרות המזרחיים מלאים (לעיל פ"ג מ"ט).
מצאו שכבה מדשנו ומדליק ממזבח העולה – ולא מהנרות האחרים. לא ברור למה נהג כך בערב ואילו בבוקר היה מדליק את הנר המזרחי מיתר הנרות. ייתכן שבבוקר טרם בערה אש קודש במזבח הפנימי.
נטל את הכוז – בבוקר הניח את הכוז על המעלה השנייה של המנורה ועכשיו נטלו, מן מעלה שנייה והשתחווה ויצא – מהאולם והצטרף אל חבריו שהמתינו על מעלות האולם. הטקס בערב היה דומה והכוהנים פקדו את הנרות ארבע פעמים ביום. יש להניח שאם כבה נר טיפלו בכך הכוהנים הנמצאים באולם. עם זאת לא הרבו הכוהנים "להסתובב" באולם; הם נכנסו לעבודות נקודתיות ויצאו, כמו אלה המתוארים כאן. כאמור לעיל (בפירושנו לפ"ג מ"ט) נעשו הנחת הכלי ונטילתו אגב הטיפול במזבח העולה, והעובדים לא נכנסו לתוך האולם שלא לצורך אלא בצורה "חסכונית", למעט במספר הכניסות והיציאות. כמובן הדבר חייב כל כוהן לחשוב פעמיים לפני כניסה אל הקודש פנימה, והאולם היה רוב הזמן ריק ודומם, בעוד שבחוץ מתנהלת עבודה אינטנסיבית. כל הפעולות נועדו להוסיף כבוד למעמד, ללכת במקדש עם כלי מלא אפר מועט ככל האפשר, להביא שמן פעם אחת כך שיספיק למלא את נרות המנורה פעמיים (בבוקר ובערב) וכן הלאה.
הנר המערבי הדולק היה סימן פנימי לברכה ולחסד ה', כדברי התוספתא: "כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים היה נר מערבי תדיר, משמת הלכו ומצאוהו שכבה. מיכן ואילך מוצאין אותו פעמים כבה, פעמים דולק. כל זמן שהיה שמעון קיים היתה מערכה תדירה, כשמסדרין אותה בשחרית היתה מתגברת והולכת כל היום כולו, והיו מקריבין עליה תמידין ומוספין ונסכיהן, ולא היו מוסיפין עליה אלא שני גיזרי עצים עם תמיד של בין הערביים, כדי לקיים מצות עצים בלבד, שנאמר 'ובער עליה הכהן', משמת שמעון הצדיק תשש כחה של מערכה, כשמסדרין אותה בשחרית, לא היו נמנעין מלהוסיף עליה עצים כל היום כולו. כל זמן שהיה שמעון קיים ברכה נכנסת בשתי הלחם, ובלחם הפנים. שתי הלחם מתחלקות בעצרת לכהנים, ולחם הפנים ברגל לכל המשמרות. לאנשי משמר יש מהן שאוכלין ושובעין ויש מהן שאוכלין ומותירין ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כזית. משמת שמעון הצדיק לא היתה ברכה נכנסת לא בשתי הלחם ולא בלחם הפנים, הצנועין מושכין ידיהם, והגרגרנין חולקין ביניהן ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כפול" (תוס', סוטה פי"ג ה"ז; ירו', יומא פ"ו ה"ג, מג ע"ג; בבלי, יומא לט ע"א). נאמנים עלינו דברי התוספתא שלעתים הנר המערבי כבה, מן הסתם בבוקר, ועצי המערכה לא הספיקו. ייתכן כמובן שריבוי הקרבנות הוא שתרם לכך שעצי המערכה לא הספיקו, אבל התוספתא רואה בכך סימן קללה.
הנר המערבי שממנו מדליקים חוזר במסורות שונות: "נר שתהא נר המערבי תדיר שממנו יהיה מתחיל ובו יהיה מסיים ובשעה שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות, הוא היה מקדם לפניהם. כיצד נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים, מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק, שממנו מדליקים את המנורה בין הערבים. מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, תמיד אף בשבת, תמיד אף בטומאה" (ספרא, אמור פרשה יג ה"ו, קג ע"ג). כמו כן: " 'יאירו שבעת הנרות', שומע אני שיהו דולקים לעולם תלמוד לומר מערב עד בוקר (ויקרא כד ג) אי מערב עד בוקר [יכול יכבם? תלמוד לומר לפני ה' תמיד. הא כיצד? 'יאירו שבעת הנרות מערב עד בוקר] לפני ה' תמיד', שיהיה נר מערבי תדיר שממנו מדליק את המנורה בין הערבים" (ספרי במדבר, נט, עמ' 57). לכאורה המדרשים מדברים על נר מערבי ממש, בניגוד למשנה שדיברה על נר שני ממזרח. מעתה אנו תמהים האם לפנינו מחלוקת תנאית או שהמדרשים "לא הבינו" את המשנה והסבירו בפשטות שנר מערבי הוא המערבי מכולם, או שמא אנו מדקדקים יתר על המידה בקריאת המשנה או המדרשים.
יוספוס אומר ששלושה נרות צריכים לדלוק כל היום כולו (קדמ', ג 199). האם זה ניסיון לאחד את שתי הדעות (גם שני נרות מזרחיים וגם נר מערבי)?
עוד דורש הספרי: "1. שיהיו נרות מקבילים את המנורה, ומנורה את הנרות. הא כיצד שלשה כלפי מזרח, ושלשה כלפי מערב, ואחד באמצע. נמצאו כולם מקבילים את האמצעי. מיכן היה רבי נתן אומר האמצעי מכובד. 2. 'דבר אל אהרן', לפי שכל מעשה הפרשה באהרן הביא את אהרן לכלל דבור: ואמרת אליו, הרי זו אזהרה לאהרן. 3. 'בהעלתך את הנרות', עשה לה מעלות" (ספרי במדבר, נט, עמ' 57). את ההלכה על המעלות שנינו לעיל (פ"ג מ"ט) ובספרי להלן (פיסקה ס, עמ' 57). ההלכה הראשונה מצוירת על רצפות הפסיפס שבהן כל הנרות פונים אל הנר המרכזי (איור 72).