סדרי העבודה
בטרם לימוד המשנה עלינו להבין את סדרי העבודה במקדש.
בשלהי ימי הבית השני התחלקה העבודה בין אלפי הכוהנים שהתגוררו בירושלים וברחבי הארץ. הכוהנים חולקו לעשרים וארבע "משמרות", ובכל משמרת שבעה בתי אב9כל זאת בתאוריה; בפועל היה מספר בתי האב שונה ממשמרת למשמרת, והחלוקה לבתי אב לא הייתה רק משפחתית. . "בית אב" בהקשר זה משמעו משפחה מורחבת. עם זאת, התוספתא מודה שהיו משמרות שהיה בהן מספר שונה של בתי אב, יותר משבעה או פחות, אך גם משמרת מעין זו חולקה לשבע יחידות משנה המכונות "בתי אב" (תוס', פ"ב ה"ב). כל שבוע הגיעה משמרת חדשה ביום שישי. את רוב עבודות השבת ביצעה המשמרת המסיימת, עד לאחר קרבן מוסף. מהמנחה ומעלה החלה המשמרת החדשה בעבודה במקדש, והמשמרת הקודמת חזרה לביתה (תוס', סוכה פ"ד הכ"ד-הכ"ה). סבב זה התנהל פעמיים בשנה. בדרך זו בוצעה העבודה במשך 48 שבועות, כולל החגים; אף בהם לא היה שינוי בסדר עבודה זה. הסדר זה מעורר את השאלה כיצד חולקה העבודה בשנה שיש בה 354 יום, כחמישים שבועות, ובשנה מעוברת 54 שבועות. על כך אין במקורות תשובה מפורשת10ראו הנספח למסכת תענית. . בכתבים מקומרן מנויות 56 משמרות, וזאת לפי שנת השמש שיש בה 56 שבועות11טלמון, הלוח; טלמון וקנוהל, הלוח. . ברם ההסדר של בני הכת היה תאורטי, שכן לוח השנה של המקדש היה לוח ירחי. יתר על כן, בני הכת מונים עשרים ושש משמרות12פעמיים בשנה לארבעים ושמונה שבתות השנה. השאלה כיצד התאים חשבון זה לשנה שלמה טרם הובהר. , אך אינם יודעים למנות את שמות שתי המשמרות הנוספות. כל זאת מצביע על כך כי ההסדר המתואר בלוח של בני הכת הוא תאורטי.
לכאורה ניתן היה לטעון שלמשמרות לא היה זמן קבוע ובכל שנה עבדו 24 משמרות פעמיים, ועוד 6-2 משמרות עבדו פעם שלישית. על כן המדרש מספר שהבית הראשון והשני חרבו בתשעה באב, וזו הייתה שבתה של משמרת יהויריב (תוס', פ"ג ה"ט; סדר עולם רבה, פ"ל)13כך מפרש מליקובסקי בפירושו לסדר עולם רבה (טרם התפרסם). . משמרת יהויריב מתחילה את הסבב השנתי בניסן, ותשוב לשרת במקדש רק בתשרי. אי אפשר לפרש ששהתה במקדש בתשעה באב, אלא אם כן כל שנה החל המחזור במשמרת כוהנים אחרת. במסורת אחרת אמור: "אומנות גדולה היתה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו אמר רבי אבהו הישבתים שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו" (ירו', סוכה פ"ה ה"ח, נה ע"ד). כאשר נהגה מצוות יובל, אם הקדיש אדם שדה וסירב לפדותו – הרי שביובל התחלק לכוהנים, והתלמוד אומר שכוהני המשמרת התחלקו בשדה, אך דאגו לכך שהמשמרת הזוכה תתחלף. חלוקת השדה הייתה בסוף היובל במועד קבוע, וברור שרבי אבהו סבור שכל מחזור החל במועד אחר בשנה. כל הדיון תאורטי, כמובן, לחלוטין, אך מעיד על הפרשנות של האמוראים לבעיית ה"עודף" של ארבעה שבועות.
חז"ל ראו בהסדר של חלוקת העבודה למשמרות חלק מתפיסת עולמם בדבר חלוקת תפקידי הקודש בעם ישראל. כפי שראינו במבוא למסכת שקלים שאפו חז"ל לשתף את המוני ישראל בעבודת המקדש ככל יכולתם. זו הייתה עמדה פרושית מובהקת, ויתר הכתות התנגדו לה. אמנם אי אפשר שישראלים יעבדו במקדש, אך אפשר לפחות שהוא יופעל על ידי כוהנים רבים ולא על ידי עילית מצומצמת. מכל מקום, חכמים קושרים את ההסדר של עשרים וארבע משמרות לתפיסתם זו: "שמנה משמרות תיקן משה לכהונה ושמנה ללוייה. משעמד דוד ושמואל הרואה עשאום עשרים וארבע משמרות כהונה, ועשרים וארבע משמרות לויה, שנאמר המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם, אילו משמרות כהונה ולויה. עמדו נביאים שבירושלם וקבעו שם עשרים וארבעה עמודים, כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה ולויה, שנאמר 'צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי', אי איפשר לומר כל ישראל, אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו" (תוס', תענית פ"ג ה"ב). אם כן כוהני המשמרות הם שלוחי ישראל, שליחים מובהקים ומוחשיים, ראויים יותר מאשר ההנהגה הכוהנית של כוהני ירושלים. אלו (כוהני ירושלים) אינם מספיקים כשליחים של העם, והם נתפסים אפוא כקבוצה אחרת, עצמאית, ולא כנציגי הציבור. חכמים מביאים אותו פסוק כדי לנמק את שיטת המעמדות14לַשיטה ראו במבוא למסכת ובמבוא למסכת שקלים. אשר על פיה עולים ישראלים למקדש ומלווים את הכוהנים בעבודתם.
על דרך השערה רחוקה ניתן אולי להציע כי אכן הסדר המשמרות נוצר על ידי פרושים ראשונים, מתוך אותה אידאולוגיה של חלוקת העבודה במקדש בין רבים ככל האפשר. במצב העדויות שבידינו זו נראית הצעה מרחיקת לכת שאינה מסתדרת עם הכרונולוגיה שבידינו, שהרי ספר דברי הימים מוקדם להתהוות הפרושים. אולי הייתה זו אידאולוגיה מקובלת בקרב מנהיגי המקדש, אידאולוגיה שמאוחר יותר הפכה לסממן פרושי מובהק.
בכל יום עבד "בית אב" אחר. הכוהנים שישנו בלילה בבית המוקד שייכים היו כנראה למשמרת של היום שחלף. הם נשארו במקדש לסעודת הערב (הכוללת בשר קודש) ונותרו שם לישון. בבוקר קמו והלכו לבתיהם עמוסי חוויות. הממונה המתואר בהמשך הוא חלק ממנגנון המקדש, אך לא ישן בבית המוקד, ותפקידו היה להשכים את כולם ובעיקר לפתוח את הפשפש הצפוני של בית המוקד ולאפשר את כניסת הכוהנים. לא כל הכוהנים השכימו, ממילא לא הייתה לכולם עבודה ומי שרצה להתחרות על העבודות המוקדמות התייצב בשער בית המוקד מבחוץ עוד לפני אור יום.
מי שהוא רוצה לתרום את המזבח – לנקות את הדשן שהצטבר על המזבח ביום העבודה הקודם, משכים וטובל עד שלא יבוא הממונה – כדי שיהא מוכן, וכי באיזו שעה הממונה בא לא כל העיתים שוות פעמים שהוא בא מקראות הגבר או סמוך לו מלפניו או מאחריו – הממונה הגיע "מוקדם", אך לא בשעה קבועה.
והממונה יבוא – כך ברוב עדי הנוסח (קופמן, מפ, מל, מנ ועוד), אבל בדפוסים מאוחרים תיקנו ל"בא". "בא" הוא הצורה הרגילה בלשון חכמים, "יבוא" או "יבא" הוא צורה מקראית. בתיאור המקדש השתרבבו מילים מקראיות, זה חלק מהסגנון המיוחד של משניות זיכרון המקדש, ובמבוא עמדנו על כך.
ודפק עליהן – הממונה בא מהעיר ודפק על דלת בית המוקד מבחוץ, והן – הישנים בבית המוקד, פתחו לו אמר להן – לכוהנים שבחוץ, מי שטבל יבוא ויפיס הפיסו זכה מי שזכה – המשנה מתארת בקצרה את הגורל שערכו הכוהנים לחלוקת העבודות (יומא פ"א מ"א-מ"ד), ונראה שמשנתנו ומשנת יומא הן יחידה ספרותית אחת בלשונה ובתכניה. גולדברג הגדיר את יומא כתוספתא לתמיד15גולדברג, תמיד. , אך לדעתנו הגדרה זו נוקשה. יש ביומא הוספות על משנתנו, אך יש גם במשנתנו הוספות.
תהליך הפיס
קריאה של כל משנה הייתה מובילה למסקנה שהמשניות סותרות. אצלנו הפיס הוא הסדר הרגיל, וביומא הוא בא רק כשהתחרות בין המתחרים לא הביאה להכרעה. ממשנה ב ביומא אנו מבינים שפעם היו מתחרים על תפקיד תרומת המזבח, ולאחר מכן קבעו שהחלוקה תהיה בגורל. אבל ממשנתנו משמע שתרומת המזבח הייתה מחוץ לגורל ולכך היו מתנדבים, ולא היה כל קושי בכך שרבו המתנדבים. אנו מציעים לקרוא את שתי המשניות כאחת, כלומר ששתיהן שאבו ממקור אחד וכל עורך בחר את הקטעים החשובים לו. למעשה החומר בתמיד וביומא כמעט זהה, ולכן אין יומא בבחינת תוספתא אלא עריכה מקבילה לתמיד. במבוא הרחבנו באפשרות פרשנית זו.
משנת יומא (פ"ב מ"א-מ"ד) מתארת את כל ההתרחשות:
א. "בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם, ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה, ואם היו שניהם שוין הממונה אומר להם הצביעו, ומה הן מוציאין אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש".
ב. "מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו, וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס. ארבע פייסות היו שם, וזה הפייס הראשון".
ג. "הפייס השני: מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי ומי מדשן את המנורה ומי מעלה אברים לכבש, הראש והרגל ושתי הידים העוקץ והרגל החזה והגרה ושתי הדפנות והקרבים והסלת והחביתין והיין, שלשה עשר כהנים זכו בו. אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא משום רבי יהושע, דרך הלוכו היה קרב".
ד. "הפייס השלישי: חדשים לקטרת16חדשים – שלא השתתפו בפיס הקודם. בפירושנו ליומא הצענו שאולי הכוונה למי שלא זכה מימיו בזכות נדירה זו של הקטרת קטורת, שכן בכל יום זכו בכך רק ארבעה אנשים ועבודה זו נחשבה לשיאה של עבודת הקודש. בואו והפיסו, והרביעי: חדשים עם ישנים, מי מעלה אברים מן הכבש ולמזבח".
כל עבודות היום התחלקו בגורל (פיס), כפי שנראה להלן. לתרומה לא היה גורל או סדר כלשהו; הירושלמי שואל מדוע לא היה פיס לתרומה, ועונה שתרומת הדשן נערכה בעוד לילה: "אם אומר את יפיס – אף הוא אינו משכים על הספק" (יומא פ"ב ה"א, לט ע"ב). אי אפשר גם לקיים פיס וגם להקים את הכוהנים עם שחר. הבבלי מסביר שהתרומה אינה עבודה ממש, והסבר זה נראה היסטורי יותר. מסתבר שלא רבים קפצו והתחרו על עבודה זו, עד שאירע מה שמסופר להלן. הבבלי קובע שהפייסות נועדו "להרגיש כל העזרה" (יומא כד ע"ב), הווה אומר שזה לא היה צורך מעשי אלא רצון לשכלל את המעמד הציבורי ולהפכו למעניין יותר וטקסי יותר. ברוח זו יש להבין שתרומת הדשן התחוללה מוקדם בבוקר, עוד לפני שהציבור נהר למקדש, ולא היה טעם להפכה למעמד ציבורי (איור 33). בשלב הראשון קיימו הכוהנים שרצו לתרום מעין תחרות ריצה, וההגרלה באה רק כשלא הייתה הכרעה ברורה. במרוצת הזמן הפכה ההצבעה לנוהל הרגיל. סדר ההצבעה הוא כך: כל אחד מוציא אצבע או שתיים, הממונה קובע מספר מסוים ומתחיל למנות את האצבעות, ומי שעולה בגורל זוכה. כך היה נערך במקדש הפיס הנזכר להלן. אבל נראה שיש להבחין בין הפיס לבין הצבעה זו. כאן הממונה מכריע בין השניים שהגיעו באותו זמן למזבח, וההכרעה נעשית בשיטת "אחת או שתים" (להלן). נראה שזו הייתה ההגרלה המכונה כיום בין ילדי ישראל "זוג או פרט". המתמודדים מסכמים ביניהם שאם מספר האצבעות שיוציאו שניהם יהיה זוגי – יזכה האחד, ואם הסך הכולל יהיה מספר לא זוגי (פרט) – יזכה האחר. למתן האות הם מוציאים אצבעות, כל אחד מוציא אצבע אחת או שתיים (או יותר), וסך כל האצבעות שהוצאו נספרו (איור 34).
בצורת הפיס עסקנו במשנת יומא פרק א (מ"ב), ובמסגרת זו נסתפק בציטוט התוספתא: "כיצד מפייס? נכנסין ללשכת הגזית ומקיפין ועומדין בכלאים17בכוליאר, במבנה דמוי ספירלה. , הממונה בא ונוטל מצנפתו של אחד מהן ויודעין שממנו פייס מתחיל. לא היו מוציאין שתים שתים אלא אחת אחת. היחידים שבהן מוציאין שתים שתים, ולא היו מונין את היתירה" (יומא פ"א ה"י).
במעשה שבירת הרגל המסופר ביומא עסקנו בפירושנו שם.
ממשנתנו מתקבל הרושם שהרוצה לתרום תרם ללא גורל. הגורל המתואר במסכת יומא נערך רק לאחר תהלוכת הפתיחה המתוארת במשנה הבאה. שכן הפיס היה פומבי, ובינתיים העזרה עדיין סגורה והציבור אינו יכול להיאסף בלשכת בית המוקד. צריך לקחת בחשבון גם בעיות טכניות. השלב שבו הכוהנים קמים, לוקחים את חפציהם, יוצאים החוצה ונפרדים מהמקדש אורך זמן מה. בינתיים הגיעו ראשוני הכוהנים מבית האב החדש והחלו לעבוד, כדי שהכול יהא מוכן להמשך. הכוהנים החדשים נכנסו לבית המוקד, ומתחיל הטקס המתואר במשנה הבאה. למרות כל זאת, ממשנה ד משמע שגם המועמדים לתרום את המזבח השתתפו בהגרלה (בפיס). לפנינו, אפוא, מחלוקת בין משניות, והסברי התלמודים אינם מסורת (שלא הייתה) אלא פרי מחשבה ושיקול דעת של התנאים והאמוראים המאוחרים.
סדר הפעולות עד עתה הוא אפוא:
השכמת המתנדבים
הממונה בא
הממונה נכנס
המתנדבים הולכים לניקוי המזבח
בית האב הקודם מפנה את השטח
בית אב חדש נערך לתהלוכת קודש לפתיחת היום.
הפיס השלישי היה על הקטורת, ולפי המשנה להלן פ"ה מ"ה זכו בכך לפחות שניים: אחד זכה במחתה ואחד בקטורת עצמה (כף ובזיך). ייתכן שהיו עוד זוכים בעבודות נוספות.
כפי שנראה להלן (מידות פ"א מ"ו), בית המוקד היה מצפון. השער הצפוני של הר הבית היה שער טדי (תדי – מידות פ"א מ"ג), והוא "לא היה משמש כלום". אם כן, הממונה צריך היה לבוא ממערב או מדרום ולהקיף את המקדש. לפי הכלל ההלכתי שההקפות הן מימין לשמאל (נגד כיוון השעון) הרי שהוא נכנס מדרום ועשה דרך ארוכה עד שנכנס למקדש. דרך זו מיותרת, ומבחינה תפקודית היה נוח יותר אילו נכנס דרך שער טדי. אין בכך סתירה לדברי המשנה שהשער לא היה משמש. כוונת המשנה שהוא לא היה פתוח לציבור, אבל ייתכן ששימש לכניסת בעלי תפקידים. מכל מקום, לא רק ההיגיון התפקודי הכתיב את נוהגי המקדש.