לא היו כופתים את הטלה – כפיתה היא קשירה של יד ליד או של רגל לרגל, אלא מעקידין אותו – משנת שבת (פ"ה מ"ג) קובעת שגמל לא יצא "עקוד" ולא "רגול". בירושלמי מוסבר ש"עקוד" הוא "בידו האחת", ובבבלי עקוד הוא "עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם" (שבת נד ע"א). כל זאת בניגוד ל"רגול" שלפי הירושלמי הוא "בשתי רגליו" (שבת פ"ה ה"ג, ז ע"ב) ולפי הבבלי "שלא יכוף ידו על גבי זרועו", והבבלי ממשיך: "מיתיבי עקוד – שתי ידים ושתי רגלים. רגול – שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור". בהמשך מובאת עוד ברייתא: "עקוד עקידת יד ורגל או שתי ידים ושתי רגלים, רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור" (שם). אם כן עקוד שבבבלי הוא רגול שבירושלמי, ולהפך. האחד הוא קיפול טלף הבהמה כדי שלא תוכל להלך ולרוץ חופשי, והאחר הוא קשירת שתי טלפיים לאורך או לרוחב הבהמה. מעניין שהבבלי מדמה את העקדה לעקדת יצחק, כלומר היה להם דימוי אמנותי כיצד הייתה עקדת יצחק. כידוע עד היום שרדו ארבעה תיאורים אמנותיים קדומים של עקדת יצחק: ברצפות בתי הכנסת בבית אלפא, בציפורי ובדורה אירופוס, ועל קופסת שנהב שנמצאת היום במוזאון בבולוניה1וייס ונצר, הבטחה, עמ' 32. . איור נוסף, חלקי, מתפרסם כאן לראשונה מתוך אוסף יסלזון ובאדיבות ד"ר דוד יסלזון (איורים 65-64). בכולם אי אפשר לדעת כיצד תיאר האמן את עקדתו של יצחק. אם כן, בימי האמוראים היו כבר המונחים בלתי ברורים, ו"עקוד" או "רגול" הפכו למילים קרובות שמשמען שהוא קשור.
בעל הלכות ארץ ישראל מן הגניזה2מרגליות, הלכות ארץ-ישראל, עמ' קלד. מסביר מהי עקדה. בדברו על המתפלל הוא אומר: "ואם יקוד בעקידה לפני יוצרו על צידו השמאלי וצריך שתהא רקתו השמאלית בארץ ושתי ידיו מוקפות תחת צידו הימני וכן רגליו אבל ידו הימנית תהי תלויה ויהי רבוץ כטלה העקוד לשחיטה". התיאור ספרותי: אם צד ימין למעלה – שתי הידיים אינן יכולות להיות מוקפות תחת צדו הימני, והיד הימנית אינה יכולה באותו זמן גם להיות תלויה. על צורת העקדה לא נלמד ממקור זה.
מי שזכו באיברים אוחזין בו – בטלה שלא יזוז ויהא פגם בשחיטה, וכך היתה עקידתו ראשו דרום – הגוף שוכב בציר צפון-דרום, ופניו למערב – במקדש הקודש נמצא במערב. שם קודש הקודשים. כמו כן ביומא: "...ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב, והכהן עומד במזרח ופניו למערב" (פ"ג מ"ח). אלא שהפר עומד, והטלא שוכב. הבבלי מסביר "בעוקם את ראשו" (יומא לו ע"א)3הבבלי מנסה לקשור את משנתנו למחלוקת תנאים העוסקת בעבודות אחרות הנעשות מצפון למזבח. , ונראה שהכוונה שמישהו מהכוהנים היה מסובב לפר את הראש. אך ייתכן שהכוונה שהפר היה ניצב באלכסון קל לכיוון מערב.
השוחט עומד במזרח – ממזרח לפר, כך שהפר או הטלה מפרידים בינו לבין המקדש, ופניו למערב – עבודות רבות במקדש נעשו כאשר החלק האחורי של גוף האדם היה מופנה למזרח4ראו פירושנו לסוכה פ"ה מ"ד. . אכן, בכל מעמדות הציבור במקדש הכוהן עומד ופניו למערב (פרה פ"ג מ"ט ועוד). המשנה רומזת כי הדבר נעשה כניגוד לעבודת האלילים שנערכה כשפני הפולח לשמש העולה. לא כל המקדשים האליליים בארץ ישראל פנו למזרח, אך זה מאפיין חלק גדול מהם. מכל מקום, המקדש בירושלים נבנה כך שקודש הקודשים היה במערב, וכל הפניות היו אליו. הסמיכה הייתה סמיכה בידיים על ראש הפר, כלומר בין קרנותיו, וכך סמכו גם את כל הקרבנות האחרים (תוס', מנחות פ"י הי"ב, עמ' 528). הרחבנו בכך בפירושנו לפרה (פ"ג מ"ט) ולסוכה (פ"ה מ"ד). הארכיטקטורה של המקדש מבוססת על ציר מזרח-מערב, אך בניגוד למקדשים פגאניים היררכיית הקדושה היא ממזרח למערב, כאשר המערב קדוש יותר, ושם קודש הקודשים5כפי שראינו במבוא, לדעת פלג אין המקדש בנוי לפי ציר אורך אלא כיחידה רוחבית, לפחות לפי יוספוס; ראו פלג, הר הבית. אם כך הוא הרי שהארכיטקטורה אינה מבטאת היררכיית קדושה. אפשר לפרש שהמבנה הוא מעין קריאת תיגר על כל ההעמדה שיש חשיבות לכיוון ולמקום, או שמא זו ראיה לכך שהשחזור של פלג אינו נכון, וראו דברינו שם. . זאת לא משום שהמערב קדוש, אלא משום שהמזרח איננו קדוש, ומעצבי המקדש רצו לבטא התנגדות לתפיסתו של המזרח כמוקד קדושה. ה' נמצא בכל מקום, ועבודת ה' מתבצעת כשהפנים אל המערב. המערב אינו מקומו של האל אלא מבטא, לדעתנו, התכחשות לקדושת המזרח. מבחינה ארכיטקטונית לפנינו תופעה מעניינת, כיצד בניין שנבנה באוריינטציה אל המזרח הופך שופר לתאולוגיה "אנטי-מזרחית", וכל זאת ללא שינוי בבניין עצמו. כלומר, למבנה ניתנה פרשנות דתית חדשה. הרי זו אזהרה לחוקרים המנסים לנתח ערכים על סמך מבנים ארכיטקטוניים. מתברר שהמבנה חשוב, אך מה שקובע הוא הפרשנות למבנה. במקרה זה הפרשנות שלנו מבוססת על פרשנותם של חז"ל לערכי הקדושה, ופרשנות כזאת עדיפה על פני הפרשנות המודרנית של החוקרים. מכל מקום, השוחט עומד במזרח – מאחורי הטלה, ממזרח לטלה ופניו אל הטלה, כלומר למערב, ופניו למערב – הוא והטלה פניהם אל הקודש מערב ואחוריהם לשמש, שלשחר היה נישחט על קרן צפונית מערבית – של המזבח, מעל המזבח. כן מתאר המדרש התנאי: "מיכן אמרו של שחר היה נשחט על קרן צפונית מזרחית, ונתון על טבעת שנייה. ושל בין הערבים היה נשחט על קרן מערבית דרומית, ונתון על טבעת שנייה שאמרה תורה שנים ליום כנגד יום" (ספרי במדבר, קמב, עמ' 189). לפי מסכת זבחים שחיטתם בצפון (זבחים פ"ה מ"א), אבל אנו שומעים גם דעות ששחיטתם על המזבח (שם פ"ו מ"א), ואין ציון של מקום מדויק על המזבח. נכון לומר שהמשנה אומרת שניתן לשחטם גם על המזבח, אבל כפי שאמרנו בפירושנו שם זה ניסיון לעמעם את המחלוקת. בפועל שתי עמדות לפנינו, ואין לטשטש את המחלוקת:
א. השחיטה הייתה על המזבח, ועליו היו סדורות הטבעות (לפחות שתי שורות של טבעות בצפון המזבח.
ב. השחיטה הייתה על הקרקע מצפון למזבח, שם היו כל הטבעות (איורים 67-66).
משנתנו יודעת על מקום מסוים ומיוחד על המזבח שבו שחטו את התמידים6גם מסכת קינים מניחה שאת החטאת והעולה שוחטים במקום מסוים: חטאת למרגלות המזבח, ועולה על גביו. , ושם היה מתקן טבעות מתאים לכך.
על טבעת שנייה – כאמור, משנתנו מניחה שלפחות חלק מהטבעות היו על המזבח עצמו. יתר על כן, לפי המשך המשנה גם בצפון מערב המזבח היו טבעות. היכן נשאר מקום לעצים ולבערה? הטבעת מחוברת לרצפה של המזבח, ושם היו משחילים את ראש הבהמה. לא ברור לפי מסורת זו היכן הייתה הטבעת הראשונה. אם כל הטבעות היו על המזבח, כולל בקרן הדרום-מערבית (להלן), היכן שרפו את הקרבנות? עלינו לשער שבצפון המזבח ובדרומו היו 5-4 אמות בלתי מנוצלות לבערה, ובמרכז בערה המערכה שהייתה קטנה יותר. באיור נציע הצעת פתרון אפשרית, אך בלתי מוכחת (איור 66).
ושל בין הערבים – תמיד של ערב, היה נשחט על קרן צפונית מזרחית – בנוסח הדפוס (מנ) "מזרחית צפונית", על טבעת שנייה – לפי המשנה להלן היו ארבע שורות כפול שש, לאורך או לרוחב, והשחיטה נעשתה על הטבעת השנייה (לאורך או לרוחב).
השאלה היכן נשחטו "קודשי קודשים" תמוהה, כשם שמחלוקת בנושא כה גלוי תמוהה. האם באמת לא זכרו חכמים נתון מרכזי כזה, דבר שכל מבקר במקדש ראה אותו פעמים רבות? או שמא בימי הבית לא היה בדבר חוק (הלכה) או מחלוקת (צדוקית-פרושית?) והנוהגים השונים הפכו לצדדי מחלוקת רק בתקופה מאוחרת? כהשערה ניתן להציע שההסדר הקדום היה ששחטו קרבנות על המזבח או למרגלותיו. כך גם הנוהג הפגאני המקובל. משרבו הקרבנות הגדילו את המזבח מעט (פ"ג מ"א) ועדיין לא היה מקום על המזבח, והשחיטה עצמה הועברה לצפון המזבח7קרבן פסח נשחט על ידי כל אדם מישראל (לא רק כוהנים), ומן הסתם ישראלים לא ניצבו על המזבח עצמו. בפירושנו לפסחים (במבוא) טענו שהשאלה מי ישחט את הפסח עמדה במוקד הוויכוח הפרושי-צדוקי. הפרושים רצו לשתף את כל העם, במידת האפשר, בעבודת ה', והכוהנים (שרובם היו צדוקים) רצו שהשחיטה, כמו יתר המלאכות במקדש, תתבצע בידיהם. אם כך, יש מקום לטעון שהעברת השחיטה לשטח שמצפון למזבח היא בהשראה פרושית, בניגוד למנהג הצדוקי שחלקים עיקריים ממעשי השחיטה (גם של קרבנות יחיד) נעשים על המזבח עצמו. . ניתן לשער שהעברה כזאת עוררה מחלוקת וסערת רוחות, ומסכת תמיד משמרת את הנוהג הקדום או את ההלכה האידֵאלית שכבר לא הייתה מעשית.
שחט השוחט וקיבל המקבל – את הדם, בא לו לקרן מזרחית צפונית ונתן מזרחה צפונה מערבית דרומית ונתן מערבה דרומה שירי הדם היה שופך על יסוד דרומי – שתי "מתנות" בבוקר ובערב באותו מקום. לפי מסכת זבחים די היה ב"מתנה" אחת, ורק חטאת זקוקה לשתי מתנות: "רבי אליעזר בן יעקב אומר דבר אחד מקולי בית שמאי ומחומרי בית הילל. בית שמאי אומרים שני מתנות מכשירות בחטאת, ומתנה אחת בכל הזבחים. וחכמים אומרים אחד חטאת ואחד שאר כל הזבחים מתנה אחת מכשרת ומפגלת" (תוס', עדיות פ"ב ה"ו, עמ' 458; וכן משנה, זבחים פ"ה מ"א; תוס', שם פ"ד ה"ט, עמ' 456). התמיד הוא עולה (במדבר כח ג), ואין לנו אלא לומר שלפנינו מחלוקת נוספת בעניין בסיסי ביותר, כמה מתנות (הזאות דם) יש לבצע. משנתנו גם אינה משתמשת במונח "מתנות", שהוא מונח של חז"ל על בסיס המונח "נתן" הנפוץ בתורה.