לא היה שובר בו את הרגל – לשם פשיטת העור לא היה המפשיט שובר את הרגל, אלא נוקבו מתוך ערקובו – עושה נקב בערקוב. במסכת בכורות נזכר הערקוב, ושם המשנה מבהירה: "לאיזה ערקוב אמרו, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך" (פ"ו הי"א). ברור שהכוונה לפרק הרגל, המקביל לברך בבן אדם.
ותולה בו – באונקל הנזכר לעיל פ"ג מ"ה (בבית המטבחיים).
היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה הגיע לחזה – כלומר טרם סיים את הפשטת העור הוא מתחיל בביתור האברים, חתך את הראש ונותנו למי שזכה בו – להובילו למזבח. כפי שהוחלט בפיס השני זה האבר הראשון, חתך את הכרעים ונתנן למי שזכה בהם מרק [את] והפשיט – שתי נוסחאות לפנינו, "מרק את ההפשט", כלומר סיים את החיתוך, או "מרק והפשיט", כלומר סיים את החיתוך ואת ה"הפשטה", כלומר את חיתוך האברים. ברוב עדי הנוסח "מרק את ההפשט", אבל כתב יד קופמן משמר נוסחה ייחודית, "מרק והפשיט", ויש קושי בהבנתה. "למרק" בלשון חכמים משמעו לסיים, כלומר סיים את הפשטת העור. הכרעיים הם האבר השני, וצועד שישי בתהלוכה.
קרע את הלב והוצא את דמו – לא נאמר מה היה עושה בו. במשנה ג נאמר שהוא ניתן לאחד המשתתפים בתהלוכה (נושא הגרה), כלומר שבשלב זה הוא נשאר במקומו. ברם ממשנה ג משמע בבירור שהלב נשאר מחובר לקנה ולריאה, ושתי המשניות סותרות זו את זו בפרט נקודתי זה.
חתך את הידיים – הרגליים הקדמיות. תיאור הבהמה נעשה במונחים של בני אדם, כרגיל במקורות חז"ל, ונתנן למי שזכה בהן – שתי הידיים לזוכה אחד.
עלה לרגל הימנית חתכה ונתנה למי שזכה בה ושתי בצים עימה – בפירוט התהלוכה (לעיל פ"ג מ"א) אין מי שנושא את הרגל הימנית לבד, אלא מי שנושא את הראש נושא את הרגל הימנית. אמנם הניסוח במשנה עמום ולא נאמר ש"מי שזכה" אינו נושא את הראש, אבל קשה לקבל ששתי המשניות (משנתנו ומשנה ג בפרקנו) יצאו מתחת ידי עורך אחד (ראו הטבלה להלן).
קרעו – את בית הביצים, ונמצא כלו גלוי לפניו – כל האברים הפנימיים של הטלא גלויים וניתן לטפל בהם.
נטל את הפדר ונתנו על בית שחיטתו הראש מלמעלן – דומה שעירוב נוסחאות יש כאן:
1. נתנו על בית שחיטת הראש מלמעלן – כלומר על הצוואר (כך במפ, מל, מנ ועוד);
2. נתנו על בית שחיטתו מלמעלן – המשמעות אותה משמעות.
"בית שחיטתו" הוא הצוואר, שם הבהמה נשחטת. לא נאמר כיצד נוהגים בבית השחיטה, אבל מפירוט התהלוכה (משנה ג להלן) עולה שהצוואר נותק מהראש והונח לחוד. בנקודה זו המשנה איננה שלמה.
הראש מלמעלן – כאשר חותכים את הראש חותכים את הצוואר אתו, ואת ה"פדר" מניחים על הצוואר. המונח "פדר" מופיע במקרא ובמסכת תמיד, ובספרא הנשען עליה. רוב המפרשים פירשו שאלו החלבים, כלומר השומנים, אבל השומן איננו אבר מוחשי אלא גוש רך, וקשה לחתכו. בספרא נעשה שימוש במונח "פורש" את הפדר, ולכן סביר שאלו המעיים שמלפפים אותם סביב הצוואר (דבורא דנדבה, פרק ו ה"ב, ז ע"ב). בהמשך אין המעיים נזכרים, ולכן אין להסיק אלא שהפדר הוא המעיים.
נטל את הקרביים – שם כולל לאברים הפנימיים, או שהם המעיים, ונתנן למי שזכה בהן להדיחן – יש לשטוף אותם לפני התהלוכה.
הכרס – הכרס היא הבטן בארמית; בתרגום יונתן הכרס היא התרגום הקבוע למילה "קרב" (ויקרא א ט; ג ג ועוד הרבה), ואילו מהמשנה מסתבר שמדובר בשני חלקים, קרביים וכרס.
המשנה בחולין מדברת על מצב שהמעיים ניקבו והנקב הגיע לכרס הפנימית: "הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה, רבי יהודה אומר הגדולה טפח והקטנה ברובה" (פ"ג מ"א) – לא ברור מדוע כאן יש חשיבות לגודל החור, ובסעיפים הקודמים בחולין שם כל נקב זעיר מועד למיתה. מכל מקום, הכרס הפנימית היא כנראה הקיבה. לבהמה שתי קיבות, חיצונית ופנימית, והכרס הפנימית היא באופן טבעי הקיבה הפנימית. אף שתרגום יונתן משתמש במונח הרי שכנראה לא היה מוכר בשפת היום-יום. כן שנינו: "כרס הפנימי שניקב או שנקרע רוב החיצונה... איזו היא כרס הפנימי העיד בן שילא ראש טבחים בצפורי משום רבי נתן זו סניא דיבי" (תוס', חולין פ"ג ה"ב, עמ' 504). אם כן, סתם אדם או סתם חכם לא הכיר היטב את המונח "כרס פנימית", ובשפת היום-יום היא נקראה בדרך שונה.
לדעתנו הכרס היא הקרב, ושתי הלשונות מקבילות. מפרש קדום כלשהו כתב בצד המילה המקראית את פירושה בלשון ימיו, ופרשנות זו נכנסה לגוף הטקסט. תופעה זו מוכרת בהעתקות. הכרס הפנימית היא כנראה הקיבה הפנימית.
במשנה יש שתי רשימות של החלקים הפנימיים, אחת לפי סדר השחיטה ואחרת לפי סדר התהלוכה. אין התאמה במבנה הרשימות, שכן השחיטה נעשתה לפי סדר אחד והתהלוכה לפי סדר שונה לחלוטין (דרך הילוכה, פחות או יותר). רשימת התהלוכה מקוצרת יותר וחלק מהאברים אינם נמנים, שכן הם קשורים למשהו אחר. כך, למשל, הטחול צמוד לשדרה ואין טעם למנותו במפורש בסדר התהלוכה. את שתי הרשימות הללו יש להשוות לרשימה המקוצרת של רשימת הפייסות לעיל פ"ג מ"א. רשימת הפייסות סתומה יותר. הרשימה בפרק ג (ומשנת יומא פ"ב מ"א) והסיפא של משנתנו הן זהות, אבל במשנתנו בשני חלקיה נזכרות הכרעיים, ואילו הידיים והרגליים נזכרות לחוד. כרעיים אלו מיותרות, אפוא. בדוחק ניתן לפרש שהכוונה לעצם דמוית המשולש המחברת את הרגליים לעמוד השדרה, ודוחק הוא, ונראה יותר שבמשנה יש פשוט כפילות. להלן במשנה ג נציע שהמילה באה כתוצאה מהשפעת סגנון המקרא, ואיננה מתארת אבר רֵאלי. בסדר התהלוכה לא ברור מי נשא בסופו של דבר את עמוד השדרה עצמו (השיזרה), שכן ברישא ברור שהוא נישא בתהלוכה. אשר לכרעיים, קשה להניח שניתן היה להניחן על בזיך שהוא כלי קטן. זאת ועוד, במשנת יומא מובאת דעה שונה ש"דרך הילוכו" היה קרב, כלומר סדר התהלוכה היה שונה, ובבבלי יומא (כז ע"ב) גם הצעה נוספת.
ניתן לסכם שהמשניות סותרות את עצמן בפרטים הקטנים, ואף רשימה איננה שלמה. זה סימן של חלוקה תאורטית, חלוקה בבתי המדרש שאיננה משקפת ניסיון מעשי ולא זיכרון רֵאלי. אין זו סתירה רגילה בין משניות (מחלוקת). ברור שהייתה תהלוכה של אברים, ומן הסתם היה לאברים סדר קבוע, אלא שפרטיו נשכחו ובבית המדרש ניסו להשלים את הרשימה מתוך העיון התאורטי.
חלוקת האברים וסדרם
מדיחין אתה – שוטפים, בבית מדיחין – תחום המתואר במשנה, במידות פ"ה מ"ב, כל צורכה – עד שתהא נקייה, הקרביים מדיחין אתן שלשה פעמים במעוטה – לפחות, כשהיא קטנה, על שולחנות שלשייש שבין העמודים – בבית המטבחיים, כמתואר לעיל פ"ג מ"ה.