החלו מעלין בגיזרין – את הגיזרים, כמו ש"מעלין את האפר" במשנה הקודמת. לפי משנתנו הגיזרים הם עצים גדולים למדי שאורכם 11-10 אמות (7-6 מטר, להלן מ"ד). הגזיר הוא חתיכת עץ. הירושלמי (שקלים פ"ו ה"ו, נ ע"ב) קובע שאורך הגזיר כאמה, ורוחבו נתון במחלוקת. יש מי שאומר שהרוחב צריך להיות קצת פחות מאמה (אמה מקוצצת, והאורך אמה עודפת), ויש מי שאומר שהרוחב יכול להיות אפילו כ"טורטני", כלומר כקנה המאזניים שהוא דק וחלק. העצים היו יקרים; אמנם איננו יודעים מה היה מחירם, אך מי שתרם עצים נחשב כמי שתרם תרומה נדיבה ביותר (איכה רבה, א לה, עמ' 66; בבלי, גיטין נו ע"א). לפי הירושלמי נקבע אורך גזיר העץ לפי רוחב מקום האש. הירושלמי מדבר על מזבח הזהב של מזבח המקדש הראשון שרוחבו 5x5 אמות וקובע ש"אמה היסוד, אמה סובב, אמה כרכוב ואמה קרנות" (שם), ונותרה אמה לשטח ה"מערכה", כלומר למקום העצים. הכוונה היא שלמזבח צורה מדורגת. ההיקף מסביב הוא היסוד, ולמקום העצים נותרה רק אמה אחת, על כן אי אפשר שגזיר העץ יהיה ארוך יותר. המבנה של המזבח התאים גם לבית שני (או נקבע לפי מידותיו של המקדש השני), וכך הוא מתואר גם במשנת מדות (פ"ג מ"א). ברם שטח המזבח בבית שני היה 32x32 אמה, ולפי המשנה שם מקום המערכה, "עשרים וארבע על עשרים וארבע" (לעיל איור 41). גזירים הגיעו עד אמצע המזבח (משנה, תמיד פ"ב מ"ד), וברור אפוא שאורכם רב, קרוב ל- 11-10 אמות. הירושלמי מדבר על מזבח שניצב במקדש ושטחו קטן בהרבה. התלמוד מתאר, אפוא, מזבח תאורטי שיש בו שילוב של דברי המשנה שנאמרו על המזבח בבית שני, עם תיאור מידות המזבח הקדום, וכך הוא מנסה להסביר הלכה מאוחרת על רקע זה שיש בו עירוב עבר ועתיד11מזבח הקטורת (מזבח הזהב) היה אמה על אמה, וממילא אורך עצי השרפה שהניחו עליו קטן יותר. מעבר לכך לא הבעירו בו עצים, אלא גחלים. . ברם, אפשר גם להעמיד את הדברים באופן הפוך. ההלכה במשנה מדברת תמיד על מזבח הקטורת או על מזבח בית ראשון, אבל העורך העביר אותה למזבח העולה הגדול, וכך הפכו הגזירים הקטנים הנוחים להצתה לבולי עץ גדולים. כפי שסיכמנו במבוא, השטח הפנוי ל"מערכה" (המדורה) שעל המזבח היה קטן למדי, וכל תיאור העצים הגדולים הללו הוא אפוא אגדה.
עצים היו מצרך חשוב במקדש. בספר נחמיה, בפרשת כריתת האמנה וקביעת התחייבות העם להחזקת המקדש, הפילו גורלות "על קרבן העצים... להביא לבית אלהינו לבית אבתינו לעתים מזמנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה" (נחמיה י לה). ברור כי הכוונה שהפילו גורלות להביא עצים לפי בתי האבות. הרשימה של בתי האבות ערוכה במשנה בתענית (פ"ד מ"ח). בראשית ימי בית שני הייתה מטרת התקנה לדאוג להספקת העצים למקדש לשם העלאת אש התמיד על המזבח. בהמשך ימי הבית, כשהעשיר המקדש, לא נזקקו לתרומת העצים של המשפחות, אבל צאצאיהן של המשפחות שעלו בגורל בימים ראשונים של הבית המשיכו להביא את קרבן העצים, והיה זה מעין יום טוב שלהם (תוס', תענית פ"ג ה"ה-ה"ו).
העצים הובאו לא רק להעלאת קרבנות ולסידור המערכה אלא היו אף קרבן בפני עצמם. העלום על המזבח גם כקרבן, וטעונים היו מלח, ככל קרבן, והגשה למזבח (בבלי, מנחות כ ע"ב ועוד). בספרות התלמודית ובספרות היהודית מימי הבית ומלאחר החורבן מרובים הדברים על העצים ועל טיבם12צוואת לוי בנוסח הארמי, מהדורת הרטום, עמ' 731-831; ספר מעשה ירמיהו, מהדורת הריס, עמ' 26, ותרגום עברי במהדורת ליכט, עמ' 08; ספר היובלים, כ"א יב ואילך; ברית דמשק, דף יא שורה 81-91. . מביאי העצים היו אסורים באותו יום בתענית ובהספד, וטעונים לינה בירושלים (תוס', תענית פ"ב ה"ט; ירו', פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ג). קרבן העצים הובא בעסק גדול, והתעסקו בהם כדרך שהתעסקו במביאי ביכורים13תוס', בכורים פ"ב ה"ט. כך יש לקרוא בתוספתא כפי שהעמידנו ליברמן בפירושו, עמ' 948-058. .
המשנה בתענית (פ"ד מ"ח) מונה את הרשימה של המשפחות המביאות את העצים. אבל בנוסף לכך היו קרבנות פרטיים של עצים. בתלמוד הירושלמי מסכת פסחים14פ"ד ה"א, ל ע"ג, ובמקבילות שם תענית פ"ד ה"ג, סח ע"ב; מגילה פ"א ה"ד, ע ע"ג; חגיגה פ"ב ה"ד, עח ע"א. נאמר: "דתני, להן כל אינש דיהוי עלוהי אעין וביכורין..." (=וכך כל אדם שיהיה עליו עצים וביכורים), וכן משמע ממשנתנו. כל המביא קרבן אסור בהספד ותענית, ואף המביא עצים אסור בתענית15הדברים מצוטטים בברייתא למגילת תענית. לביאור טיבו של המועד ט"ו באב אשר רק הוא נזכר במגילה ראו פירושנו לסוף מסכת תענית. .
את העצים ריכזו בלשכת העצים שהייתה למעשה מחסן גדול, וכללה גם מדור לבדיקת העצים (ניקיון מתולעים).
לסדר את המערכה – לשון המקרא היא "ערך את העצים", ומכאן חידוש הלשון של תורה שבעל פה – "מערכה".
בדרך כלל "מעלין את" או "מעלין ל-", כגון "רבי יהושע אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות, לבנות מעלות את השחורות, עגולי דבלה הגדולים מעלים את הקטנים, והקטנים מעלין את הגדולים. העגולים מעלין את המלבנים, והמלבנים מעלין את העגולים. רבי אליעזר אוסר. ורבי עקיבא אומר בידוע מה נפלה אין מעלות זו את זו, וכשאינו ידוע מה נפלה מעלות זו את זו" (משנה, תרומות פ"ד מ"ח), או "מעלין לכהונה" (כתובות פ"ב מ"ח ועוד)16בביכורים פ"ג מ"ב מעלין "את הביכורים" או "הביכורים". . ב- משמעו במקום כלשהו. את המשפט "שמעלין בקדש ולא מורידין" (משנה, שקלים פ"ו מ"ד; מנחות פי"א מ"ז ומקבילות רבות) אפשר לפרש שמעלין את הקודש, או שבענייני קדושה מעלין ואין מורידין. במשנה "בקדש" משמעו את הקודש, והשימוש מוגבל לענייני קרבנות, אבל בהמשך (בבבלי) הועברה צורת לשון זו למשמעות הרגילה בלשון חז"ל, ו"בקדש" הפך לכל ענייני הקדושה, כגון נר חנוכה (בבלי, שבת כא ע"א) או קריאת מגילה (בבלי, מגילה כא ע"א). למסכת תמיד סגנון שונה: מעלין ב- במשמעות של את. ייתכן שכך יש לפרש גם את המשפט "כדי שיהא שוהה ודולק בלילי שבת. מעלין בדיופי ומטיפין מן הארק לחולה בשבת" (תוס', שבת פ"ב ה"ז). לפי הפירוש הפשוט מעלים מים בדיופי, ולפי האפשרות המסתמנת כאן מעלים את הדיופי עצמו למעלה כדי שיזרום ממנו הנוזל17לפירוש הדיופי וההלכה ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה לשבת, עמ' 13. . עם זאת הפירוש הראשון פשוט יותר, ומתאים ללשון חז"ל הכללית. לפנינו אפוא שימוש לשון חריג, "מעלין ב...", שנעשה בו שימוש בענייני מקדש.
וכי כל העצים כשרים למערכה – גם זה סגנון מיוחד למסכתות תמיד ומדות. לפי לשון המשנה הרגילה היה צריך לפתוח "כל העצים כשרים למערכה...", ובמבוא עמדנו על כך שפתיחה בשאלה אופיינית למשניות זיכרון המקדש. כך גם נפתחת המקבילה בתוספתא מנחות שנצטט להלן.
היו – ברוב עדי הנוסח הין – לפי נוסח זה "הין" היא התשובה.
כל העצים כשרים למערכה חוץ משלזית ומשלגפן – גידול זיתים וגידול גפנים הם שני ענפי המטע המרכזיים בארץ ישראל לדורותיה. מרבית הציטוטים שבידינו עוסקים במשולש המרכזי והוא דגנים – זיתים – גפנים, ולכן לא נהגו להביאם לשרפה. הגפן אין בה מספיק חומר גלם לשרפה מסיבית כזאת הנעשית על המזבח, ואילו הזית שבוער מצוין רצו לחסוך אותו ושמרו את העץ לחקלאות עצמה. כמובן אם עקרו במקרה עץ זית לא היססו מלהביאו, והמשנה מתנסחת בלשון מנהג, ולא כהלכה.
ייחודם של הגפן והזית בולט גם בהלכות מכירה, ונדרשת הקפדה יתרה לא לקנות נטיעות שלהם אלא מהבעלים (ירו', בבא בתרא פ"ה ה"א, טו ע"א).
אבל באילו רגלים במורביות שלתאינה ושלאגוז ושלעץ שמן – אלו היו העצים הרגילים. עץ השמן נזכר במקרא (מלכים א ו כג ועוד), והוא מופיע, יחד עם הארז, גם ברשימת העצים שמהם הכינו את אבוקות האיתות להודיע על קידוש החודש (משנה, ראש השנה פ"ב מ"ג). מלבד אזכור זה ועוד שני אזכורים שיצוטטו להלן אין הוא נזכר בשמו זה בספרות חז"ל. באופן טבעי היו שזיהו אותו עם הזית, וכך תורגם השם בתרגום יונתן. הזית אמנם מניב שמן, אך אינו מתאים לאבוקה. אמנם הזית בוער לאט כמו הארז, אך אין לו יתרון על הארז, וחכמים חיפשו עצים ארוכים והארז עונה על דרישה זו. גם במשנתנו נזכרים הזית והגפן, התאנה, האגוז ועץ השמן, אם כן עץ השמן אינו הזית, והוא מופיע כעץ בעירה טוב. יתר על כן, בנוסח העברי של בן סירא מדומה הכוהן הגדול "כעץ זית מלא גרגר וכעץ שמן מרוה ענף"18בן סירא העברי (מהדורת סגל), נ י. . פליקס מזהה את עץ השמן עם האורן, וליתר דיוק עם אורן הסלע19פליקס, עולם הצומח, עמ' 88. (איור 44). לעץ יש ענפים שיכלו לשמש לסכך (נחמיה ח טו), וממנו עשו דלתות (מלכים א ו כג; שם לא לד). הירושלמי מפרש שעץ השמן הוא דדנים (ראש השנה פ"ב ה"ב, נח ע"א), הוא δαִδίον (דדיון), שמובנו ביוונית אורן ובהשאלה גם אבוקה. הבבלי מפרש "אפרסמא" (ראש השנה כג ע"א)20הבבלי והירושלמי מסבירים מהו העץ כיוון שבימיהם כבר לא היה מוכר שם זה. ; מובן שאין הכוונה לאפרסמון שהיה עץ יקר ונדיר וגדל רק באזור יריחו, אלא זהו שם כללי לעצים בעלי שרף, ושוב הזיהוי מתאים לאורן. האורן מתאים אפוא לבעירה, ולעשיית דלתות. יש הרואים באורן נטע זר בנוף הארץ-ישראלי. מסתבר שהוא מוכר בארץ, אך בתקופת המשנה כבר היה נדיר, ובתקופת התלמוד נעלם מהנוף. היעלמותו קשורה עם האינטנסיפיקציה של החקלאות ההררית, תהליך שבו הוחלפו גידולי הסרק בעצי פרי למאכל.
ההלכה של משנתנו חוזרת בברייתא: "כל העצים כשרים לגבי מזבח, חוץ משל זית ושל גפן. רבי אלעזר מוסיף חמשה עצים פסולין: אף של שקמה, ושל חרוב, ושל דקל, ושל מייש, ושל אלן, ושל סתירה. מכל מקום הרי אלו פסולין אבל באלו רגילין במדבריות של תאנה ושל עץ שמן ושל אגוז" (תוס', מנחות פ"ט הי"ד, עמ' 526). התוספתא מנוסחת כהלכה רגילה, ובמסכת תמיד ניסוח לא הלכתי, אלא סיפורי יותר. שקמה, חרוב ודקל הם עצים ידועים. הניסוח "דקל" מלמד שאין הכוונה לעץ התמר, אלא לדקל הזכרי. עץ המייש מזוהה עם המייש בערבית, והכוונה ל- Celtis australus שהוא עץ נוי בעל פרות אדומים שאינם משמשים למאכל21פליקס, עצי פרי, עמ' 752-852. . "אלן" הוא כנראה אלון, וכך הנוסח במקבילה בספרא ובבבלי (ספרא ויקרא, דיבורא דנדבה, פרק ו ה"ד; בבלי, כט ע"ב).
את ההלכה במשנתנו מן הראוי להשוות להלכות שרפת פרה אדומה. הלכות אלו מנוסחות כהלכה, ושם מנויים העצים שבהם יש להשתמש (בניגוד למשנתנו המונה את מה שאין ראוי לעשות בו שימוש): "ועצים היו מסודרים שם עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה ועושין אותה כמין מגדל ומפתחין בה חלונות וחזיתה מערבה22כלפי המקדש. " (משנה, פרה פ"ג מ"ח).
הארז הוא שם כללי הכולל סדרת עצים שהבולט בהם הוא ארז הלבנון (איור 45)23פליקס, עצי בשמים, עמ' 251-951. . הארז נזכר גם כמרכיב מרכזי במשואות שבעזרתן הודיעו על קידוש החודש (משנה, ראש השנה פ"ב מ"ג). עץ הארז אינו גדל בארץ ישראל אלא רק ביער הלבנון. עצי הארז נחשבו לעצי בנייה מעולים, והיער היה רכוש של הקיסר וממנו סיפקו עצי בנייה לכל המזרח התיכון (איור 46). בחפירות בארץ מצאו בשרידי בתים קדומים עצי ארז ששימשו לבנייה. בייחוד ידועים במחקר עצי הארז ששימשו בתקרת המסגד הגדול שנבנה במאה השביעית על הר הבית. נראה שהבונים עשו שימוש בקורות עץ גדולות שהיו בשטח, מימי תפארתו של המתחם בימי בית שני. הבחירה בעצי הארז נובעת, כנראה, מאורכם הרב, דבר שאִפשר אבוקה גבוהה ביותר. עץ הארז היה לב האבוקה, אך נדרשו חומרים נוספים דליקים יותר כדי להבעיר את העץ ולהוות מדורה בולטת. גם במשואות החודש (ראש השנה פ"ב מ"ג) נזכרים הקנה ועץ השמן יחד עם הארז. הקנה הוא צמח ביצות שקליפתו דקה והוא בוער בחזקה.
בנוסף לארז הלבנון כלל ה"ארז" מינים נוספים (ארבעה, שבעה או עשרה מינים): "אמר רב יהודה: ארבעה מיני ארזים הן: ארז, קתרום, עץ שמן, וברוש. קתרום, אמר רב: אדרא. דבי רבי שילא אמרי: מבליגא, ואמרי לה: זו גולמיש. ופליגא דרבה בר רב הונא, דאמר רבה בר רב הונא: אמרי בי רב: עשרה מיני ארזים הם, שנאמר 'אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו', ארז – ארזא, שטה – תורניתא, הדס – אסא, עץ שמן – אפרסמא, ברוש – ברתא, תדהר – שאגא, תאשור – שוריבנא. הני שבעה הוו! כי אתא רב דימי אמר: הוסיפו עליהם אלונים, אלמונים, אלמוגין. אלונים – בוטמי, אלמונים – בלוטי, אלמוגין – כסיתא. איכא דאמרי: ארונים, ערמונים, אלמוגין. ארונים – ערי, ערמונים – דולבי, אלמוגין – כסיתא" (בבלי, ראש השנה כג ע"א). לפנינו סדרת זיהויים, וניכרת מסורת ספרותית של תרגום השמות המקראיים לארמית בת זמנם, אך גם ניכר שלא הייתה מסורת תרגום אחידה. לא נעסוק כאן בזיהויי השמות, ומבחינת המשנה נסתפק בכך שהתביעה היא לאחד ממיני הארזים, ועצי אורן הם כאמור אחד ממיני הארז24פליקס, שם, עמ' 451-951. . היו שזיהו אותו עם הער, הוא הער אציל של ימינו (איור 47) (Laurus). בספרות הרומית שימש כעץ קודש (יחד עם הזית שהיה עץ הפרי העיקרי וסמלה של אתונה). פליקס מצטט בהקשר זה את דברי פליניוס האוסר לשרוף את העץ בהיותו עץ קודש25פליקס, שם, עמ' 061. . עוד נזכרים במשנת פרה ה"ברושים", וכאמור גם הברוש הוא ממיני הארז, וגם הוא שימש בעיקר לבנייה26פליקס, שם, עמ' 271-571. .
ועצי תאינה חלקה – בניגוד לעצים האחרים התאנה היא עץ פרי. יתר העצים הם בעלי גזע חלק, ולתאנה גזע מתפתל וענפים גדולים המשתרעים לצדדים. המשנה מדגישה "תאינה חלקה", שהחליקו את גזעה כדי שערמת העצים תהיה מסודרת.
המדרשים מוסיפים שאין לוקחים ארז סתם אלא בקעת של ארז (ספרי זוטא, יט ו, עמ' 303; ספרי במדבר, קכד, עמ' 156). הדרישה לבקעת של ארז מופיעה במסכת נגעים, שם מדובר במעט ארז שבו ובחלקי הציפור מזים על המצורע (פי"ד מ"ו, ראו פירושנו לה). אפשר שהדרישה לבקעת הועברה מנגעים לדין שרפת פרה אדומה, אחרת קשה להבין מה הטעם בדבר.
קל להבין מדוע הגפן אינה משמשת לבעירה, שהרי ענפיה הם רכים וגמישים ואינם גזעים של ממש, אך הזית הוא עץ בעירה טוב. הבבלי מציע שני הסברים: משום דקטרי (שהם מעלים עשן) או משום יישוב הארץ, כלומר שהם עצי פרי חשובים ולא ראוי שישמשו לשרפה כדי שלא יבואו לקצצם. הסבר זה מתאים לזית וגפן, אך לא לדברי רבי אליעזר הכולל בין העצים הפסולים גם עצי נוי שאינם למאכל. הבבלי דן בהסבר הראשון, והסיבות כנראה אינן ברורות עד הסוף. בעל ילקוט שמעוני גרס כאן "דלא קטמי" (רמז תמד), כלומר אינם נעשים ל"קטמא" אפר, כלומר יש בהם רטיבות פנימית המונעת שרפה מלאה של העץ.
במדרשי ארץ ישראל מובא הסבר נוסף לשיטת חכמים: "חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן, כדתנן כל העצים כשרים למערכה חוץ משלזית ומשל גפן" (ויקרא רבה, ז א, עמ' קמט), ומוסבר במדרש המאוחר: "תנן התם כל העצים כשרים למערכה, חוץ משל זית ומשל גפן, מפני שהיין והשמן קרבין על גבי המזבח. אם כן הצילו הפירות את האילנות" (מדרש אגדה בובר, ויקרא, א ח, ה ע"א). אם כן אין כאן התחשבות בעצי פרי, אלא בכך שמעץ הזית והגפן מקריבים, וראוי שהפרי יבוא כקרבן (נסך) ולא הגזע הנחות יותר. ספק אם יש כאן הסבר רֵאלי, או פרשנות מדרשית. מכל מקום, סביר להניח שלדעת חכמים אין להביא גזעים מעצי הפרי הנפוצים. התאנה חשובה פחות ונפוצה פחות, ולכן התירו להביא ממנה עצים.
אשר לשיטת רבי אליעזר, החרוב הוא עץ פרי, אך שקמה משמשת בעיקר לבנייה ופרותיה פחות חשובים. דקל, מייש ואלון אינם עצי פרי כלל. איננו יודעים האם הטעם הוא רֵאלי, ששרפתם פגומה, או שנקשרו להם מסורות אגדה שפסלו את העצים.
דיון זה בטיב העצים הראוי למערכה מופיע כבר בספרות החיצונית. בספר היובלים (כא יב) מופיעה רשימת עצים הראויים לבוא כקרבן. בצוואת לוי (פ"ט יב) יש רמז לרשימת עצים מועדפים; בנוסח היווני הרשימה עצמה חסרה, אבל בנוסח הארמי מופיעה הרשימה במלואה והיא דומה לרשימה שבספר היובלים. עותק של רשימה זו השתמר בנוסח צוואת לוי הארמי שנמצא במערות מדבר יהודה27קטע שמספרו b412q4, ראו מגילות מדבר יהודה 22, עמ' 16-27. . רשימה נוספת נמצאה בספר חקלאות ביזנטיני (גאופוניקה) המלקט מסורות קדומות שונות28נעסוק בכך בפירושנו לפרה פ"ג מ"ח. ; מעבר לעיסוק בזיהוי השמות שחלקם בלתי ברורים ברור שמדובר באותו ענף מסורת ושלקדמונינו הייתה רשימה מסודרת של עצים ראויים ובלתי ראויים, והסיבות לכך נעוצות קצת בטיב העצים וקצת במסורות ספרותיות ואגדות עבר שנקשרו אליהם.
קשה לדעת עד כמה הרשימה שבמשנה משמרת זיכרון רֵאלי. ברור שעצם העיסוק ברשימת העצים הוא רֵאלי, שהרי הוא מופיע גם במקורות מקבילים מימי הבית, אם כי רשימת העצים הפסולים למזבח וההנמקה הם מאוחרים.