נטל את הסכין והפריש את הריאה מן הכבד – הריאה והלב סמוכים ודבוקים זה לזה, ואצבע כבד מן הכבד לא היה מזיזה ממקומה – מאוחר יותר תינתן אצבע הכבד לכוהן (איור 68). בהמשך נראה שכוהן אחד נשא את הכבד ואחר את אצבע הכבד, לכן צריך היה לבתר את החיבור.
נטל – ברוב עדי הנוסח הטובים "נקב", את החזה ונתנו למי שזכה בו – עד עתה הוזכרו אברים פנימיים ואילו עתה מופיע החזה כולו שהוא אבר חיצוני. החזה הוא למעשה בית הצלעות, אבל בפועל בית הצלעות מתחלק, כפי שיוסבר להלן בסיפא. החזה מצטרף אל הגרה: הראשון נושא את השדרה ושתי צלעות, השני את החזה והגרה והשלישי את ה"דפנות", כלומר את הצלעות.
עלה לדופן הימנית היה חותך ויורד עם השיזרה [עם השיזרה] – נכפל בטעות. שיזרה היא שדרה, והכוונה לעמוד השדרה, כלומר הוא מנתק את הצלעות מעמוד השדרה.
לא היה נוגע בשיזרה עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות חתכה – את דופן ימין, כלומר את צלעות צד ימין. שתי הצלעות האחרונות רכות וגמישות יותר, גם באדם וגם בבהמה. שתי הצלעות הרכות הושארו לנתח אחר, ונתנה למי שזכה בה והכבד תלוי בה – אם כן כמעט כל דופן ימין והכבד תלוי בה, ושניהם נתח אחד, כאמור.
בא לו לגרה – לבהמה (כבש) שתי קיבות כדי לעכל את העשב הקשה שהיא אוכלת. החזה הוא הצלעות והגרה היא מעין שק, הניח בה שתי צלעות מיכן ושתי צלעות – בעדי הנוסח הטובים נוסף "מכאן", חתכה ונתנה למי שזכה בה – הגרה ושתי צלעות מכל צד הן נתח נוסף, הקנה והלב והריאה תלוין בה – כאמור לעיל הלב אמור להיות חתוך, ובכך המשניות סותרות בשאלה האם חלקים אלו מחוברים לעמוד השדרה. הרושם המתקבל הוא שהשדרה מובלת יחד עם הדופן הימנית. אבל המילים "נטל (נקב) את החזה" מוקדמות: עמוד השדרה עדיין מחובר לדופן השמאלית ולאברים פנימיים נוספים. פרשנות כזאת סותרת את ההמשך שבו השדרה מובלת עם הדופן השמאלית. לפיכך ניתן לכל היותר להסביר שהמשנה הזאת מורכבת רק מהגרה, הקנה, הלב והריאות. כך או כך, חלק זה שבמשנה סותר את המשנה הקודמת, כפי שהראינו בטבלה.
בא לו לדופן השמאלית הניח בה שתי צלעות רכות מלמעלן – במשפט הקודם נאמר שהוא חותך את הדופן הימנית מעמוד השדרה. עכשיו הוא חותך את הדופן השמאלית ומשאיר 4 צלעות, שתיים למעלה ושתיים למטה, ושתי רכות מלמטן – בדופן ימין הוא השאיר רק שתי צלעות תחתונות, וכך היה מניח בחברתה – בדופן הימנית, נימצא מניח בשתיהן שתים שתים מלמעלן שתים שתים מלמטן – כאמור משפט זה שונה מהמשפט הקודם (בדופן הימנית) שבו לא הושארו שתי הצלעות העליונות. אפשר שזו סתירה, ואפשר שזו הבהרה. מכל מקום, קנה הנשימה מחובר.
חתכה – את דופן שמאל, ונתנה למי שזכה בה השיזרה עמה והטחול תלוי בה – דופן שמאל ללא ארבע צלעות מצטרפת עם עמוד השדרה והטחול. אם כן, השדרה (החזה) מצטרפת לדופן השמאלית. לשדרה מחוברים שני זוגות של צלעות (ימין ושמאל), סך הכול ארבע צלעות והטחול, והיא היתה גדולה – יותר מהדופן הימנית, אלא שלימין קורין גדולה – כך גם בכתב יד קופמן. השם של מנה זו היה "הגדולה" אף על פי שבעצם דופן שמאל גדולה יותר, שכן כל עמוד השדרה נמצא בה. משפט זה יוצא דופן והוא מלמד על כינוי שניתן לפעולה מקדשית מיוחדת זו. חלוקה זו של הגוף היא ייחודית למקדש, וממילא צריך להבין שהכינוי משמר זיכרון היסטורי, שהרי קשה להניח שהוא צמח בבית המדרש אגב הדיון התאורטי, לאחר החורבן. זאת ועוד, לו היה הדיון התֵאורטי מניע לצמיחת הכינוי, הרי שהיו מכנים בדרך דומה מנות אחרות. סביר אפוא שלפנינו עדות לזיכרונות רֵאליים מהמקדש. יתר על כן, הכינוי הוא כוהני פנימי ומשמר מעט מהנעשה "מאחורי הקלעים" במקדש, במעגל הפנימי של העוסקים במלאכה.
שהכבד תלויה בה – ולכן היא נראית מנה גדולה יותר מהדופן הימנית.
בא לו לעוקץ – עצמות הזנב, חתכו ונתנו למי שזכה בו האליה – האליה היא גוש שומן ליד בסיס הזנב, ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו – שנחתכה והופרדה מהכבד עצמו, נטל רגל השמלית ונתנה למי שזכה בה – זו המנה האחרונה.
נמצאו כולם עומדים בשורה והאיברים בידן – המשנה מונה סדר מדויק לשחיטה ולהובלה.
לשם נוחות נכנה את ההמשך "הסיפא", וזאת כדי שיהא ברור ההבדל בין חלקי המשנה.
את ארבע הרגליים חותכים לפי המשנה בשלבים:
1. חתך את הכרעיים
2. עלה לרגל הימנית חתכה
3. נטל רגל השמאלית (בסוף השחיטה)
מכאן עולה השאלה מה בין כרעיים לרגליים-ידיים. תרגום יונתן מתרגם את הכרעיים כרגליים (ויקרא א יא ועוד; ח כא; ט יד ועוד הרבה). רק פעם אחת בתיאור השרצים נאמר "אך את זה תאכלו... אשר לא {לו} כרעים ממעל לרגליו" (ויקרא יא כא). התרגומים מתרגמים, בצדק, "קרסול", כלומר פרק הרגל. לפי זה ניתן להציע בדוחק שכרעיים הן החלק העליון של הרגל. אך פירוש זה בלתי אפשרי במשנה, שכן אחרי חיתוך הכרעיים הרגל והיד מנותקות מגוף הבהמה, וממילא אי אפשר עדיין לתת את הכרעיים לכוהן שכן יש לחתוך מהן את החלק התחתון, וגם אין משמעות לביטוי "עלה לרגל הימנית", הרי הרגל כולה כבר חתוכה מזמן.
בספרות חז"ל כרעיים הן רגליים, גם של חפצים דוממים, כגון מיטה (משנה, כלים פי"ח מ"ה ומקורות רבים אחרים). גם רגלי הבהמה הן כרעיים, ובכל האזכורים שבהם מופיעיותכרעיים אין יותר עיסוק ברגליים כאבר נוסף, כגון "מולגין את הראש ואת הכרעים ואין טופלין אותן לא בחרסית ולא באדמה אבל מספספין אותן באור ואין מספרין את הראש ואת הכרעים" (תוס', ביצה פ"ג הי"ט). הכרעיים מופיעות בכל כתבי היד, ואין לראות בהן תוספת, שכן נאמר במפורט "חתך את הכרעים". בחלק הבא המשנה מחליפה את הכרעיים במילה "ידים", כרגיל. נמצאנו למדים שמי שהוסיף את חיתוך הכרעיים ונתינתםןלכוהן כתב משפט שבהקשרו הכללי בלתי אפשרי (שכן בידיים וברגליים המשנה עוסקת בהמשך). נתון זה מצטרף לתחושה שאין לפנינו תיאור רֵאלי אלא עיצוב בית מדרשי מאוחר שהורכב ממסורות שונות שהן עצמן רֵאליות וקדומות (כגון הכינוי "גדולה"), ולפסוקים הייתה השפעה מרכזית על הניסוח. הצירוף "קרב וכרעים" רגיל במקרא (ויקרא א יג; ח כא; ט יד), וכך שובצה המילה המקראית במשנה אף על פי שהיא מיותרת.
עד כאן החלק הראשון של משניות ב-ג (בחלוקת הדפוס), והן עוסקות בביתור הבהמה. החלק השני עוסק בארגון תהלוכת הקודש של מובילי האברים. כאמור אנו מכנים חלק זה "הסיפא". השאלה היא האם אפשר להוכיח שלפנינו מסורת היסטורית, או אולי הלכה מאוחרת שגובשה בבית המדרש, שגם שם הכירו את אברי הבהמה. אין בידינו נתונים להשוואה, לפיכך כל שאנו יכולים לבדוק הוא שלוש שאלות:
1. האם המסורת אחידה, או שנפלו בה מחלוקות המעידות על עמעום הזיכרון.
2. האם כל האברים מופיעים או שמא חלק מהם נשכח. מצב כזה מלמד על מסורת בלתי רֵאלית או מסורת שנשכחה בחלקה.
3. האם כל המסורות זהות.
בסוף הפרק נענה על שלוש שאלות אלו.
הראשון בראש וברגל הראש בימינו חרוטומו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו ובית שחיטתו מלמעלן והפדר נתון עליה הרגל שלימין בשמאלו ובית עורה לחוץ – המרשים במשנה הוא הסדר המדוקדק, כיצד מחזיקים בדיוק את האבר, לאיזה כיוון הוא מופנה וכן הלאה.
השיני בשתי הידיים שלימין בימינו ושלשמאול בשמאלו ובית עורן לחוץ – לא נזכרו בית השחיטה והפדר המופיעים במשנה ב.
השלישי בעוקץ וברגל – של שמאל, העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו אצבע הכבד ושתי הכליות עמו הרגל שלשמאול בשמאלו ובית עורה לחוץ.
הרביעי בחזה ובגרה – ה"חזה" כאן הוא מן הסתם עמוד השדרה עם דופן שמאל. אמנם לא נאמר שהכוונה לדופן שמאל, אך אנו מפרשים לפי המשנה הקודמת.
החזה בימינו והגרה בשמאלו – הגרה היא שק הקיבה החיצוני שבו מתרחשת תופעת העלאת הגרה, וצלעותיה – של הגרה. הכוונה לשתי הצלעות התחתונות, הרכות, כאמור לעיל.
בין אצבעותיה – ברוב עדי הנוסח "אצבעותיו". לא נזכר האבר הפנימי השייך למנה זו (הטחול).
החמשי בשתי דפנות שלימין בימינו ושלשמאול בשמאלו ובית עורה לחוץ – לפי המשנה הקודמת שתי הדפנות מתחלקות למנות שונות. השמאלית עם החזה והגרה,
הששי בקרביים הנתונים בבזך – הבזיך לא נזכר במשנה הקודמת, וכרעים על גביהם מלמעלה – ממשנה ב גם מסתבר שהקרביים הם מנה בפני עצמה, ואין קשר בין הקרביים לכרעיים. הבזיכים שימשו להזאת הדם ולהנחת הלבונה8משנה, יומא פ"ב מ"ה; זבחים פי"ג מ"ו; פסחים פ"ה מ"ה ועוד. . בתורה נאמר שאת הקטורת מניחים בכף: "כף אחת עשרה זהב מלאה קטֹרת" (במדבר ז יד ועוד). כל התרגומים מתרגמים את המילה כף "בזיך" (וכן בבלי, מנחות צז ע"א). אם כן, זו מילה ארמית שחדרה לעברית של חז"ל, כמו מילים ארמיות רבות. הקטורת בספרות חז"ל נקשרת בדרך כלל ל"בזיך" או ל"בזך", ולהלן דוגמאות רבות לכך. אבל במשנתנו להלן: "מי שזכה בקטרת היה נוטל את הכף והכף דומה לתרקב גדול של זהב מחזיק שלשת קבים והבזך לתוכו מלא וגדוש קטורת וכסוי היה לו וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלה" (פ"ה מ"ד)9השוו להלן פ"ו מ"ג. . אם כן הכף הכילה קצת פחות משני ליטר, והיא קערה עמוקה עם ידית, ובתוכה היה מונח בזיך, ולאחד מהם (לכף או לבזיך) היה מכסה שאפשר לפתחו על ציר. אבל במסורת אחרת: "והבזך ביד אחד, וכף וכיסויה ביד אחד" (להלן פ"ז מ"ב), והכף איננה חלק מן הבזך, והכיסוי הוא של הכף.
מתיאור זה קשה להבין מה תפקיד הכף שהזוכה בקטורת מחזיק בה. בראנד שיער שכף היא בזיך, ומסורת חז"ל שימרה את שני המונחים; התנא בא לנסות ולתרץ מה תפקיד השניים, אבל למעשה בזיך הוא כף10בראנד, כלי חרס, עמ' רפז-רצ. . את תפקיד הכף נברר להלן, מכל מקום בזיך כאן הוא דומה לכף, כלומר סיר קטן ולו ידית. להלן נראה שהכף הייתה שטוחה, אם כן הבזיך הוא מעין מחבת שטוחה. כלי מעין זה אינו מתאים להובלת קרביים ועליהם שתי רגלי בהמה. לשם כך נדרש כלי גדול יותר, והיה סביר שאת הכרעיים יחזיק הנושא בידו השנייה, אלא אם כן אין לבזיך ידית וצריך להחזיקו בשתי הידיים. מכל מקום מטלה זו בעייתית, והיא מצטרפת לתחושה שמא לפנינו חלוקה ספרותית ולא מעשית.
השביעי בסלת – מוביל את הסולת, השמיני [ו]בחביתים התשיעי ביין – סך הכול תשעה אנשים, הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה מערבו – בצד המערבי של הכבש, לא נאמר באיזה גובה, ומלחום וירדו ובאו להם ללשכת הגזית לקרות את שמע – קריאת שמע מפסיקה את תהליך העלאת הקרבן, והמעיין מתרשם שהיא נוספה מאוחר יותר במהלך ימי בית שני, לאחר שכבר נקבעו סדרי המקדש. נדון בכך בפרק הבא.
כפי שכבר רמזנו לעיל, בין המשניות יש הבדלי סגנון והבדלי תוכן. עמדנו על כמה סתירות, אבל בנוסף לכך חסרים במשנה ד אברים שהודגשו במשניות ב-ג, כגון הקנה, הלב והריאות. כנגד זה נאמר במשנה ה שהקרביים הונחו בבזיך, דבר שלא נאמר במשנה ד, וגם מצאנו בו קושי. הכרס הנזכרת במשנה ד (עם הקרביים) אינה מופיעה במשנה ה, ואכן במשנה ד העלינו חשד שזו גלוסה (תוספת מאוחרת) פרשנית בלבד שחדרה לטקסט. בפירושנו למשנה בפ"ג מ"א הזכרנו שבמסכת יומא מתוארת התהלוכה בקצרה: "הראש והרגל ושתי הידים העוקץ והרגל החזה והגרה ושתי הדפנות והקרבים והסלת והחביתין והיין שלשה עשר כהנים11ביום הכיפורים, ואילו ביום רגיל תשעה כמו במשנתנו. זכו בו אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא משום רבי יהושע דרך הלוכו היה קרב" (פ"ב מ"ג). הטבלה והרישום ביומא ובמשנתנו מתאימים, אם כי משנת יומא מתעלמת מהאברים הפנימיים, שהם גם קטנים יותר. אשר להערה "דרך הילוכו היה קרב", רבי יהושע חולק על הסדר של משנתנו ושל משנת יומא. לדעתו סדר האברים בתהלוכה היה שונה ונקבע לפי מבנה הבהמה בזמן הליכתה. המשנה ביומא אינה אומרת מה היה הסדר, והתוספתא ביומא (פ"א הי"ג) מסבירה שהסדר היה: ראש ורגל, חזה וגרה, שתי ידיים (רגליים קדמיות), שתי דפנות (צלעות), עוקץ ורגל (ברשימה נשמטו הקרביים). דעה זו מיוחסת לרבי יהושע. לרבי יוסי סדר הליכה שונה. הבבלי (כה ע"ב) מונה הצעה שלישית, וקיימים שינויים בשמות מוסרי המימרות. כללו של דבר, הסדר המנוי במשנתנו ובמשנת תמיד אינו מוסכם על הכול. לפי הירושלמי למקום משנתנו היא כשיטת (רבי) שמעון איש המצפה שהיה, כאמור, אחד התנאים הקדומים שפעלו בסוף ימי בית שני. הוא שרד את החורבן והרבה לספר מסורות על סדרי בית שני וההווי בו (משנה, פאה פ"ב מ"ו ועוד). כל המסורות על סדר ההליכה מתעלמות מהאברים הפנימיים, שכן כאן הסדר בעייתי הרבה יותר.
המחלוקות על סדר ההליכה מצביעות על פגיעה קשה בשמירה על שושלת המסירה. ראינו שמשנתנו מציגה מסורת אחת שהיא שנויה במחלוקת, ועל פרטים בסיסיים ביותר (מקום השחיטה, שימושי המזבח, סדר התהלוכה ומרכיביה) מצויות מחלוקות. יתר על כן, מצינו מסורות שיש בהן גוון ספרותי-בית-מדרשי שלא היה יוצא מידו של מי שארגן תהלוכה כזאת הלכה למעשה. מצד שני נשמרו בה זיכרון רֵאלי של כינוי מנה אחת כ"גדולה".
נמצאנו למדים שלפנינו סידור מאוחר הכולל מצד אחד פרטים רֵאליים קדומים, ומצד שני עיבודים מאוחרים. ייתכן גם שתיאור השחיטה רֵאלי, אבל בזמן המקדש לא היה סדר התהלוכה כה נוקשה וקבוע. רק חכמים באו, מאוחר יותר, להתקין סדר מדוקדק המבטא את ערכיו הקפדניים של בית המדרש ושאיפתו לסדרים מדוקדקים. מכל מקום, פרקנו מוכיח קיום גרעינים רֵאליים שהם זיכרון היסטורי מדוקדק, וסידור מאוחר, תאורטי במידת מה.