אמר להם – הממונה. המשנה ממשיכה בתיאור כרונולוגי של רצף פעולות השגרה של הבוקר במקדש.
צאו והביאו טלה מלשכת הטלים – הטלאים. במל, מנ ועדי נוסח טובים נוספים נוסף "והרי", במפ "והלא", וזו לשון מיוחדת של מסכת תמיד. במרבית עדי הנוסח נוסף כאן "לשכת הטלאים", ומן הסתם נשמט הדבר מכתב היד בגלל הכפילות.
היתה במקצוע צפונית מערבית וארבע לשכות היו שם – כפשוטו במקצוע הצפון-מערבי, כלומר בלשכה שבעזרה (עזרת נשים או עזרת ישראל) הקרובה למזבח.
אחת לשכת הטלים ואחת לשכת החותמות ואחת בית המוקד ואחת לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים – משנתנו מצוטטת בבבלי (יומא טו ע"א-ע"ב), אם כי לא כמשנה אלא כברייתא, בלשון "ורמינהו" שאופיינית יותר להבאת ברייתא. מול משנתנו עומדת משנה אחרת שלפיה סידור הלשכות היה שונה: "וארבע לשכות היו בבית המוקד: כקיטונות פתוחות לטרקלין שתים בקדש ושתים בחול וראשי פיספסין מבדילין בין קדש לחול ומה היו משמשות מערבית דרומית היא היתה לשכת טלאי קרבן דרומית מזרחית היא היתה לשכת עושי לחם הפנים מזרחית צפונית בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון צפונית מערבית בה יורדים לבית הטבילה" (מידות פ"א מ"ו). אם כן, בית המוקד היה אולם מרכזי מקורה מרוצף פסיפס שבמרכזו פס המבדיל בין הקודש לחול, או שהיה מרוצף בלוחות אבן (כרגיל בתקופה) ובין הלוחות פס של פסיפס להבדיל בין קודש לחול. לשתי הלשכות הצפוניות היו פתחים כלפי החֵיל, כלומר לחול. המשנה שציטטנו לעיל מזכירה שבעה שערים לעזרה, אך אפשר למנות כאן שמונה שערים, שכן לאולם המרכזי ניתן היה להגיע באחד משני פתחים בקיטונות שונים. התוספתא מעשר שני מציגה את בית המוקד כדוגמה ללשכה ש"בנויה בקודש ובחול ופתוחה לקודש [ולחול] כגון לשכת בית המוקד" (פ"ב הט"ו) (איור 19 לעיל).
בית המוקד
שתי סתירות, אפוא, בין המשניות:
1. המיקום של לשכת טלאים בדרום-מערב (מידות) או בצפון-מערב;
2. מהן שתי הלשכות הנוספות (בנוסף ללשכת הטלאים וללשכת עושי הלחם). האם אלו לשכת בית הטבילה ולשכה לאבנים גנוזות, או לשכת "בית המוקד" והחותמות.
לפי שתי המסורות הכיל המבנה ארבע לשכות ששתיים מהן זהות בשתי המסורות, ובמרכז הייתה רחבת השינה ששם בערה האש. לפי משנת תמיד, להלן, בנוסף לאש במרכז רחבת השינה הייתה גם לשכה ששם נשמרה האש הקבועה. יש להניח שלפי שתי המסורות כאן היה גם המעבר (הירידה) לבית הטבילה, והמחלוקת היא האם לכך הוקדשה לשכה או שזו הייתה פינה באחת הלשכות. עוד יש להניח שגם לפי משנת מידות הייתה לשכת חותמות, אלא שלשיטתה הלשכה הייתה במקום אחר.
הבבלי חש כמובן בסתירה ומצטט את משנתנו, אם כי לשון הציטוט "ורמינהו" מלמדת שהבבלי לא הכיר את התיאור כמשנה ממש. מכל מקום הוא מתרץ שאכן לפנינו מחלוקת משניות, ומשנת מידות היא משנת רבי אלעזר בן יעקב. במבוא עסקנו בכך וראינו שאנו מסתייגים מהקביעה הגורפת של אפשטיין שלפיה משנת תמיד היא כולה משנת רבי אלעזר בן יעקב. מעבר לכך, משנת תמיד ומשנת מידות משנה אחת הן31האם זו ראיה לכך שהבבלי ראה בהן משניות נפרדות? ראו דיוננו בראשית המבוא בעניין זה. על כן הקדמנו שספק אם הבבלי מצטט את משנת תמיד כמשנה או כברייתא; ברם ברור שהוא הכיר יחידה ששמה "מדות". . מכל מקום, הבבלי רואה בכך מחלוקת לכל דבר.
למעשה המחלוקת איננה רק בסידור הלשכות בבית המוקד. אם אנו קוראים את משנת תמיד בפני עצמה, אין מדובר שם בארבע לשכות בתוך בית המוקד אלא בארבע לשכות עצמאיות. אם כן ניתן להסביר שלשכת הטלאים היא בצפון-מערב המקדש, אך בדרום-מערב לשכת בית המוקד, ולשכת בית המוקד עצמה היא בצפון הר הבית. אמנם היא איננה בצפון-מערב העזרה אלא במרכז הצלע הצפונית, או אף במערב הצלע הצפונית, אך ההגדרה היא באופן כללי. אמנם ההסבר אפשרי, אבל אז הסתירה בין משנת מידות ומשנת תמיד (להלן פ"ג מ"ג) עקרונית עוד יותר ונסובה סביב השאלה האם לשכת עושי הלחם היא עצמאית, או בתוך לשכת המוקד. נוח יותר לפרש שהסתירה נובעת מטעות שכחה, והמילים "צפון מערב" ו"דרום מערב" השתבשו. אם אכן אלו מסורות חלוקות אזי מבין שתי המסורות אנו מעדיפים לפרש שבית הטבילה היה בצפון-מערב בית המוקד, כדי שהמחילה היוצאת לכיוון הבירה תהיה קצרה יותר, אך אין הדבר מהווה נימוק חותך.
אפשרות שנייה היא שמשנת תמיד להלן אינה מדויקת. היא מונה ארבע לשכות אבל מהן אחת ראשית ושתיים בתוכה (בית המוקד ובתוכה לשכת טלאים ולשכת לחם הפנים), ולשכת החותמות הייתה במקום אחר, כשם שלשכת הנסכים הייתה במקום אחר.
בשחזור שהצענו במבוא הכרענו שלשכת המוקד הייתה בצפון מזרח, אף על פי שכך המחילה לכיוון הבירה ארוכה יותר.
אבני הגניזה הן האבנים מהמזבח החשמונאי שחולל. טבעי שהניחו אותן (גנזו) במקום שבין קודש לחול. יחד עם האבנים ניתן היה להפעיל במקום את לשכת החותמות. תפקידה של לשכת החותמות מתואר במסכת שקלים. על החותמות היה ממונה יוחנן בן פנחס (משנה, שקלים פ"ה מ"א). תפקידו מתואר בבירור: "מי שהוא מבקש נסכים, הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות. נותן לו מעות, ומקבל ממנו חותם. בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים, ונותן לו חותם, ומקבל ממנו נסכים. ולערב באין זה אצל זה, ואחיה מוציא את החותמות ומקבל כנגדן מעות, ואם הותירו הותירו להקדש, ואם פחתו היה משלם יוחנן מביתו, שיד הקדש על העליונה" (משנה, שקלים פ"ה מ"ד, ופירשנו אותה במקומה). לא נאמר היכן הייתה לשכת החותמות. הדעת נותנת שלפני הלשכה התגודדו רבים (ורבות) שבאו לקנות את הנסכים ו/או את הקרבנות. היה מקום לצפות שהרחבה שלפני לשכת החותמות תהיה בחוץ, אבל בחוץ לא היה לה מרחב פנוי שכן השטח בין החיל לסורג היה מצומצם. בין הסורג לקיר הר הבית היו עשר אמות, ושלח כל המדרגות חמש אמות (מידות פ"ב מ"א), נותר אפוא מרווח צר יחסית בין הסורג לבין המדרגות הראשונות, של 5 אמות. אם כן לשכת החותמות הייתה בקודש, והשטח שלפניה הוא חלק מעזרת ישראל.
לכאורה כל קיומה של לשכת החותמות מעורר קושי הלכתי. אסור להיכנס להר הבית עם כסף: "לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו" (משנה, ברכות פ"ט מ"ה). בפונדה נשא אדם את כספו (שבת פ"י מ"ג). ברם, ממקורות אחרים ברור שאדם עלה למקדש עם כסף כדי לקנות נסכים וקרבנות, ולעתים גם כדי לשלם את מחצית השקל. על כל פנים, המכובדים תרמו את מחצית השקל ישירות במקדש עצמו (משנה, שקלים פ"ג מ"ג). במקדש ניצבו גם שלושה עשר שופרות שהיו למעשה קופות של כסף (לאיסוף תרומות – משנה, שקלים פ"ו מ"ה). מי שנכנס להר הבית צריך היה לשאת עמו כסף. לפנינו, אפוא, סתירה נוספת. משניות אחדות מתארות מציאות של הכנסת כסף למקדש, ואחרות מבטאות טהרה והיעדר כסף. ברור שחלק מהמשניות מתארות מציאות, ומשנת ברכות בוחרת בתיאור אוטופי אידאולוגי. בהקשר זה ייזכר גם ישו שהרס את השולחנות ב"מקדש". השולחנות הם של השולחני, הבנקאי. אין זה משנה היכן התחולל העימות – בחצר המקדש (בלתי סביר), בעזרת נשים, בשטח הפתוח בהר הבית, או אולי בסטווים שמסביב להר הבית – הסטווים היו הלב המסחרי של העיר, וודאי שהסובבים שם עסקו בקודש. הסצנה מתארת את המתח שבין הקדושה לבין צרכיה הכספיים של "תעשיית הקודש".
בדיוננו הזכרנו את לשכת החותמות ואת לשכת הנסכים. לשכת הנסכים הייתה במרחק מה מלשכת החותמות, אבל לא נאמר היכן שכנה.
הסבר הבבלי (יומא טו ע"א) שמשנתנו היא משנת רבי שמעון השזורי ומשנת מידות היא משנת רבי אליעזר בן יעקב איננו פרי מסורת, אלא פרי העיון במשניות. הוא עשוי להיות הסבר רֵאלי נקודתי למשנה זו, אך אין להסיק מכך שכל המסכתות הללו הן מתורתם של חכמים אלו בדווקא. יתר על כן, גם אם נקבל את דברי הבבלי כפשוטם הרי שעריכת שתי המשניות מאוחרת, וכל שקובע הבבלי הוא שביסוד הדברים משוקעת תורתם של התנאים הקדומים הללו.