מי שזכה בקטורת – הקטורת הוקטרה במקביל להקרבת התמיד (בין דם לאברים – יומא פ"ג מ"ה). כלומר לאחר התפילה העלו את האברים מהכבש למזבח, היזו את הדם והביאו נסכים, ובמקביל הדליקו את מזבח הזהב והניחו עליו קטורת.
היה נוטל את הכף – הכף הייתה מן הסתם אחת מ-93 הכלים שהוצאו מלשכת כלים. בפיס השני הגרילו מי מדשן את המזבח הפנימי, כלומר מנקה את המזבח. בפיס השלישי הגרילו מי יצית את הקטורת, "חדשים לקטרת בואו והפיסו" (לעיל מ"ב), הכף דומה לתרקב גדול – גם הכוז ששימש לדישון המנורה מתואר כתרקב, אלא שהכוז היה מחזיק קביים וחצי והכף שלושה קבים, שלזהב – כמו רבים מכלי השרת, מחזיק שלשת קבים והבזך לתוכו – ובנוסחאות אחרות בתוכו, מלא וגדוש קטורת – תפקיד הבזיך או הבזך היה להכיל את הקטורת החדשה, ותפקיד הכף מתברר ממסכת יומא כשהיא מתארת כיצד הכוהן הגדול מבצע את העבודה: "הוציאו לו את הכף ואת המחתה וחפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף" (יומא פ"ה מ"א). התיאור ביומא ברור, אבל שם אין כל אזכור לבזך.
באופן כללי ברור שהכוהן הגדול השתמש בשלושה כלים. הראשון הוא המחתה שבה הונחו הגחלים, השני הוא כלי קיבול שבו הובאה הקטורת וממנו חפן הכוהן הגדול את הקטורת לעבודת היום (אצלנו הוא הבזיך) והשלישי הוא הכף, או כלי אחר (להלן), שבו הביא את הקטורת לתוך קודש הקודשים. בכל מקרה לכוהן הגדול יש רק שתי ידיים, וכל שחזור של עבודתו חייב לקחת בחשבון נתון זה. למרות הסכמה זו, נוסח המשנה ופירושה שנויים במחלוקת.
לא נאמר במשנה היכן ניצב הכוהן הגדול; לעיל, במשנה ג, נאמר שהוא הניח את המחתה על הרובד הרביעי שבעזרה, וכפי שראינו הכוונה למשטח שבקצה המדרגות בפתח ההיכל. מן הסתם בשלב זה הכוהן הגדול עדיין ניצב שם, או בקרבת מקום. משנת יומא אומרת שהביאו לכוהן הגדול את המחתה, ברם המחתה עם הגחלים הונחה על הרובד הרביעי, אם כן מהיכן הביאו לו אותה, ולשם מה, הרי הוא ניצב לידה? לפי הירושלמי (מב ע"א)14"כיני מתניתא" משמעו פירוש שיש בו מעין תיקון גרסה. ברם, אין הכוונה כי כך יש לגרוס בלשון המשנה, הווה אומר שהאמוראים בעצם מתקנים את לשון המשנה. ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 463-464. יש לתקן את המשנה, "כיני מתניתא", והביאו לכוהן הגדול את הכף ואת הבזך. הבזך בהקשר זה הוא כאמור כלי ובו כמות גדולה של קטורת, וכף, לפי הירושלמי, היא "מגיס", כלומר כלי קטן יחסית שיש לו ידית ולוחית קעורה שניתן לערבב בה או להעביר בה כמות קטנה של נוזלים. מגיס משמעו "מערבב", ברם במקורות הוא נזכר כמעין קערה קטנה שמביאים בה את האברים לשרפה על המזבח (תוס', פסחים פ"ד [ג] ה"י). במקורות הוא מתחלף עם הכף או עם הקערה, ונראה שגודלו היה יותר מכף ופחות מקערה15בראנד, כלי חרס, עמ' רע-רעב. . במגיס הניחו, כאמור, אברים של ארבעה וחמישה קרבנות, והוא שימש גם לבלילת הקמח לסולת הבלולה בשמן (משנה, כלים פט"ז מ"א). מכאן שהיה גדול למדי, וייתכן גם ששפת הכלי הייתה נוטה כלפי פנים, כדי למנוע שפיכת החומר. בדרך זו נפתרת גם הסתירה בין משנתנו למשנת יומא (למה ביומא לא נזכר הבזיך). אבל קשה לתקן את המשנה נגד כל הנוסחאות, ו"כיני מתניתא" היא יותר פירוש מאשר עדות לנוסח. כפי שאמרנו אגב דיוננו בבזיך (פסחים פ"ה מ"ה) קרוב לפרש שכף ובזיך חד הם, כפי שהציע בראנד. את משנתנו יש להבין כתוספת פרשנית: "והבזך בתוכו" הוא פירוש ל"כף", שהשתבש, ועדיין הנוסחה והפירוש קשים.
מהי אפוא הכף? מסורת מעניינת על תפקוד הכף יש בתוספתא: "כף שכהנים גובלין בה, וכן חפית של קדרה, אם חקוקין ומקבלין כל שהן טמאין, ואם לאו טהורין. מעשה בטבחו של אונקלס הגר, שהביא פתו לפני רבן גמליאל. והיו שם שמנים וחמשה זקנים יושבין. נטלה רבן גמליאל ונסתכל בה. ונתנה לחברו, וחברו לחברו, כשראה שלא אמרו בה דבר נטל רבן גמליאל חוט מסדינו של תלמיד שהוא יושב לפניו, ומתחו עליה ונמצאת חקוקה כל שהוא וטמאה לו" (כלים בבא בתרא פ"ב ה"ד, עמ' 592). אונקלוס הגר אכל בטהרה, והשאלה הייתה האם הכף שבה הובא הלחם מקבלת טומאה. אם היא חקוקה, כלומר קעורה ויש בה כלי קיבול – היא טמאה. איש לא ידע לענות אם הכף קעורה במקצת, עד שרבן גמליאל בדקה ונמצאה שקועה מעט. הכף של המקדש הייתה, אפוא, כלי לערבוב (הגסה) והייתה כמעט ישרה, ואילו הכף של המקרא הייתה כלי קעור גדול יותר (איור 69). בכך אנו מצטרפים, אפוא, לפרשנותו של בראנד שהתנא במסכתנו הכיר את שני המונחים אך לא דייק בהסבר תפקודם, ולמעשה כלי אחד לפנינו. המחתה של יום הכיפורים מופיעה בהמשך המשנה הבאה.
אם כן הכף היא מעין תרווד גדול, או סיר שטוח עם ידית. היא עשויה הייתה לשמש לנטילת גחלים מערמת גחלים שהוכנה, ו/או ללקיחת הקטורת מהכלי. במסכת תמיד מדובר על הבאת הקטורת בבזיך וכף, וביומא במחתה וכף. את הקטורת חפן הכוהן הגדול בידו, אם כן התפקיד שנותר לכף היה להנחת הגחלים וערבובם עם הקטורת.
לפי דרך זו, שאותה הסקנו במשנת יומא, הבזיך נועד לקטורת. ביום הכיפורים הניחו אותה במחתה והשתמשו בכמות גדולה במיוחד שאותה חפן הכוהן בידיו. ביום רגיל הניחו אותה במעין קנקן (בזיך) והכוהן הוציא ממנו קטורת לפי מידה. אשר לכף, שתי אפשרויות לפנינו. האחת שכף ובזיך חד הם והכוהן השתמש רק בכלי אחד, ומשנתנו השתבשה. הפירוש השני הוא שביום הכיפורים שימשה הכף להנחת הקטורת ולהבאתה לקודש הקודשים, והמחתה לגחלים. ביום חול16וגם ביום הכיפורים כך הניחו קטורת על מזבח הזהב. הונחו הגחלים ליד המזבח, והקטורת הייתה בבזיך והונחה בכף רק ככלי ביניים בין הבזיך למזבח. כן שימשה הכף לחתיית (ערבוב) הגחלים, וזה היה ייעודה העיקרי. הפירוש הראשון נראה לנו רחוק ונועז מדי. קל לפתור כל קושי על ידי תיקוני נוסח קיצוניים, ולדעתנו דרך זו אמנם איננה פסולה, אך היא בבחינת מוצא אחרון בלבד. יתר על כן, מההמשך (פ"ז מ"ב) ברור שאלו שני כלים שונים.
כפי שאמרנו התרקב דומה לכף, והצענו, באופן טבעי, כף אליפטית. ברם גם נאמר לעיל (פ"ג מ"ז) שהטני דומה לתרקב, והטני הוא קופסה. על כן אולי יש להציע שגם הכף ריבועית, ואזי היא דומה למחתה אבל קטנה ממנה, ומכילה שלושה קבים או 2.5 קבים. אפשר אפוא שהכלי המופיע באמנות היהודית לצד המנורה איננו מחבת אלא התרקב-כף שהוא כלי מקודש בהרבה, והרבה יותר מתאים להופיע ככלי קודש מובהק של המקדש. הבזיך גם הוא דומה לכף אלא שאין לו ידית וקרקעיתו עגולה כך שאי אפשר להניחו על הרצפה (פסחים פ"ה מ"ה וראו פירושנו לה), בניגוד למחתה.
וכסויי היה לו – מן הסתם לכף ולא לבזיך, כפי שעולה להלן (פ"ז מ"ב), וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלה – המטוטלת מופיעה בספרותנו בשני הקשרים ששניהם באים בחשבון כפירוש. האחד הוא סוג בגד שאתו אסור לגמל לצאת בשבת (משנה, שבת פ"ה מ"ג). הירושלמי מסביר: "כהדא כיפה דהיא משויא גבינתה" (שבת שם ז ע"ב – ככיפה זו שהיא משווה את הגבינים, או שהיא מונחה על הגבינים). גבינים הם גביני העיניים17משנה, כתובות פ"ה מ"ח ומקבילות, ונזכרת כיפה של זקנה, משנה, כלים פכ"ט מ"א; תוס', כלים בבא בתרא פ"ו ה"י, עמ' 596. . הציץ של הכוהן הגדול היה מונח על כיפה (בבלי, חולין קלח ע"א)18ראו פירוש רבנו חננאל לשבת נז ע"ב. . בהקשר זה פירש רבנו חננאל שהכיפה היא פס של צמר המונח על המצח מעל הגבינים, ועליו היה מונח הציץ. תפקידו למנוע את תזוזת הציץ ואת ההזעה עקב החיכוך בין העור למתכת של הציץ. פירוש זה מחבר את כל המסורות19בניגוד לכך אחדים מפירושי הראשונים אשר התאימו לחלק מהמסורות, כגון הפירוש באוצר הגאונים, עמ' 55, שכיפה היא פאה נכרית. פירוש זה מתאים לדברי התלמוד בשבת נז ע"ב, אך לא לסוגיית הירושלמי כאן, או לגמרא בחולין קלח ע"א. . המטוטלת היא כמו הכיפה, כלומר היא אריג סביב החטוטרת של הגמל, ותפקידה לשמור על חום הגמל. בהקשר שלנו המטוטלת היא אריג המכסה על הכלי כדי לשמור שהריח לא יתנדף.
השימוש השני, התדיר יותר, הוא ככלי מתכת הקשור בחוט לגוף ברזל ונועד להבטיח שגוף הברזל מאוזן (איור 70). כלי זה נגזר מהשורש טלט"ל. כן שנינו: "הפרח היוצא מן העריס20לפירוש העריס ראו פירושנו לכלאים שם. הכוונה לגדר צמחים או למדרגת אבן (טרסה). רואין אותו כאילו מטוטלת תלויה בו, כנגדו אסור" (משנה, כלאים פ"ו מ"ט). במטוטלת כזאת השתמש הבנאי או השוקל במאזניים (משנה, כלים פי"ב מ"ח), וכן המודד (תשובות הגאונים הרכבי כח). מטוטלת כזאת צריכה מקום פנוי להתנדנד, אחרת אין לה כל ערך, וקשה להבין לשם מה יש למכסה של כלי מטוטלת. ברם מתוספתא שבת אנו שומעים כנראה על שימוש אחר באותה מטוטלת: "אילו דברים מדרכי האמורי, המספר קומי, והעושה בלרית, והמגבה לגודגדון, והמגוררת בנה בין המתים, והקושר מטוטלת על יריכו" (פ"ו ה"א). אם כן אדם קושר על ירכו מטוטלת כסימן למזל, ובתפקיד כזה יכולה מטוטלת להיות קשורה גם למכסה. פירוש זה "פיקנטי יותר", ולו היה מוכח הייתה בו עדות לחדירה של מנהגים פגאניים למקדש. לדעתנו אין כל הכרח לקבל פירוש רחוק זה, ועדיף הפירוש הראשון, כלומר הבזך הוא כלי מתכתי לקטורת, מעין מחתה שטוחה. לבזך היה מכסה הולם, גם המכסה היה מתכתי והיה לו ציפוי בד חיצוני, "עליו מלמעלה", ומבפנים, וזאת כדי שריח הקטורת לא יצא החוצה ולא יפוג ריחה. אריג כזה עשוי להיקרא מטוטלת, במשמעות הראשונה שהעלינו.